1985, מטה המוסד בתל אביב. למשרדים זורמות ידיעות רבות על כך שכפר הנופש בסודן, זה אשר משמש סיפור כיסוי לשלוחת המוסד במדינה, נחשף. אנשי המוסד שפעלו בתוך הכפר נמלטו ללב המדבר יחד עם כל הציוד הסודי שלהם והמתינו לחילוץ שיגיע מישראל הרחוקה. בארץ נערכים למבצע החילוץ ובחיל האוויר בונים בהתחלה על שימוש במסוקים, אבל אחרי זמן יקר מגיע מלב המדבר לבסיס תל נוף המסר הבא: "אין זמן ואי אפשר להגיע מסוקים". לבסוף, אחרי כמה שעות מורטות עצבים, נוחתים מטוסי הרקולס ישראלים בלב המדבר הסודני, מעמיסים עליהם את אנשי המוסד יחד עם כל הציוד המסווג אותו תכננו להשמיד וממריאים חזרה לחוף מבטחים בארץ.
לפני ארבעה חודשים נחשף סיפורם של העולים מסודן, אך עתה מגיע סיפורם של המבצעים החשאיים שהתרחשו בלב המדבר. ביום חמישי יתקיים באוניברסיטת תל אביב כנס "דרך הנשר בשמיים" מטעם מכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל, ובמהלך הכנס מתכנן יו"ר מכון פישר, תא"ל במיל אסף אגמון, לחשוף בפעם הראשונה את המבצעים שהתנהלו במסגרת העלאת יהודי אתיופיה ולא נחשפו עד היום. באישור חריג הסכימו במכון פישר לשחרר לאתר פז"ם ספוילר ראשון על המבצעים, אשר כוללים פעולות של סיירת מטכ"ל וסיירת צנחנים ביעדים מרוחקים, מבצעים משותפים של חיל האוויר והמוסד וגם מבצעי חילוץ שלא היו מביישים אף תסריט מופרע.
מסיבות חוף ביום, פעולות חשאיות בלילה
הפעולות של המוסד וצה"ל להעלאת יהודי אתיופיה החלו במעטה חשאיות כמה שנים לפני המבצעים הרשמיים "משה", "שבא", "אליהו" ו"גור אריה" הפחות מוכרים. העלייה הסודית, החלה למעשה כבר בשנת 1979, לאחר התדרדרות המצב הביטחוני באתיופיה וניתוק הקשרים בין ישראל למשטר הצבאי שתפס את השלטון המקומי.
הכול התחיל כאשר אנשי המוסד הגיעו לסודן והקימו בחוף הים כפר נופש. בכפר הנופש הועסקו גם עובדים מקומיים. אלו, מטבע הדברים לא ידעו בשביל מי הם עובדים ומי בעצם משלם להם. במהלך היום הכפר התנהל באופן רגיל – מסיבות חוף, אגדו בבריכה וצלילות באחד מאתרי הצלילה המרהיבים ביותר שיש באזור. בשעות החשיכה, הדברים התנהלו אחרת לחלוטין. "בלילות, אנשי המוסד יצאו למחנות הפליטים, שם הם ארגנו אותם לעליה חשאית", מסביר אגמון.
"את העולים מסודן הביאו בשתי פעולות נפרדות כאשר האחד לא ידע השני. חלק הביאו כפליטים עם דרכונים מזויפים לאירופה ומשם הביאו אותם לארץ בטיסות מסחריות רגילות. חלק אחר הגיע עם חיל הים. אנשי השייטת העלו אותם בחוף על סירות גומי ומשם לספינה בלב ים ולארץ" משתף אגמון. לדבריו, המבצע התנהל בחשאיות והמידור היה גם בתוך צה"ל. אנשי טייסות הקרנף של חיל האוויר, שהיו אחראיות גם על תדלוק אווירי, לא ידעו בתחילה למה הם בכוננות של תדלוק אווירי למסוקים שטסים לכיוון דרום. "המסוקים האלה נועדו למקרה חרום. אם תהיה בעיה בכוח הימי, המסוקים האלה יוזנקו כדי לחלץ אותם ובגלל המרחק, אנחנו היינו צריכים לתדלק אותם באוויר. זה היה למשך תקופה ובכל פעם היינו בכוננות למבצע תדלוק. ידענו שהנתיב של המסוקים בים האדום, אבל לא ידענו אם לתימן או סעודיה או כל מדינה אחרת באזור, אבל אלה היו מבצעים שחזרו על עצמם כל כמה חודשים" מספר אגמון על אותם הימים בהם שירת כמפקד טייסת 131 של מטוסי הקרנף.
