עצב, כעס, חרטה וגם שמחה וכבוד – זה רק חלק ממגוון הרגשות שעולה בשיחה עם גיבורי חטיבה 500 על מלחמת לבנון הראשונה. המלחמה נתפסה בקונצנזוס הישראלי ככישלון, זאת למרות ההצלחות המבצעיות, ובעיקר כתחילת השקיעה של מדינת ישראל בבוץ הלבנוני. עבור החיילים ששרדו את הקרבות, המלחמה צרובה היטב בזיכרון.
שלושים שנה אחרי פרוץ מלחמה, אני יושב לשיחה עם שמעון בן מימון, שהיה בזמן המלחמה קצין אג"ן בדרגת רס"ן של חטיבת השריון 500. סיפורה של החטיבה כמעט שלא הונצח בדפי ההיסטוריה, זאת בניגוד לסיפורי הגבורה, וגם הכשלונות, של יחידות אחרות כמו הצנחנים וחיל האוויר. לרגל התאריך ומפגש מיוחד שיתקיים ביום חמישי (7.6) בלטרון, החליטו בחטיבה לשבור שתיקה ולספר מי הוביל את הצבא באותם ימי מלחמה קשים ומי באמת היה הכוח שהגיע ראשון לכביש ביירות-דמשק.
מתכוננים לקרב: "המשימה הייתה להפתיע את הסורים"
המלחמה הארוכה הייתה מתוכננת לפרטים ובניגוד לוויכוחים שפרצו אחרי המלחמה נדמה שבדרג המדיני רק חיכו לטריגר שייתן להם את הסיבה לשחרר את כלבי המלחמה. "יותר משנה לפני המלחמה היו לנו תכניות מפורטות וידענו במדויק מה יהיה המסלול שלנו בלבנון ואיזה כוח יהיה בכל נקודה", מספר בן מימון. "המשימה שלנו בגדול הייתה להפתיע את הסורים עם עוצמה של טנקים ולהגיע לכביש ביירות-דמשק בציר שלא צפו ממנו הגעה, ואכן כך היה, עד הקרב בעין זחלתא. בחרנו בציר הררי מאוד קשה שהצריך מיומנות שריון מאוד גדולה. היינו מתאמנים ברמת הגולן כמעט בכל שבוע כשהאימון האחרון היה ימים ספורים לפני שפרצה המלחמה".
שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה, אל"מ דורון רובין, לימים אלוף בצה"ל, מקבל פיקוד על החטיבה. "מגיע פתאום בחור גבוה ומקבל פיקוד על החטיבה. הסתכלתי עליו ואמרתי מה מבין הצנחן בשריון. יצאנו למלחמה עם מח"ט טירון אבל חטיבה מאוד משופשפת, ומה שבטוח זה שרובין הוכיח את עצמו".
אחרי מספר תקריות בגבול הצפון קיבל הדרג המדיני את הטריגר שרצה, כאשר ב-3 ביוני 1982 התנקשו מחבלים מארגונו של אבו נידאל בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, שנפצע קשה. בתגובה צה"ל תוקף מתקנים של אש"ף בלבנון, שמצדו מגיב בירי קטיושות ליישובי הצפון. ב-6 ביוני המלחמה נכנסת ללבנון. את השמיים קורעים מטוסי הקרב של חיל האוויר, הקטיושות ממשיכות ליפול ביישובי הצפון וחטיבה 500 מקבלת פקודה לנוע לשטחי כינוס.
"ביום שישי קבלתי טלפון", מספר בן מימון. "תגיע מיד ותניע מהר את כל החטיבה לשטחי כינוס. יחד עם מנחם בן צור ז"ל תכננו את זה שכל חוד (כוח משולב) יעלה על פי סדר לשטחי הכינוס. היו את הבעיות הרגילות מול האפסנאים אבל התגברנו על הכל וביום שבת כולם כבר היו מוכנים".
בבוקר יום ראשון הם יוצאים לדרך. בעיה ראשונה נוצרה כבר בהתחלה משום שכוחות האוגדה לא מצליחים לכבוש את השטחים דרכם אמורה החטיבה להיכנס לציר שלה. החטיבה מקבלת שינוי משימה ונכנסת לציר שלה מכיוון הבופור.
