לא על מגש הכסף ניתנה לנו המדינה, אלא על קרבות, מלחמות וכאב רב. ומבין עשרות הקרבות ופעילויות צה"ל השונות שנרשמו בהיסטוריה הקצרה שלנו, מעטים אלו המוכרים כמו הקרב על גבעת התחמושת שנערך ב-6 ביוני, 1967, במהלך מלחמת ששת הימים. עתה, כשגבעת התחמושת עולה שוב לכותרות והפעם בהקשר הרבה פחות הירואי – בני הלוחמים יוצאים במחאה כנגד סגירתו של אתר המורשת, עקב אילוצי תקציב של משרד הביטחון – אנו חוזרים 45 שנים בזמן לאותו קרב גורלי בתעלות הצרות.
לא הרבה יודעים, אבל למעשה חטיבת הצנחנים שנשלחה אל הר הצופים הייתה בכלל אמורה לצנוח באזור אל-עריש שנמצאת בסיני, אבל התקדמות כוחות צה"ל הייתה מהירה ומוצלחת מהמתוכנן, מה שהפך את הצניחה למיותרת. מצד שני, הירדנים, שנמנעו מלהצטרף למלחמה עד אותו יום, שינו את דעתם והחליט להצטרף למאמץ נגד ישראל. עקב השינויים האלו הוחלט לספח את חטיבה 55 של הכומתות האדומות בפיקודו של מרדכי גור (לימים הרמטכ"ל העשירי של צה"ל) לפיקוד מרכז לצורך הלחימה, ועל החטיבה הוטלה המשימה לפרוץ את הדרך ולהגיע אל הר הצופים. על גדוד 66 בפיקודו של יוסי יפה הוטלה המשימה לכבוש את גבעת התחמושת (שנקראה כך על שם בונקר התחמושת של בית הספר לשוטרים הבריטי שהוקם ליד), שם היה מוצב ירדני, ומספר יעדים נוספים באזור, כולל בית הספר לשוטרים עצמו.
בהתחלה חשבו שכיבוש הגבעה יהיה פשוט: "אתם לא תספיקו בכלל לירות"
יוסי צידקוני, אז סמל-מחלקה בפלוגה ג' של הגדוד, מספר לנו על הקרב: "היינו כבר מוכנים לצנוח באל-עריש, ולקבל את הרקע האדום לכנפיים שלנו [רקע אדום לסיכת כנפי הצניחה הוא סמל לצנחן שביצע צניחה מבצעית, וסמל נחשק של גאווה בקרב הצנחנים, ש.ז.] ובצהריים של אותו יום פתאום שינו לנו את הפקודה ושלחו אותנו לירושלים. מבחינתנו זה אמר שלא נלחמים, כי מה נעשה בירושלים? עד הלילה בכלל לא ידענו שנכנס לגבעת התחמושת."
פקודת המבצע שיצאה לפועל בלילה שבין ה-5 ל-6 ביוני התגבשה בשטח ועם מעט מאוד מידע מודיעני ועזרים על המתרחש. על פי התכנון הייתה צריכה פלוגה ד' לפרוץ את הגדרות שליד בית הספר לשוטרים. לאחר מכן תעבור פלוגה ב' ותכבוש את בית הספר לשוטרים, ובעקבותיה תכנס פלוגה ג' ותטהר את הגבעה. לאחר מכן תכנס פלוגה א', ותתקדם לכיוון שכונת שייח' ג'ארח.
עם תחילת המבצע החל ריכוך אריטלרי על ידי כוחותינו, והצנחנים הצליחו לחדור אל הגבעה, שם התברר להם שהתעלות המבוצרות בהן תכננו להתקדם צרות מדי, ומאפשרות רק לחייל אחד להתקדם בכל פעם, וגם זה בקושי רב כאשר הם סוחבים עליהם ציוד מלא.
פלוגה ב' הצליחה לחדור אל בית הספר לשוטרים ללא קושי רב, מאחר ורוב הירדנים ששהו שם נסוגו אל המוצב המרכזי שבגבעה. מוצב נוסף שהיה באזור (וכונה "המטלית הצהובה") נכבש אף הוא ללא קשיים באופן דומה. ההתקדמות הקלה יחסית של הכוחות יצרו אצל המ"פ את הרושם המוטעה שכיבוש הגבעה יהיה פשוט, ולכן דיווח למג"ד שלא יהיה צורך בכוח נוסף לצורך הפעילות. יוסי נזכר ומספר ש"כשכיורם (יורם אלישיב, מפקד המחלקה של יוסי) הוריד לנו את הפקודה על המבצע, הוא אמר שאנחנו הולכים להילחם בתעלה ויש שם בונקר עם תחמושת, והוא לא חושב שהאחרונים בכלל יספיקו לירות."
"ירו עלינו פגז ומיכה פשוט נעלם לנו מהעיניים"
אבל עד מהרה השתנתה תמונת המצב. כאשר החלו הצנחנים להגיע לאזור הצפוני של הגבעה, התחילו הירדנים לתקוף בכל העוצמה, וכוחותינו החלו לספוג אבדות רבות.