אגמון וחבריו הבינו שמשהו מעניין מרחש מתחת לאף שלהם והם חייבים להיות שותפים. "באחד הלילות, המסוקים הוזנקו בגלל ילדה שקיבלה דלקת קרום המוח והרופא אמר שאם לא יפנו אותה היא תמות". עוד אמר, "היו מביאים אותם לבסיס בשארם ומשם עם מטוסי בואינג לרחבה סודית בבן גוריון ומשם פיזרו אותם. ובאחת הפעמים, ראיתי שהביאו אותם לרחבה הסודית בבן גוריון, עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי שזה מה שקורה".
מטוסי קרנף, מסוקים, אנשי מטכ"ל ושייטת בלב המדבר
בעקבות תחושת הבטן שלו, אגמון התחיל להטריד את מחלקת מבצעים של חיל האוויר ובסופו של דבר הם שלחו אותו למוסד בכדי שיציע להם את עזרת טייסת הקרנף בפעולות. "תודה רבה. אתם באמת נחמדים ואמיצים, אבל אחרי שתנחתו, הקרנף ישאיר סימנים על הקרקע ויחשוף את המבצע", מצטט אגמון את תשובת אנשי המוסד. בטייסת, הם מנסים לחשוב על פתרון לנחיתה בשטח הסודני מבלי להותיר סימנים על הקרקע. הרעיונות שעולים הם מגרפות להסוואת סימני הגלגלים במדבר או נחיתה עם הוצאת האוויר מהגלגלים. בסופו של דבר, הם מעלים רעיון שמימושו מכניס לתמונה את אנשי סיירת מטכ"ל וסיירת הצנחנים שיוצאים למבצע שגם הוא, נחשף כאן לראשונה.
"אמרתי לעצמי שבטוח יש באזור הזה שדות תעופה נטושים עם מסלולים מסודרים מימי מלחמת העולם השנייה", הוא משתף. "הבעיה הייתה שלא היו לנו מפות של האזור וגם לא צילומי לוויין". אגמון, שסירב לוותר על הרעיון, חליט לנצל את אחד מהביקורים שלו בבסיס של חיל האוויר האמריקאי בארצות הברית כדי לקדם את העניין. "אמרתי להם שיש לי תחביב לאסוף מפות עתיקות של האזור ואם יש להם, אז שיתנו לי. הם נתנו לי כמה מפות של האזור, כולל של סודן ועל המפות היה סימון של שדות תעופה".
למרות הסימון המדויק, אגמון ואנשי המוסד לא יודעים עד כמה המפות מעודכנות והאם שדות התעופה עוד קיימים או שהוקמו בשטחם עיירות או בסיסים צבאיים. בחיל האוויר של אותם הימים לא היה אמצעי צילום שיכול היה להגיע עד שם כדי לבדוק את זה. "אמרו לי 'אוקי, מה אתה רוצה שנשלח עכשיו סוכנים לכל סודן? הרי מדובר במדינה הכי גדולה באפריקה'" מספר אגמון. באותם הימים, קלט חיל האוויר את מערכת "עד ראייה", מערכת לראיית לילה. אגמון החליט להיעזר במערכת החדשה שנועדה לניווט ונחיתה כדי לגלות מה יש באותם השדות. "הוצאנו טיסה בגובה נמוך והתחמקנו מכל מה שחשבנו שיכול לגלות אותנו ובאמת מצאנו שדה שהתאים לנו".
