למרות שהיה זה לילה סוער וגשמי זלעפות ניתכו על כל אזור הצפון, לוחמי אגוז יצאו למשימה. המטרה: מפקדת מחבלים בכפר הלבנוני עינתא, לא הרחק מן העיירה בינת ג'בל. ערפל כבד כיסה את האזור, מה שהגביל את הראות למטרים בודדים. עם משקל כבד של כל ציוד הלחימה והמדים הספוגים במים, ההליכה שלהם קשה ומתישה. לאור תנאי מזג האוויר הקשים, הסיכוי שהכוח יתגלה על ידי מחבלים, היה אפסי. אורי שימחוני, מי שפיקד על כוח הפשיטה, סיפר לימים: "דווקא שמחתי שהיה לילה כזה, כי היינו צריכים ממש להיכנס לתוך הכפר וכמה בתים מסביב היו תפוסים על ידי מחבלים". הוא הוסיף "הבעיה הייתה להגיע ולמצוא את היעד. טווח הראות היה מוגבל לחמישה מטרים. ההליכה הייתה קשה, הרגלים טבעו עמוק בבוץ והיה גם איחור בלוח הזמנים".
הסערה המשיכה להתגבר ושמחוני הגיע לנקודה בה שקל לבטל את הפעולה. בסופו של דבר הוא מחליט להמשיך ומגיע ליעד, אותו זיהה רק כשהגיע למרחק של עשרה מטרים ממנו. הלוחמים של אגוז מחסלים מספר מחבלים, מפוצצים את המפקדה שלהם וחוזרים לארץ בשלום. הפשיטה במזג האוויר הקשה, הוכיחה לפיקוד הצפון כי הסיירת הפיקודית, אגוז, הייתה כוח פשיטה מעולה שמבצע משימות בכל הנסיבות. הם באמת יצאו לעוד פשיטות רבות, חלק ניכר מהן בוצע בתנאי קיצון.
הפשיטה עליה פיקד שמחון, התנהלה בחורף הקשה של דצמבר 1970. בימים אלה, בהם מדינת ישראל נמצאת תחת עוד סערה חורפית, כדאי לנו לזכור שחיילי צה"ל ממשיכים במשימות המבצעיות שלהם הרחק מהתנור ומהשמיכות המחממות. הם ממשיכים לצאת למבצעים ופעולות ואנחנו החלטנו להיזכר באלה המורכבים יותר, שהתנהלו בים באוויר וביבשה - תחת שמים קודרים במיוחד.
הקרבות של עונת השלגים
באופן רשמי, מלחמת יום כיפור הסתיימה ב- 24 באוקטובר. באופן ממש לא רשמי, היא נמשכה עמוק אל שנת 74 במה שמכונה "מלחמת ההתשה הסורית". באפריל אותה שנה, הסורים זיהו שצה"ל לא מחזיק כוח קבוע בפסגת החרמון בשל תנאי מזג האוויר. ההחלטה שלא להחזיק כוח קבוע, התקבלה לאחר ששני חיילי מילואים קפאו למוות ולאחר שגם חייל מהכוח שנשלח לחלץ אותם, קפא למוות. הסורים שהבחינו בנקודת התורפה, שלחו כוח קומנדו שכבש את המקום.
בצה"ל החליטו לכבוש את הפסגה מחדש והמשימה הוטלה על כוח מיחידת האלפיניסטים וסיירת מטכ"ל, בפיקוד רס"ן עמירם לוין (לימים, אלוף בצה"ל). בתנאי מזג אוויר קיצוני במיוחד, הכוח טיפס לפסגה בגובה של למעלה מ- 2,800 מטרים. תחת קיפאון ובגובה בו האוויר דליל למדי, הם ניהלו קרב קשה נגד הקומנדו הסורי, שנמשך מספר שעות. בסופו של דבר הם הצליחו לכבוש את הפסגה, לא לפני שגרמו לסורים אבדות קשות. לאחר המבצע, לוין טען שהקרב היה מהחשובים בתולדות מדינת ישראל. חשוב לציין שזה לא היה הקרב האחרון שהתנהל שם באותה שנה, בתנאי מזג אוויר קשים לא פחות.