בן מימון מספר שבהתחלה לא הייתה שום מלחמה – "נוסעים בשיירה מנהלתית כמו מטורפים" – כאשר הבעיה היחידה בשלב הזה היא דלק. הבעיה נפתרת בזכות קצין האספקה של החטיבה שמצליח לספק מספיק דלק ומאפשר המשך תנועה.
הקרבות הראשונים: "זה היה כמו משחק ילדים"
ההיתקלות הראשונה של החטיבה מתרחשת כאשר הם נכנסים לתוך מתחם של גדוד קומנדו סורי – שבכלל היה פרוס לכיוון מזרח, מה שאומר שהם נכנסו לחצר האחורית של הסורים. "נכנסנו לתוך שטח המנהלה של הסורים, כולל הטילים שלהם", נזכר בן מימון. "הסורים בכלל לא צפו שנגיע משם, שזה יתרון גדול, אבל לא ראינו אותם ממש רק את המנהלה שלהם. דורון מזהה את המצב קופץ לי מהטנק עם חפ"ק רגלי ותוקף לצד ימין. בנגה (בני בית אור שהיה מג"ד, ש.ל.) קופץ עם הסמג"ד בן ישי. מתבצע קרב חי"ר ותוך כדי משגעים אותי בקשר על כוחות של האוגדה שרוצים להצטרף לקרב וכל מני שטויות כאלה שסתם מפריעים. ואז מגיע הסיפור של בנגה".
במקום נוצר קרב מטווחים קרובים במהלכו משמידים כוחות החי"ר של החטיבה את כוח הקומנדו. במהלך הקרב נפגע בנגה המג"ד מכדור בחזה והכוח מבקש פינוי מוסק מאזור הקרב. "אני קורא למסוקים שיבואו לפנות והם לא רוצים לנחות כי זה מסוכן. מגיע מסוק אבל הטייס מסרב לנחות, ודורון המח"ט מאיים שהוא יירה עליו במידה ולא ינחת. בעקבות זה המסוק נוחת, מה שמציל את בנגה שלמרות פציעה בחזה הוא חוזר אלינו כשהגענו לבירות. הסמג"ד תופס פיקוד על הגדוד וממשיכים קדימה כשביום שני כבר היינו 40 ק"מ בתוך לבנון על שפת הליטני. רק אז עצרו אותנו".
"אחרי שעלינו מהנהר נסענו בציר הררי מטורף", מספר בן מימון. "ואז פתאום מגיע איזה סוחוי שמנסה לתקוף אותנו ומטוס F-15 שהוטס על ידי נועם כנעני מפיל אותו בהליכה. זה היה קרב אוויר ממש קצר ויפה, אבל יכול להיות שהמטוס הזה דיווח עלינו". לימים כאשר יצא ספרו של שר ההגנה הסורי מוצטפא טלאס הוא מספר שאכן גילה את הכוח שנע לזחלתא מהאוויר.
בשלב הזה נדלק לפתע אחד הטנקים כתוצאה מתקלה מכנית מה שיוצר חסימה של הציר ועיכוב נוסף. "אנחנו עוברים את הטנק שנדלק חוצים את העמק של הליטני עולים למעלה ורואים את ג'זין אנחנו מגלים כוחות של הסורים שרצים מהצד השני לתוך העיר. אנחנו רואים נגמ"שים, טנקים ומכליות של הסורים ויאללה בלגן, כולם פותחים באש. הטווחים היו משהו כמו 2,800 מטר שזה משחק ילדים בשבילנו. הרמנו אותם והיינו מבסוטים עד השמיים. אבל עוד פעם החטיבה מתעכבת ודורון צועק תפסיקו לירות תתקדמו ואנחנו אומרים עזוב אותך, רואים מטרות תן להשמיד".