לאנשי המוסד וחיל האוויר זה לא הספיק. הם רצו מגפיים על הקרקע כדי לוודא שהשדה בטוח לנחיתת מטוסי תובלה כבדים כמו הקרנף. כך נולד לו עוד מבצע חשאי בו השתתפו לוחמי סיירת מטכ"ל וסיירת צנחנים שטסו לסודן על מסוקי יסעור. "לדעתי זה היה המבצע המסוכן מכולם" מציין אגמון. "לקחו אותם במסוקים ובגלל המרחק היינו צריכים לבצע שלושה תדלוקים באוויר. אם תדלוק אחד היה נכשל וכולם היו נשארים שם".
למרות החששות, הכל עבד על פי התכנית. בלילה החשוך, המסוקים המריאו עם הלוחמים לכיוון סודן כשהם טסים בגובה נמוך, עוברים תדלוק אווירי שלוש פעמים בדרך ומגיעים לשדה התעופה שבלב המדבר הסודני. "הם סיירו שם ובדקו שהתשתית טובה והשדה נקי. בדקו שאין בני אדם בסביבה", הוא מספר. אחרי שהלוחמים סיימו את עבודתם, הם חזרו לארץ והמבצע הבא, עם מטוסי הקרנף, קיבל אישור לצאת לדרך.
המבצע הראשון יוצא לדרך
"ב-1982 יצאנו למבצע הראשון" מספר אגמון. "טסתי עם המפקד של טייסת 130, נתן דביר, נחתנו שם והבאנו לארץ 130 עולים בזמן של 15 דקות. וזה עוד היה איטי. אחר כך עשינו את זה יותר מהר כי כל פעם שכללנו את זה. ניקינו את המטוסים ממושבים ופרסנו מזרונים ובנוסף פרסנו צינורות השקיה שקופים שאותם מלאנו בנוזל זוֹהֶר. ככה יצרנו משפך לכיוון הקרנף ואנשי שלדג הכווינו אותם למטוס דרך המשפך כמו עדר. המזל היה שבאופי הם אנשים שקטים וצייתנים".
זה עבד כל כך טוב וכל כך מהר, בטח מול סירת גומי שהקיבולת שלה הייתה 18 אנשים, כך שאנשי המוסד פנו הפעם מיוזמתם וביקשו להמשיך לעבוד עם חיל האוויר. שישה ימים אחרי המבצע הראשון, אגמון מצא את עצמו טס לסודן בעוד לילה בלי ירח. ככה זה נמשך מספר חודשים, עד שהתרחש אירוע לא צפוי.
"אנשי המוסד יצאו לסיבוב באזור וגילו שמישהו שם על המסלולים סלעים גדולים. חשבנו שגילו אותנו". שנים לאחר מכן התברר שהמבצע לא נחשף. "הסודנים חששו שהלובים מביאים לשם תחמושת ואספקה למורדים ולכן הם חסמו את המסלול". בחיל האוויר היה חשש שהמבצע ייעצר, אבל אחרי ההצלחות בשדה התעופה הנטוש, הצליח אגמון לשכנע את אנשי המוסד לאשר נחיתות במדבר. "בסוף זו ארץ ענקית, ננחת באיזה מקום ואחרי שבוע הרוחות כבר יטשטשו את הסימנים. עד שמישהו יגיע לא יישאר כלום".
העלאת היהודים דרך מנחתים מאותרים במדבר נמשכה, כאשר כל בהתחלה טייסי חיל האוויר נוחתים עם סיפורי כיסוי שונים בחרטום בירת סודן, עושים את דרכם לנקודות הנחיתה המיועדות במדבר, בודקים את בטיחות הנחיתה ורק אז המבצעים אושרו. מאוחר יותר אנשי המוסד מחליפים אותם בתפקיד זה. המבצעים מתנהלים תחת מעטה חשאיות במשך שנים. עד 1985 נחתו מטוסי הקרנף במדבריות של סודן מתחת לאפם של השלטונות, כפר הנופש בסודן ממשיך להתנהל עם מסיבות ביום ומידי לילה אלפי עולים זוכים להגיע לארץ הקודש.