בסוף אותו חודש (אפריל 74), הסורים שלחו כוח קומנדו נוסף שניסה לכבוש את הפסגה. שוב התנהלו קרבות קשים בין הסלעים והשלג הלבן. בסופו של דבר, הסורים נבלמו אחרי שכוח שריון, שעלה צפונה מבעוד מועד, בלם אותם יחד עם חיל האוויר, שגם הפיל שני מטוסי מיג בקרב אווירי. מספר ימים לאחר הקרב, תנאי מזג האוויר הקשים השפיעו על התמונה פעם נוספת. זה קרה כשהסורים הרעישו את אחד המוצבים, מה שגרם למספר נפגעים. מסוק חילוץ נשלח לכיוון ההר, אך בשל תנאי מזג האוויר והערפל, הוא התרסק על צלע ההר. התאונה הביאה למותם של שישה אנשי צוות. הלחימה הסתיימה במאי אותה שנה.
לוחמי השייטת - נץ על פני הים הסוער
בתחילת שנת 1984, החלו מחבלים מהזרוע הצבאית של אש"ף להתאמן על פיגוע, במסגרתו יגיעו עם סירות לחופי תל אביב ויבצעו פיגוע קשה בקריה. היום מותר להגיד שבערך באותו הזמן, התקבל במודיעין הישראלי מידע על הפיגוע שבדרך, על פיו כ- 20 מחבלים יגיעו על שתי ספינות אם גדולות, ה"מון לייט" ו"אטבירוס", מהן ירדו לסירות מהירות קטנות, איתן יסתערו לכיוון החוף ולמרחץ הדמים שתכננו.
המודיעין איתר את ספינות האם בנמל של העיר ענאבה שבאלג'יריה, במרחק 2,900 קילומטרים מחופי ישראל. למרות המרחק, תנאי מזג אוויר הקשים והים הסוער, הוחלט לאחר דיון במטה הכללי, לשלוח את לוחמי שייטת 13 להטביע את ספינות הטרור. את המבצע הוביל מפקד שייטת 3 (שייטת ספינות הטילים), שמעון מאיר, ועל כוח שייטת 13 פיקד ידידיה יערי, אז מפקד שייטת 13 ולימים מפקד חיל הים.
למסע הארוך יצאו ארבע ספינות טילים, עליהן היו גם צוותי הפשיטה של הקומנדו הימי. לא סתם כתבנו מסע - הדרך לקחה להם כשבועיים, תחת מזג אוויר חורפי וקשה, כשהים סוער במיוחד. סביר מאוד להניח שאחרי השבועיים האלה, בספינה שמתנדנדת כמו גיגית, הלוחמים כבר היו מותשים. כמעט שלא קיים מידע על המבצע הזה, "דרך הנץ" שמו.
בשעת לילה מאוחרת, ירדו לוחמי השייטת למים הקרים ונכנסו לנמל האלג'ירי בצלילה. הם פתחו בסריקות והצליחו לאתר את ה"מון לייט". הם הצמידו לה מטען והסתננו חזרה לנקודה בה המתינו להם ספינות הטילים. זמן קצר לאחר מכן, נשמע מכיוון הנמל פיצוץ עז וספינת המחבלים טבעה. גם את השבועיים חזור הם עשו בתנאים קשים, אבל רק דבר אחד הטריד אותם. הם לא מצאו בנמל את ה"אטבירוס". התברר שזו יצאה עוד לפני שהגיעו אליה. שלושה שבועות אחרי המבצע, היא זוהתה על ידי כוחות חיל הים שהטביעו אותה ובכך סיכלו את הפיגוע באופן סופי.
תדלוק אווירי במזג אוויר סוער
חמש שנים אחרי המבצע של שייטת 13, הוציא צה"ל מבצע אווירי ארוך טווח, שעד היום אסור לגלות מה הייתה מטרתו. הטווח שלו היה ארוך מספיק כדי שהמבנה של מטוסי הקרב היה זקוק לתדלוק אווירי בשביל להגיע ליעד ולשוב ממנו. היה מדובר בפעולה מורכבת במיוחד, שהפכה קשה עוד יותר עקב מזג האוויר סוער.
