מלחמת המפרץ בשנת 1991, אי שם במערב עירק, השעה שתיים בלילה. צוות מיחידת SAS, ציידי הסקאדים, מתקדם לכיוון נ"צ שנמסר להם ממטוס מודיעין אמריקאי. "על פי לוויין אתם אמורים להיתקל במשגר בעוד 5 ק"מ בכיוון מערב", אומר קצין מודיעין אווירי למפקד הצוות. לפתע הם מבחינים בלהבה עולה לשמים. כבר ימים ארוכים שמדינת ישראל סופגת את הטילים של סדאם ומפקד הצוות מבין מיד שהם פספסו טיל נוסף. אבל הטיל הזה שונה מאחרים ואחרי שש דקות של טיסה הוא מגיע אל מעל שמי תל אביב. ראש הקרב מתנתק מגוף הטיל וצולל מטה לרחובות העיר. הבזק אור מסנוור ורעש אימים, וברגע זה ממש מאבדים 40 אלף אזרחים ישראלים את חייהם. עוד עשרות אלפים ימותו מדי יום ממחלת קרינה. בפחות מדקה מושמדת העיר הגדולה בישראל ובה גם מפקדות הצבא ושרותי הביטחון.
תרחיש האימים הדמיוני הזה נמנע, אולי, בזכות החלטה ופעולה נועזת שיצאה לדרך עשור קודם לכן – מבצע אופרה, תקיפת הכור הגרעיני בעירק. הייתה זו הפעם הראשונה שמדינה התמודדה עם משבר גרעיני באמצעים קונבנציונליים. במילים אחרות: היינו המטורפים הראשונים בעולם שהחליטו להוציא את הערמונים מהאש, מה שגרם לכל העולם לנשום לרווחה.
מלחמת צללים: סיכולים ממוקדים בעירק
באמצע שנות ה-70 נחתם חוזה בין צרפת לעירק במסגרתו התחייבו הצרפתים לספק כור גרעיני לעירקים. שר החוץ של ממשלת רבין, יגאל אלון, ניהל את המעקב אחרי הנעשה בעירק מטעם הממשלה, אולם לפחות בשלב הראשון, הכור לא נמצא בראש סדר העדיפויות. "רבין לא התייחס לזה אז", אומר העיתונאי שלמה נקדימון, מי שהיה בעבר יועץ התקשורת של מנחם בגין ומחבר הספר "תמוז בלהבות" שנכתב על מבצע התקיפה בעירק. "רבין בעצמו אמר לי שהוא לא התייחס לזה כדבר בעל משמעות כי זה דבר בתהליך התחלתי. ניסו לדבר עם הצרפתים אבל הם כל הזמן שיקרו. צריך לזכור שהתקופה זה אמצע שנות ה-70 ויש להם אינטרס לעסקאות נפט גדולות".
"הכור העירקי לא היה סוד", מוסיף יוסי מלמן, פרשן למודיעין ובטחון של אתר וואלה ומחבר הספר "מלחמות הצללים". "ידעו את סוג הכור, ידעו שהיה ניתן להפיק פלוטוניום ממנו ניתן לייצר נשק גרעיני. המודיעין הגיע משגרירויות ישראל שעקבו אחרי הנעשה. זה היה הצד הגלוי".
הכור ממשיך לפעול, אבל אחרי המהפך ב-77', כאשר הממשלות מתחלפות ובגין הופך לראש ממשלה, החשיבה של מנהיגי המדינה משתנה. "כשבגין קיבל את המסמכים של המודיעין התברר לו שהצרפתים שולחים דלק גרעיני מהמחסנים הצבאיים של צרפת עצמה, וברור איזו מטרה יש לדלק הזה", מספר נקדימון. "היה ניסיון להציע לעירקים דלק חלופי, אבל הם סרבו כי ידעו שלא ניתן להפיק אותו לרמה צבאית. היה ברור לאן הם חותרים".