העלאת היהודים מאתיופיה - כך זה עבד:
"אין זמן"
באפריל 1985 הודח השלטון בסודן ואת מקומו תפס שלטון צבאי מוסלמי קיצוני. במקביל הגיעו למטה המוסד ידיעות לפיהן הפעילות החשאית שהם מנהלים בכפר הנופש הולכת להיחשף. "הכנו פקודת מגירה למקרה ויהיה צורך לפנות אותם. היה שם גם שלב שכמעט תפסו ארבעה אנשי מוסד בחרטום. מי שחילץ אותם היו אנשי ה-CIA שהוציאו אותם בארגז דואר דיפלומטי אותו העלו על טיסה של חיל האוויר האמריקאי שיצאה לקניה". זמן קצר לאחר המקרה הזה, נודע כי הצבא הסודני נמצא בדרכו לכפר הנופש. עובדי המוסד קיבלו הוראה לברוח משם.
באותם הימים, אגמון סיים את תפקידו כמפקד טייסת 131 ומונה לשרת כראש ענף מבצעים מיוחדים במחלקת מבצעים של חיל האוויר. גם במסגרת תפקיד זה הוא שותף לדרמה גדולה שאזרחי ישראל לא היו מודעים לה עד היום. צה"ל התחיל לגלגל מבצע לחילוץ אנשי המוסד. לוחמי יחידה מיוחדת היו אמורים להגיע על מסוקים לסודן, כמובן שלתדלק באוויר ולחלץ את אנשי המוסד לפני שיפלו בשבי הסודני.
"הפקודה התגלגלה וזה קרה מהר כי היינו צריכים לחלץ אותם למחרת. אני ומפקד הטייסת שהחליף אותי, ישראל בן חיים, אמרנו שכדי להכין אופציה של חילוץ עם קרנף. זה חוסך את המסוקים והופך את המבצע ליותר פשוט ופחות מסוכן. המבצע התגלגל וטייסת 118 כבר הכינה שלושה מסוקים ואנחנו שתי מתדלקים". אגמון מבקש מבן חיים להכין מטוס קרנף לנחיתת עפר ומבקש ממנו לא לספר על זה לאף אחד. בינתיים השניים יוצאים לתל נוף, שם התנהל "תדריך אחרון" לכוחות שהיו אמורים לצאת לסודן. "התחילו לדבר שם על זה שצריך להשמיד את הרכבים והאמצעים של המוסד. איך נעשה את זה? אז אמרו 'נעלה את זה עם רשת ונזרוק לים' וזרקו כל מיני רעיונות".
בתדריך האחרון השתתפו מפקד חיל האוויר, ראש המוסד ובכירים נוספים. אגמון נחשב אז סא"ל זוטר ולמרות זאת הוא מציין בפני הנוכחים כי המבצע שהם רוצים להוציא מסוכן מדי. "הם כל הזמן מדברים על מסוקים ומה יעשו ואני חוזר שזה מסוכן. הם אומרים ואני אומר". בסופו של דבר זרקו את אגמון מחדר התדריכים. אגמון קיפל את הזנב וחשב מה הוא עוד יכול לעשות. הוא גם חשב ללכת ישירות לשר הביטחון.
כמו בסרט מתח טיפוסי, בעוד הדיונים מתנהלים, חלה תפנית דרמטית בעלילה. מגיע שדר מאנשי המוסד, "אל תביאו מסוקים, זה מסוכן מדי. צריך קרנף". אגמון מוחזר לחדר התדריכים שם הוא הוא מוצף בשאלות כמו איך יצא לשם ומה יעשה. אחריו הוכנס לחדר מפקד הטייסת, בן חיים שהוצף גם הוא בשאלות. השניים מצליחים להרגיע את בכירי המערכת, שלא ידעו שהמטוסים כבר הוכנו מראש, והמבצע לחילוץ לוחמי המוסד יצא לדרך.