"הטיסה הייתה ארוכה מאוד, אבל אי הנוחות של תא הטייס לא הפריעה עד לדרך חזור. פשוט בגלל שלפני ביצוע המשימה יש מתח, אתה רק רוצה שהכול ידפוק כמו שצריך ושלא יהיו בעיות", סיפר לימים תא"ל במיל אבי מאור, אז מפקד הטייסת שהוביל את המשימה. "אחרי שהשלב הזה נגמר ויש לך דרך ארוכה לעשות בחזרה, מתחילה אי הנוחות לחלחל. יש גם את העניין של קוצר הרוח לחזור הביתה, לדעת שהבאת את התוצאות ושזה מאחוריך". חוסר הנוחות של מאור היה רק הקדמה לקראת מה שהמתין לכוחות בהמשך הדרך.
"לקראת ההגעה לקו שסימן כי נותרה רק מחצית מכמות הדלק, התחלנו בתמרון התדלוק האווירי", מספר מאור. "באזור התדלוק נתקלנו במזג אוויר קשה והמטוסים קיפצו קשות על כיסי אוויר רבים. כך מצאנו את עצמנו מתקשים לחבר את צינור התדלוק שלנו למטוס התדלוק".
שוב ושוב הם ניסו להתחבר לצינור התדלוק, אולם בכל פעם הרוחות פשוט העיפו להם את המטוסים. "גם במזג אוויר נאה ורגוע זו משימה קשה למדי, לחבר את פיית התדלוק של קורנס, ששוקל 25 טונות, לסל תדלוק בגודל של כדור טניס". הזמן הפך לקריטי. הדלק במיכלים אוזל ותנאי מזג האוויר לא מקלים על המצב. משמעות הכישלון במקרה כזה, היא שהמנועים יכבו, המטוס יהפוך לדאון והאנשים עליו ימצאו עצמם תקועים אלפי ק"מ ממדינת ישראל. בקיצור, לא סימפטי במיוחד.
"הזמן הלך ואזל, נקודת 'אל חזור' הלכה והתקרבה", סיפר הנווט, סא"ל במיל' רגב. "רק בדקה התשעים, הצלחנו להתחבר לפתח התדלוק וכל ארבעת המטוסים הספיקו למלא את מיכלי הדלק. מטוסי התדלוק פנו לאחור ואנחנו ניסינו לחסוך בכל טיפת דלק", סיפר. אפשר להגיד שהגיחה הצליחה, אבל מה בדיוק הייתה מטרת המשימה, רק ימים יגידו.
לא מוותרים על התקיפה למרות הסערה
לחימה במזג אוויר חורפי לא מסכנת רק תקיפות ארוכות טווח. גם כאלה שמתנהלות פה, מעבר לגדר, הופכות למורכבות יותר עם רוח חזקה וגשם כבד. בדצמבר 2002, ימי האינתיפאדה השנייה, הוביל סא"ל י', אז מפקד טייסת "מגע הקסם", מבנה של מסוקי אפאצ'י לתקיפה באזור העיר טול כרם. "כבר בתדריך הבנו שצפוי מזג אוויר סוער מעל המטרות. דובר על עננות כבדה בגובה נמוך ועל גשמים סוערים. בימים כתיקונם, סביר להניח שמשימה כזאת הייתה נדחית, אבל שרשרת הפיגועים שאירעה כמה ימים קודם לכן, הבהירה לכולנו את חשיבות המשימה", סיפר לביטאון חיל האוויר.
שני מסוקי הקרב המריאו מבסיס חיל האוויר רמון, כשהם חמושים בטילי הלפייר קטלניים. "ככל שהתקדמנו צפונה לאורך קו החוף, התחזקו החששות. כשהגענו אל חופי נתניה הבנו שמזג-האוויר לא סתם בעייתי, אלא גרוע מאוד. עם זאת, היה ברור לנו שלא חוזרים הביתה בלי לשגר את הטילים. השאלה היחידה הייתה איך".
כמעט חצי שעה שהמסוקים רחפו מעל קו החוף, והמתינו להזדמנות שלהם. הטייסים התייעצו ביניהם איך להתגבר על התנאים, רק שבינתיים הגשם הלך והתחזק. "לפעמים היה נדמה כאילו המסוק מרחף בתוך בריכה. השיא היה כשהרגשתי שאני נרטב. פתאום הבנתי שהגשם מצליח לחדור לתוך הקוקפיט מבעד לחלונות. בנוסף קיבלנו גם ברד, מה שהוסיף הרבה רעש בתא ונוצרה סכנה שנאבד קשר עין בתוך המבנה", סיפר סא"ל י'.