הקרב בזחלתא: "אתה הופך לחיה של אינסטינקטים"
החטיבה ממשיכה להתקדם ושוב יש בעיה של דלק. חיים שריר, לימים במאי מפורסם, פורץ תחנות דלק מקומיות וכך הם מצליחים להמשיך להתקדם. החטיבה מגיעה לזחלתא ובעצם לאחד הפרקים העצובים ביותר שלה. מספרו של טלאס עולה שהסורים מבינים שיש באזור זה מאמץ חשוב של צה"ל והם מריצים לשם חטיבת טנקים ואת אגד הקומנדו 555. חטיבה 500 לא יודעת שהסורים שם וכך שני הכוחות רצים לעבר זחלתא אחד מול השני לעבר ההתנגשות הבלתי נמנעת.
"מגיעים שני גזלים (מסוקים, ש.ל.) שבאופן מוזר צבועים בלבן. הם יורים על הטנק של עמי אבן (מג"ד) ומדליקים את הטנק של מישל גזי (מ"פ). מהטנק הזה של מישל יוצא פתאום רב סרן, בחור בשם אליק רון שבכלל לא ידעתי שהוא שם". רס"ן רון יצא לקורס טיס אחרי מספר תפקידים בשריון וברח מהקורס בכדי להשתתף במלחמה. אבן ורון מצטרפים לבן מימון כדי לספר על אותם רגעים בלתי אפשריים של לחימה.
"שני המסוקים חילקו ביניהם את העבודה. האחד התלבש על הטנק של מישל והשני על הטנק שלי", מספר עמי אבן. "אנחנו התחלנו להשתגע עם הטנק. נעים קדימה ואחורה, קדימה ואחורה בטירוף, יורים על הגזלים על פי התרגולת. לא פוגעים. אני מפעיל עשן וממסך את הטנק. הגזל יורה עלינו כמה טילים ופוגע קרוב. קרוב מאוד. אבל לא בנו ולא בטנק. לאחר כמה דקות הדו-קרב נגמר. משתרר שקט. דבר ראשון אני יורד למטה מהטנק לאסוף למזכרת חוטי הנחייה של הטילים שהיו מפוזרים שתי וערב סביב הטנק".
"אני בעיקר זוכר את ההרגשה שהנה זה בא ואנחנו תיכף חוטפים טיל", סיפר רון. "משהו כמו ארבעה פגזים, והגיע הזמן להוציא ראש ולראות מה הולך כאן, איך זה נראה הגזלים האלה. רגל על כסא טען, מתחיל להתרומם, ו-"בום" נוראי, כאילו פטיש 20 קילו בפנים. מיד ריח של עור של עוף שרוף, הבזק אדום ושחור בעיניים, ואתה הופך לחיה של אינסטינקטים. שום מחשבה צלולה, שום שיקולים, רק כנראה פרץ של אדרנלין שמפעיל את האינסטינקט הידוע, ברח! החוצה מהצריח, אש בוערת בכנפיים הקדמיות, קופצים לכיוון התמסורות, אני כבר לא רואה כלום כמעט, מצליח רק אם אני ממש משפיל את העיניים לכיוון הנעליים. קופצים מהטנק, הכל על עיוור, שוב, התרגולות עובדות עד עכשיו, ומתקדמים אחורה. אני מצליח לראות שכאילו מישהו שפך עלי דלי של דם מהמותניים ומטה, אני מרגיש שאני הולך על רגליים מגומי, הדם ממש מבריק, ולא כואב לי כלום חוץ משורף בפנים. אני זוכר שראיתי עוד שתי דמויות וחסר לי מישהו, יש עוד שלושה בטנק מלבדי. עושה חצי סבוב לכיוון הטנק, מחליט לחזור לראות. ממש לא בא לי. עושה צעד אחד קטן ו-"בום", עוד טיל. הטנק מתפוצץ לי מול העיניים כמו פטרייה אטומית קטנה, אבל של אש, לא של עשן".
המסוקים הסורים מסיימים את העבודה ומצליחים להסתלק מהאזור. עמי מנסה לעקוף את הטנק הפגוע, פורס זחל ונתקע. בחטיבה מחליטים לנסות למצוא דרך אחרת והחפ"ק מתקדם בכדי לאתר ציר חלופי לכוחות.
הקרב מסתבך
"אנחנו שבעה קילומטר מהיעד שלנו – כביש ביירות-דמשק שהיה בעצם השפיץ של ההתקדמות, כשכל הצבא מאחורינו. בשלב הזה אנחנו נכנסים לקרב נוראי כשהסורים לוחמים קלאסי, ממש לוחמים מהשורה הראשונה".