אחרי שהבינו שבמאמצים דיפלומטים לא ניתן לעצור את התוכנית הגרעינית בעירק, עוברים בארץ לאופציה המודיעינית. "לישראל היה חשוב לדעת את קצב ההתקדמות של בניית הכור", מסביר מלמן. "נכון שהוא היה צריך להיות בפיקוח של הסוכנות הגרעינית הבינ"ל לאנרגיה אטומית אבל היה ברור לכולם כמה זה קל להסתיר ולהעלים. דבר שני, שגם מזכיר את מה שקורה היום, זה להשיג מידע על הציוד שהם קונים לכור. המוסד התחיל לעקוב אחרי החברות והתחיל לסכל את הסיוע לבניית הכור".
במוסד חושפים את רשתות הרכש של העירקים ומול מי הם עובדים. בעלי מפעלים מתחילים לקבל טלפונים מדוברים אלמוניים ש"ממליצים" להפסיק את המכירה. כשזה לא עוזר מגלים העובדים שמישהו שרף בלילה את שער המפעל ולפעמים גם מכוניות של עובדים ומנהלים. בצד העירקי מישהו דואג לקצר את חייהם של מדענים שלוקחים חלק בפרויקט הגרעין.
"שיא הסיכול היה בשנת 1979", אומר מלמן. "הליבות של הכור, שזה החלק החשוב, יוצרו במפעל צרפתי והובאו לנמל כדי להשיט אותם לעירק. הן פוצצו בידי המוסד, אבל בדיעבד מגלים שזה לא עוזר. דיברתי על זה לא מזמן עם נחום אדמוני שאמר שהיה ברור שסיכול חשאי, בדומה מאוד למה שקורה היום באירן, לא היה מניע את סדאם ממאמציו וגם לא את הצרפתים שאפילו הודיעו שיספקו ליבות חדשות. מגיעים למסקנה שהמודיעין עשה את שלו וצריך לשקול את האופציה הצבאית".
ההכנות למבצע: מכשול אחר מכשול
מספר אופציות של שימוש בכוח עומדות בפני ישראל. הראשונה הייתה שליחת סוכני מוסד שיחדרו לכור הגרעיני ויפוצצו אותו. לדברי מלמן האופציה הזו יורדת מאוד מהר מהפרק בשל הסיכון. אופציה נוספת אותה שוקלים בצבא היא פעולה משולבת, במסגרתה שליחת כוחות קומנדו במסוקים שישתלטו על הכור וישמידו אותו. אך גם פה ברור שמדובר בפעולה מורכבת מדי ובעלת סיכון גבוה. לבסוף מחליטים שהדרך הטובה ביותר תהיה באמצעות תקיפה אווירית.
"גם פה יש הרבה פעילות מודיעינית", מסביר מלמן. "צריך להשיג מידע על הנ"מ, מה שעות העבודה בכור, מתי הכי טוב לפגוע, איזה נתיב טיסה לבחור ומה מזג האוויר. בין השאר היה צריך לדעת איזה חימוש לבחור. לא היו אז הרבה אפשרויות והחימוש המדויק היה בשלביו הראשונים, לכן בחרו פצצות 'טיפשות וכבדות', כפי שקראו לזה אז, שיעשו את העבודה".
"אחרי שבחרו באופציה האווירית נוצרה בעיה", מוסיף נקדימון. המטוסים שהיו אז מסוג סקייהוק ופנטום לא יכלו לעשות את הדרך לעירק, שעה ורבע לכל כיוון, בלי תדלוק אווירי, מה שהופך את המבצע למורכב יותר".