בסופו של דבר הטייסים מחליטים לחרוג מהדרך עליה התאמנו, ומתחילים להתקרב למטרה בגובה נמוך, מתחת לעננים. "הגשם, כאילו כדי לעשות דווקא, התחזק עוד יותר. כמוביל המבנה, הייתי צריך להחליט מהר - או שאני מפסיק את המשימה, או שהולכים עד הסוף". למרות שהתנאים הקשים השפיעו גם על עמדת השיגור ודרשו מיומנות גבוה מהטייס וממפעיל החימוש, הם שיגרו את הטילים ופגעו במטרה. "ידענו שאנחנו מסכנים את עצמנו הרבה מעבר למה שאנחנו רגילים", אמר. "זיהינו את היעד, שיגרנו והסתלקנו". כנראה לשם סגירת מעגל, כשהם חזרו לבסיס, מי שקיבלה אותם בברכה הייתה השמש.
חילוץ בתנאי קיצון
את הסיפור האחרון החלטנו להקדיש להצלת חיים ולא למבצע נועז בעורף קווי האויב. רק שנה חלפה מאז הסופה הגדולה של שנה שעברה. סופה שבמהלכה חילצו לוחמי צה"ל מאות אזרחים על גבי נגמ"שים, עליהם רכבו בלב הערים. עשרות רבות של פצועים ולכודים חולצו על ידי מסוקי חיל האוויר ולוחמי 669, שממש חרפו את נפשם כדי לעמוד במשימה.
חילוץ בעזרת מסוק בתנאי מזג אוויר קשים, נחשב לפעולה מורכבת שדורשת מצוות הטיסה ומלוחמי 669 יכולת פיזית גבוה, כמו גם מקצועיות ודיוק רב. "במהלך החורף, יש בגבהים הנמוכים שבהם אנחנו פועלים עננות כבדה מאוד, מה שהופך את המשימה למאתגרת ומורכבת יותר". סיפר לאתר חיל האוויר סרן מ', טייס ינשוף. העננות הזו מקשה על הראות של הטייסים, ומהווה אתגר במהלך הנמכת המסוק לגובה בו מתבצע החילוץ.
יש שתי דרכים להתגבר על העננות: הראשונה, לאתר "חור" בעננים שבו ניתן להנמיך עד לגובה הקרקע ולאחר מכן לטוס בגובה נמוך מתחת לשכבת העננים, עד לנקודת החילוץ. השנייה, לבצע "טיסת מכשירים" - הטייס לא רואה כלום וטס רק על בסיס השעונים שלו בקוקפיט. לאחר מכן עליו להילחם ברוחות ובגשמים כדי לייצב את המסוק, בזמן שהחתולים של 669 תלויים על כבל בין שמים לארץ וסופגים כמויות של גשם ורוח עוצמתית. במצב כזה, כל טעות קטנה יכולה להסתיים באסון.
בשמי אזור חדרה, מסוק יסעור ועליו צוות 669, חילץ משפחה שלמה. "כל הבית מסביב היה מלא מים", סיפר סרן ד', טייס מסוק היסעור. לוחמי יחידת 669 השתלשלו על כבל וחילצו את בני המשפחה, בזה אחר זה. מדהים היה לראות איך המים שוצפים, רוחות מעיפות עצים ופסולת, אבל המסוק הענק הזה נותר יציב כאילו מישהו מסמר אותו לשמים.
במקרה אחר של מזג אוויר קיצוני, לוחמי 669 הוזעקו לסייע לאישה הרה שנזקקה לפינוי מוסק אל חדר הלידה. הלוחמים צעדו בשלג העמוק לעבר החובש שטיפל בה, אז פינו אותה באלונקה אל המסוק. לאחר מכן היא הוטסה להמשך קבלת טיפול רפואי בבית החולים.
במסגרת עשרות חילוצים, פעם אחר פעם, הכוחות האלה סיכנו את עצמם ושלפו אזרחים ממצבי קיצון, בתנאי קיצון. אם לא הם, כמות ההרוגים הייתה בלתי נתפסת. לא פלא שהם היו הראשונים לעמוד בכוננות כבר בתחילת השבוע, כששמענו שהשלג חוזר.