טנק ראשון של החטיבה נדלק על ידי הסורים ונופל לתוך תהום. הצוות מצליח להיחלץ מלבד המפקד סגן אוריה בר שלום שנמחץ תחת הטנק ונהרג. טנק שמזהה את המצב מדליק שני טנקים סורים ונפגע בעצמו, ובינתיים מצליח הטנק של בן ישי הסמג"ד לחלץ מהתופת את הצוות של אוריה וצוות נוסף. דורון המח"ט, שהיה תקוע על שפת המצוק, מחליט לעזוב את הכלים ולרוץ קדימה. הוא משתלט יחד עם בן מימון וצארלי אלקסלסי, קצין הקשר, על טנק של אחת הפלוגות וממשיך קדימה. "אנחנו ממשיכים את המלחמה עם צוות שעד היום אני לא מכיר את שמו", משחזר בן מימון.
טנקים של חטיבה 500 נדלקים אחד אחרי השני בקרב שמתנהל מטווחים של מטרים ספורים והחטיבה מבצעת נסיגה קלה לאחור לצורך הבנת התמונה. הלילה יורד ובאוגדה קוראים למח"ט לחזור לאחור בכדי לעבור על תכניות להמשך. דורון המח"ט מסרב אבל באוגדה מתעקשים ובן מימון נשאר לפקד על הכוח.
"הפקודה הקשה בחיי"
בן מימון מחליט לתת פקודה לסגת בכדי לתפוס עמדות שולטות אולם בתנועה לאחור יש טעות בניווט ובן מימון לא בטוח לאן הוביל את החטיבה. שוב הטנקים והנגמ"שים של החטיבה נדלקים אחד אחרי השני, החטיבה סופגת מתקפת אר. פי. גי קשה. "ואז אני אומר את הפקודה שמלווה אותי כל חיי: 'תחנות אולר לסגת'".
ניכר שהסיפור עדיין רובץ על כתפיו של בן מימון והוא זז באי נחת בכיסא וקולו רועד. "אני מחליט להוריד ארטילריה וכתוצאה מהירי הזה הצלחנו לחלץ לאחור". דורון המח"ט שומע מה קורה ורץ לחטיבה בכדי לתפוס פיקוד. הוא מסתער רגלית יחד עם משה סלע ז"ל, מג"ד 9263, ואחרים נגד הקומנדו הסורי ומחסל אותם. תוך כדי תנועה דורון נותן פקודה לחלץ את הפצועים וההרוגים הרבים.
"כשנתתי פקודה לסגת הכוונה הייתה לכוח שהסתבך אבל כל החטיבה התחילה לברוח ודורון עצר את כולם ומארגן התקפה. החטיבה הגיעה למצב הכי שפל שאפשר". היוצרות מתהפכות כאשר הסורים מבצעים התקפה על החטיבה ונבלמים על ידי הלוחמים, שיוצאים מיד להתקפה "קלאסית כמו שכתוב בספרים. קרענו להם את הצורה וכבשנו את כל האזור של זחלתא. חטיבה שיום לפני הייתה בהתרסקות מוחלטת חוזרת ובגדול, אני במיוחד שנתתי פקודת נסיגה".
אחרי הקרב שוב עוצרים את החטיבה אחרי שהדרג המדיני הכריז על הפסקת אש. "הולכים לכביש ביירות-דמשק והופ עוצרים אותנו אנחנו חמישה קילומטר מכביש בירות דמשק ודורון מנסה להתעקש שיתנו לנו להתקדם למטרה. פה הגענו לסיפור העצוב השני שלנו".