מתברר שמטוסי הקרב היחידים שיכלו לעמוד במשימה היו מטוסים מסוג F-16, מטוסים שעדיין לא היו בשימוש צה"ל אבל הוזמנו בלי קשר למבצע. "בארץ גילו שבארצות הברית יש כמות של מטוסים מסוג זה שהוזמנו על ידי אירן", אומר נקדימון. "הם לא נשלחו בגלל המהפכה ואנחנו ביקשנו את אותם מטוסים. בגין בא בדברים עם הנשיא קרטר בכדי לקבל את המטוסים, הרי גם ככה יש הזמנה ישראלית. ניתן לומר שהפצצנו את הכור במטוסים אירנים".
דחיות והדלפות
בניגוד למה שקורה היום בתקשורת הישראלית, לפני התקיפה בעירק כמעט שלא היה שיח בנושא הכור, אולם מדי פעם בכל זאת משתחררת הצהרה כזו או אחרת שרומזת על האפשרות. בנוסף ישנן הדלפות מכוונות של מדינת ישראל לתקשורת הזרה, בכדי לסמן לעירקים ולעולם: אנחנו רואים, יודעים ובוחנים. אולם בעוד שישנו שקט תקשורתי, מאחורי הקלעים הרוחות סוערות. הצמרת הביטחונית והפוליטית חלוקה בנוגע ליציאה למבצע; למעשה, חלק עושים הכל בכדי להכשיל את היציאה לפעולה.
מספר פעמים נדחית התקיפה מסיבות של מזג אוויר, וכל דחייה כזו מעלה חשש בקרב הקברניטים שהמבצע הסודי ידלוף. ואכן ככל שעובר הזמן, מידע על המבצע המתוכנן מגיע לידי המתנגדים שותפי הסוד. הם לא מהססים להשתמש במידע בכדי למנוע מראש הממשלה, בגין, את התקיפה. "ראש אמ"ן יהושע שגיא וראש המוסד יצחק חופי התנגדו בעוד שהסגנים שלהם היו בעד. גם ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, עוזי עילם, התנגד למבצע", מספר נקדימון. "רפול שהיה הרמטכ"ל אפילו שם מכשיר האזנה על חברי המטכ"ל. גם תפסו אדם אחד שהדליף את המידע בתוך המערכת. עזר ויצמן היה מתנגד חריף למהלך למרות שהחתן שלו, דובי יפה, היה בין המפציצים. הוא ניסה להפעיל לא מעט אנשים נגד המהלך. כשהבן של רפול נהרג בתאונה אווירית עזר ויצמן הלך לשרים במהלך הלוויה, נזף בהם ואמר להם שהשתגעו".
לדברי יוסי מלמן מי שאחראי לאחת ההדלפות שהובילו לביטול זמני של המבצע היה שמעון פרס, "מר גרעין" וממובילי המהלך להקמת כור גרעיני בישראל, אלא שגם אז כמו היום, לא אהב את רעיון התקיפה. ב-8 למאי יוצאים מטוסי הקרב כולל צוותי התחזוקה לבסיס עציון, שדה תעופה בסיני, ממנו הם אמורים להמריא לתקיפה. למחרת מצלצל עזר ויצמן ליגאל ידין ומספר לו שהוא יודע על המהלך ומבקש שוב לבטל את התקיפה.
"עוזי אבן שהיה אז במילואים ביחידה הטכנית של המודיעין, ובנוסף היה שותף לתכנונים שונים שהיו קשורים לנשק הגרעיני, הדליף לפרס שהיה אז יו"ר האופוזיציה שהולכת להיות תקיפה – ושלדעתו לא צריך לתקוף". פרס שלח מכתב לבגין ומבלי לקרוא לילד בשמו ביקש ממנו לבטל את המבצע. "אישי-סודי ביותר", כתב פרס. "אני מרגיש הבוקר שזוהי חובתי האזרחית העליונה לייעץ לך, בכל כובד ראש והשיקול הלאומי, להימנע מהדבר". בגין חשש מההדלפה שהגיעה לפרס ואולי דלפה גם לאויב. הוא מחליט לדחות את המבצע פעם נוספת. לאחר הדחייה שלח רפול מכתב בכתב ידו לדוד עברי, מפקד חיל האוויר: "האזרחים משגעים אותנו. עכשיו מדברים על השבת הקרובה. אמרתי לו או, או". לעברי לא היה קשה לנחש שהאזרחים זה הממשלה וה-או, או זה תחליט או תבטל.