"שעה אחר כך, הקרנף כבר היה באוויר", מספר אגמון. את הדרך דרומה, המטוס הכבד עושה בטיסה בגובה נמוך ובסופו של דבר הוא נוחת בנקודה המדברית, בה אנשי המוסד ממתינים עם כל הציוד. אלו עולים במהירות עם כל הרכבים והציוד המסווג על המטוס שממריא חזרה, דרך הנתיב המוכר, לארץ. כמזכרת מאותו לילה גורלי, לוחיות הזיהוי הסודניות של רכבי המוסד עדיין תלויות לראווה בטייסת.
"ככה חסכנו מעצמנו כישלון קולוסאלי ותפארת כל הכישלונות", מסכם אגמון את הלקח הכי גדול של כל הסיפור הזה, לקח אותו הוא מתכוון לעלות בכנס של יום חמישי. "כי הם לא היו מצליחים לעשות את מה שרצו וכולם היו נשארים ברחובות חרטום. לא רק שפינינו אותם בשקט, גם הצליחו בגלל זה להמשיך את כל המבצעים להעלאת יהודי אתיופיה".
שנים ארוכות נאסר על אגמון לספר על מה שהוא חושף כעת. "את הסיפור הזה אני נותן כדוגמה לכל הקצינים הצעירים שפניהם אני מדבר. תעמדו על דעתכם וכאשר אתם מאמינים באמת המבצעית שלכם, אל תוותרו לאף בעל דרגה מעליכם. בסוף צריך לציית לפקודה, אבל אסור להסס לעמוד על דעתך. הרבה פאשלות היו נחסכות אם קצינים זוטרים היו עמודים על דעתם, למשל ביום כיפור" מסביר אגמון ששירת כטייס צעיר באותה המלחמה. "ובכלל, מי שיודע לעמוד על דעתו בצורה הנכונה, הוא גם זה שיודע למלא אחר הפקודות וצה"ל לא יכול לאפשר לעצמו צבא של יס-מנים", הוא מסכם.
את הסיפור הזה אנחנו מביאים כשהעיתוי הוא בזמן התנהלות מבצע לחילוץ אחר, מבצע לחילוץ של בני נוער שנחטפו בשטחי יהודה ושומרון. דווקא בזמן הזה, כשמחכים לישועה שתגיע מאחת מהיחידות המיוחדות, אנחנו למדים מההיסטוריה שעם קצת יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסא ושיתוף פעולה, הכל אפשרי.
יחידת שלדג בעומק השטח
לוחמי יחידת שלדג, תחת פיקודו של דורון אלמוג, נטלו חלק מרכזי בהעלאת יהודי אתיופיה. מהרגע שבו החל חיל האוויר להפעיל את טייסות התובלה שלו מאזור המדבר היו אלה לוחמי שלדג שאבטחו את המטוסים, שטחי ההטסה ואף סייעו בהעלאה מהירה של האנשים למטוסים. פעולות רבות של היחידה עדיין אסורות בפרסום אולם מותר להגיד שיש לא מעט טייסים ואנשי מוסד שחייבים תודה גדולה ללוחמים של שלדג. במבצע שלמה, אז פיקד על היחידה בני גנץ, כיום הרמטכ"ל, העלה חיל האוויר למעלה מ-14,000 עולים. הלוחמים של גנץ היו עמוק בתוך המבצע. מלבד הסיוע להעלאה מהירה של האנשים הם אלה שאבטחו את שדה התעופה. "כולם שמעו על המבצע וכולם רצו להשתתף. מילואימניקים רבים התקשרו ואמרו, "אני רוצה גם". המצאנו תפקידים ומשימות כדי שכמה שיותר יוכלו להשתתף", סיפר בעבר אחד מקציני היחידה.