הרמטכ"ל רפול מתערב בלחימה: "תמצאו את דורון"
המצב מחמיר כאשר ג'יפ עליו היו שלושה מקציני המטה של החטיבה עובר בטעות את כוחות צה"ל ונכנס לשטח שבשליטת הקומנדו הסורי. "מדווחים בקשר שהג'יפ עובר ונעלם. אני מעיר את דורון מספר לו מה קרה. דורון ועמי אבן רצים רגלית אחרי הג'יפ, הם עוברים שלוחה – ונעלמים לנו. אני מתחיל להפעיל את ניר גלילי, סמג"ד 195, ופתאום עמי חוזר לבד. לא מעניין כלום, אנחנו פותחים באש על הסורים. כל העולם צועק עלינו ושואלים מה אתם עושים, יש הפסקת אש. אנחנו עונים קפצו לנו כולם, המח"ט נעלם. כל העולם מתקשר, חופר לנו בשכל אבל תכל'ס אף אחד לא מגיע לעזור. המח"ט נעלם ואני בסך הכל רב סרן, איפה היה הצבא הגדול לא ברור לי".
"פתאום בין כל החופרים בקשר מציק גם איזה אחד, קודקוד שיבולת. אני אומר לו שיבולת תעוף לי מהרשת ואז צ'ארלי מושך לי בסרבל אומר לי יא דפוק זה רפול הרמטכ"ל. התנצלתי אבל הוא אמר לי אישית – 'תמצא לי את דורון'. רפול ידע מי אני כי הוא נלחם עם אבא שלי בעצמאות במנזר סן סימון".
החטיבה מצליחה לחלץ את קציני המטה שנהרגו ומביאה אותם לאחור על אלונקות. בשלב זה בראיון בן מימון נסדק, כמעט דומע. "אני זוכר שנפרדתי ממנו (רס"ן מנחם בן צור ז"ל) בחיבוק ונשיקה על המצח". הוא ממשיך ומספר, "המח"ט עדיין חסר ואנחנו נכנסים שוב לחפש אותו. הסורים שהבינו את המסר לא ירו". הם מצליחים למצוא את דורון ומחלצים אותו לאחור. "בזה נגמר הקרב הזה ונשארתי בתחושות מאוד קשות".
מגיעים לכביש ביירות-דמשק: "אנחנו הראשונים"
בשלב הזה מתחיל מה שנקרא "שלב הזחילות" של שרון לעבר ביירות. למרות הפסקת האש צה"ל מתקדם קדימה בצורה איטית עד שהכוחות מגיעים בפעם הראשונה לעיר בירה ערבית. "מתחילים להתקדם לעבר המטרה שלנו כשדורון שולח את גדוד צנחנים באיגוף. הצנחנים נתקלים ואחד ממפקדי הפלוגות נהרג. מתפתח קרב קשה לכיוון הכביש במהלכו נפגעים מספר קצינים. "דורון אומר לי שמע, נגמרו לי המג"דים אז קדימה תפוס פיקוד על גדוד". הקרב ממשיך והכוח סופג ארטילריה כבדה שאותה מכוון קצין סורי מלנדרובר אזרחי. דבר ראשון לפני ההתקפה על הכביש המג"ד החדש, בן מימון, דואג שחייליו יתגלחו וינקו את הנשק. "למה זה חשוב? כי אם תתגלחו ותנקו את הנשק תעשו הכל כמו שצריך החזרה לשגרה תרים אתכם". החטיבה פותחת במתקפה ומגיעה ראשונה לכביש ביירות דמשק.
"אנחנו נעמדים על הכביש ומשמידים את כל מי שעובר", מספר בן מימון. החטיבה לוקחת נגמ"שים סורי כשלל וממשיכה להתקדם ולהשמיד את הסורים וגם תופסים מספר שבויים. עד היום ישנו ויכוח גדול מי הראשון שהגיע לכביש, חטיבה 500 או הצנחנים. "אנחנו הראשונים שהגיעו לכביש", פוסק בן מימון נחרצות. "הרי כדי להתקדם לביירות הם עברו דרכנו והגיע הזמן שידעו את האמת".
חטיבה 500 מסיימת את המלחמה בביירות, שם היא לוקחת חלק בקרבות הקשים, אשר גורמים למחבלים להתפנות מביירות. מלחמת שלום הגליל מסתיימת, אבל המלחמה האמיתית מסתיימת רק בשנת 2000, אז יוצא צה"ל מרצועת הביטחון. ביום חמישי הקרוב יקיימו בוגרי החטיבה ושאר הכוחות שהיו איתה כנס גדול בלטרון, שם יעלו זיכרונות וידברו על אותם גיבורים שלא חזרו משם ודמם נספג באדמה הלבנונית.