בסופו של דבר מנחם בגין מכריע את הכף. "שעון גדול עומד מעלינו, והוא מתקתק. המשמעות של עירק, המייצרת נשק גרעיני, היא סכנה לכל איש ואישה במדינת ישראל. סדאם חוסיין לא יהסס להשתמש בנשק השמדה המוני נגדנו", אמר ראש הממשלה. גורם נוסף שהפעיל לחץ על בגין היה החשיבות של תקיפת הכור בטרם יוטען במוטות דלק גרעיני, מה שעלול לגרום לזיהום חמור של האזור לאחר ההפצצה. "ילדי בגדד אינם האויב שלנו", הצהיר ראש הממשלה - ונתן את האור הירוק לחיל האוויר.
יוצאים לדרך מול עיניו של מלך ירדן
ב-7 ביוני 1981 מבצע אופרה סוף סוף יוצא לדרך: הטייסים מוסעים אל המטסים ומטפסים על סולמות לתא הטייס. "עושים היסטוריה", אמר להם הקצין הטכני ושמונה מטוסי F-16 המריאו לגובה של 300 רגל והתחילו את הטיסה הארוכה – 1,100 קילומטרים – לארץ הפרת. מחפים עליהם עוד שישה מטוסי F-15 וזוג נוסף נשאר מעט מאחור בכדי להיות תחנת ממסר. לטייסים יש איתם בקוקפיט מפות מפורטות של המסלול – תוצאה של עבודת מודיעין מאומצת – וכן תצלום של הכור שהושג על ידי סוכנים חשאיים.
בזמן שהמטוסים באוויר מזמין בגין את שרי הממשלה, כאשר כל אחד מהם חושב שהוזמן לפגישה אישית. "הם מאוד הופתעו לפגוש את כולם", מספר נקדימון. רק אז, כאשר המטוסים באוויר, בגין מספר להם על המבצע המתנהל. בינתיים המטוסים מתקדמים במהירות לעבר היעד כאשר כל אחד מהם נושא שתי פצצות במשקל טון. הם טסים נמוך כדי להתחמק מהמכ"ם – גובה של מאה מטרים מעל לאדמה – ובדממת אלחוט מלאה כדי לא להתגלות.
זמן קצר אחרי שיצאו המטוסים לדרכם כבר עלה החשש שהמבצע יירד לטמיון. מלך ירדן, חוסיין בן טלאל, היה על היאכטה שלו וראה את המטוסים בדרכם כאשר חלפו ביעף מעל ים סוף, עשרות מטרים ספורים מעל לראשו. הוא יצר קשר עם החמ"ל שלו בעמאן, מה שהכניס את כל צבא ירדן לכוננות. המטוסים נצפו גם על ידי עמדה צבאית בגבול סעודיה. אך למרות כל זה, הידיעה על המטס לא הגיעה לעירק. אגדה אורבנית בעירק גורסת שהירדנים ניסו להזהיר את העירקים, אך סוכני מוסד יירטו את השיחות וענו בשמם של העירקים.
"רואים את זה נהדר"
בינתיים הטייסים מנווטים בעזרת מערכות מתקדמות וצופים בנוף שמתחלף מולם במהירות. "נכנסים לארץ הבנדיטים", נשמע אחד הטייסים אומר במערכת ההקלטה כאשר המבנה חוצה את הגבול. "סוללות (נ"מ) שקטות לגמרי", אומר לעצמו טייס נוסף. הטייסים מבחינים באזרחים על הקרקע שצופים בהם בפליאה. "יש פה רכבת, כמה אנשים מסתכלים למעלה לא מבינים מה קורה. אני צריך להשתין אבל אלו החיים".
זאב רז, מוביל המבנה, מזהיר את הטייסים שלו ממכשולים בקרקע: "זהירות מעמודי חשמל, הם גבוהים פה מאוד". "קשר עין עם המטרה", מדווח רז בקשר ברגע שמבנה הקרב מתקרב לכור. מטיסה בגובה נמוך הטייסים מושכים את הסטיק והמטוסים מזנקים לפתע לגובה. זהו השלב המסוכן של המבצע. אחרי שצברו גובה המטוסים מתהפכים על הגב וצוללים לעבר המטרה. הם נועלים את הכוונת על כיפת הכור, אשר נראית בברור על המסכים.
"פלפל מוץ", אומר אחד הטייסים לעצמו. "יש פה מעט נ"מ", הוא נשמע נאנק תחת עומס הג'י בזמן שהוא מתמרן את המטוס לעבר המטרה. הוא צולל, מפיל את הפצצה ונאנק שוב כאשר הוא מבצע תמרוני התחמקות מאש הנ"מ של הכוחות העירקים – אש חלשה יחסית, בעקבות גורם ההפתעה. אחד אחד הטייסים מדווחים "קשר עין עם המטרה" וצוללים לעברה תוך שהם ממטירים 16 טון של פלדה וחומר נפץ לעבר כיפת הכור שקורסת ומעלה עשן כבד. "וואו רואים את זה נהדר", אומר בסיפוק אחד המשתתפים.
כולם יוצאים מהמטרה ומדווחים שהם בסדר מלבד מספר 8 במבנה, אילן רמון, שהוא התוקף האחרון ומכיוון שכך בעל הסיכוי הטוב ביותר להיפגע על ידי סוללות הנ"מ המקיפות את הכור. כולם דואגים לטייס הצעיר ביותר במבנה שאינו מדווח שהוא בסדר. רק אחרי דקות של לחץ גם רמון חוזר לעצמו ומדווח שהוא "תקין" – ומשם והלאה הם ממשיכים לעוד שעת טיסה בדרך הביתה. כל הטייסים פגעו בדיוק במטרה מלבד הבכיר ביותר, יפתח ספקטור אשר פספס את כיפת הכור. לאחר המבצע התברר שהוא פגע במעבדות של הכור, ובעירק היו בטוחים שזה נעשה במכוון.
החזרה הביתה: "אם ישיבנו עוד פעם, נשמיד שוב"
שעה אחר כך הטייסים נוחתים בבית והולכים ישר לתחקיר שאחרי טיסה. בינתיים, אף אחד בארץ ובעולם לא יודע כלום, עד שבגין מחליט להוציא הודעה. "בהתחלה שידר רדיו ערבי שנעשתה פעולה אווירית בעירק", אומר נקדימון. "אחרי הפרסום בגין נתן הוראה להוציא הודעה רשמית על התקיפה. הסיבה שהחליט לפרסם היא שאנחנו לא כמו גנבים בלילה וזו גם הסיבה שלא נתן הוראה לצבוע את המטוסים שלא בצבעי חיל האוויר. עשינו פעולה ושידעו שעשינו. ככה נולדה גם דוקטרינת בגין, שקובעת שלא ייכנס נשק גרעיני למדינות ערב. הוא גם אמר, 'אם ישיבנו עוד פעם נשמיד שוב'".
מלמן מספר שמאחורי פרסום ההודעה עומדת אנקדוטה משעשעת. "מנהל מחלקת החדשות בקול ישראל היה עמנואל הלפרין, שהוא אחיין של בגין. בגין אומר לדובר שלו, אורי פורת, להעביר את הידיעה לקול ישראל. עורך החדשות התורן מקבל את ההודעה אבל זה לא נראה לו הגיוני. הוא מתקשר לעמנואל ואומר לו שמישהו התקשר והכתיב הודעה מטעם הממשלה שהפציצו את הכור והוא חושב שעובדים עליהם. עמנואל בדחילו ורחימו מתקשר לבגין ואמר לו, דוד זה נכון? רק אחרי שבגין מאשר הם משדרים את הידיעה".
העולם מגנה, "אבל לא באמת"
לאחר ההפצצה מדינת ישראל סופגת גל של גינויים ממדינות העולם, כולל מארצות הברית שאפילו מפסיקה לתקופה מסוימת את העברת שאר מטוסי ה F-16 שנקנו על ידי ישראל. אבל מאחורי הקלעים מקבלת ישראל מסרים של תמיכה ואפילו תודה. "אני אגלה לך סוד", אומר מלמן. "אחרי הפלישה האמריקאית לעירק מגיע מכתב תודה מה-CIA למוסד, שמודה לממשלת ישראל על השמדת הכור בעירק".
נקדימון מספר על כך שבעיתון אמריקאי גדול נכתב שבגין משוגע ואי אפשר לדעת מה יעשה מחר בבוקר. "נעשה בירור בקונגרס האמריקאי האם עברנו על ההסכם איתם משום שהנשק האמריקאי ששימש לתקיפה היה אמור להיות מסופק לצורכי הגנה. הגיע לפה שליח מיוחד שישב עם בגין לא מעט זמן עד שהגיעו לסיכום. בספר הזיכרונות של רייגן נכתב, 'האמנתי לבגין שהוא באמת חשש מהפצצות של עירק'".
נהיה מטורפים גם באירן?
אי אפשר שלא לסיים את הכתבה בלי אנלוגיה למצב כיום. יש לא מעט דברים דומים בין מבצע אופרה לתקיפה הפונטנציאלית באירן, אך באותה מידה הדברים שונים מאוד. גם אז כמו היום היה איום גרעיני על מדינת ישראל ונראה שכל המאמצים הדיפלומטיים והמודיעיניים נכשלים. המודיעין עוסק בסיכול ושיבוש ועכשיו, כמו אז, צריך להחליט האם זה מספיק או לא כשאנחנו לפני החלטה גורלית.
ההבדל מתחיל בזה שאז הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר היו בעד תקיפה והיום נראה שלא כך הדבר. הבדל מרכזי נוסף זה המטרה: בעירק, כמו גם בסוריה (לפי פרסומים זרים), הייתה מטרה אחת. האירנים למדו את המקרה ופיזרו את הפרויקט שלהם במקומות רבים ומתחת לאדמה, מה שמגדיל את מורכבות וסיכון המבצע.
הבדל נוסף זה הדיונים שנערכים כיום, בהם נשמעים לא מעט לשעברים וגם כאלה שבתפקיד. "בוא נאמר את האמת, קהילת המודיעין במקרה של תקיפה היא לא באמת רלוונטית מעבר ללספק את המידע", אומר מלמן. "מי שרלוונטי זה הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר, ובעירק הם היו בעד. אבל זה גם תלוי במעמדו של ראש המוסד בעיני ראש הממשלה, כאשר אז הייתה לראש המוסד מילה אצל בגין".
שנים לאחר תקיפת הכור בעירק אמר אדם בכיר בחיל האוויר שהשתתף בתקיפה שמדובר בגיחה של פעם בחיים, ולא מעט אנשים חשבו כך. אולם שנים אחר כך מיישמת מדינת ישראל, על פי פרסומים זרים, את דוקטרינת בגין שקובעת שלא יהיה נשק גרעיני למדינות ערב ותוקפת את הכור הגרעיני בסוריה. האם הזמנים השתנו ומה שהיה לגיטימי בעבר כבר הופך לבלתי אפשרי היום? לפחות לפי "מבצע אופרה" ניתן ללמוד שכאשר אנחנו עם הגב לקיר ואין איש מלבדנו, אנו עושים למען עצמו – ופותרים את הבעיה.