מתי בעצם הבנתם שהקרב הולך להיות הרבה יותר קשה ממה שציפיתם?
"עוד כשהתחלנו ללכת בתעלות כבר ראינו הרוגים עם קסדות צה"ליות ונעליים אדומות", מספר יוסי. "הפצוע הראשון שלנו היה זאב ביז'נסקי. יורם הורה לו לירות בזוקה והוא עשה את זה כשהוא נשען על חומת התעלה, והדבר גרם לרשף של הבזוקה לשרוף לו את הפנים. יותר מאוחר, באחד הפיצולים, יורם שלח את כיתת החוד של מאיר מלמודי לכיוון אחד, ואנחנו המשכנו לכיוון השני. יורם לא היה מודע לזה, אבל הכיתה של מלמודי נכנסה לאזור "משולש האש" (אזור שבו חומות התעלות היו הונמכו בכוונה, מה שאפשר לירדנים להרוג כל מי שעבר שם), וארבעה מתוך חמשת החיילים נהרגו במקום. אנחנו המשכנו בתעלה שלנו, ובשלב מסוים נעצרנו, ויורם קרא למיכה היימן, בחור גדול שסחב עליו חומרי נפץ. הוא היה אמור להניח את כל החבלה הזו על מטרה ירדנית, אבל פתאום הוא חטף פגז, ועם כל חומר-הנפץ שהיה עליו הוא פשוט נעלם לנו מהעיניים.
"אני חושב שהרגע הכי קשה שהיה לי במהלך כל הקרב היה כשיורם נהרג. הוא הלך בראש הכוח, וחטף צרור בחזה. הוא צעק שנסתום לו את החור כי אין לו אוויר לנשום. אנחנו עומדים שם המומים, ופתאום גדי פליט ויקי חיימוביץ' קפצו קדימה והתחילו לרוץ לפני הכוח, כמו חוליית חוד על דעת עצמם."
המבצע אמנם יצא לדרך באזור השעה 2:30 בבוקר, אך כבר כשעה לאחר מכן החלה השמש לעלות, שכן היה זה אחד הימים הארוכים ביותר בשנה. הדבר גרם לכך שהצנחנים נחשפו גם לחיילים הירדנים שבבונקרים שהיו על הגבעה, וגם לחיילים הירדנים שישבו במוצב סמוך על גבעת המבתר. מפקד הגדוד, שכעת הבין את המצב האמיתי על גבעת התחמושת, הורה לפלוגה ב' להצטרף לפלוגה ג'. הפלוגה, בפיקודו של דוד רוטנברג התפצלה עם הכניסה לתעלות, כאשר המ"פ מוביל כוח אל עבר התעלה המרכזית, והסמ"פ ניר ניצן מוביל כוח לכיוון מערב. הכוח בפיקודו של דוד התקדם ישירות אל תוך "משולש האש", וספג אבדות קשות.
גבורה אמיתית: לעלות מחוץ לתעלות ולעמוד מול אש האויב
המצב על הגבעה היה רע, כאשר שתי הפלוגות שנמצאות בשטח מפוזרות בכל רחבי האזור, וסובלות מאבדות ופצועים רבים. בשלב זה הגיעו לגבעה שני טנקים, בעזרתם הצליחה מחלקה בפיקודו של יואב צורי לתקוף ולטהר את התעלה הרוחבית, ולמוטט מספר בונקרים. במקביל המשיך ניר ניצן להתקדם באיטיות בתעלה המערבית יחד עם עוד כעשרה חיילים. מחוץ לתעלות עמדו ירדנים רבים שירו אל תוך התעלות, וניר, שחשש שהכוח שלו ייפגע מאש האויב, החליט לשלוח אל מחוץ לתעלות את המקלענים שלו. ראשון יצא ישראל צוריאל, ולאחר שאזלה לו התחמושת החליף אותו נפתלי כהן, שנפגע מכדור בחזה. נפתלי, שלא רצה לעכב את הכוח, חבש את עצמו בעזרת חובש, והלך בכוחות עצמו אל עבר נקודת האיסוף לפצועים. לאחר שנפצע נפתלי, עלה איתן נאוה, שנהרג מפגיעת כדור בראשו, במהלך החיפוי. איתן היה החייל היחידי בקרב לו הוענק עיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר שניתן לחייל בשירות צה"ל, והוא מונצח בשירו של יורם טהרלב על גבעת התחמושת. עם נפילתו של איתן, עלה שוב ישראל והמשיך לחפות.
לאחר קרבות עיקשים, הגיעו לבסוף הכוחות אל הבונקר המרכזי. הצנחנים, על אף שהבינו את מבנה הבונקר, לא הצליחו לפרוץ את קירות הבטון המזויין העבים של הבונקר, ורק לאחר שחבר אליהם כוח נוסף שסחב חומרי-נפץ, הצליחו להשמיד את הבונקר המרכזי, ולסיים את הקרב. עם זאת, החיילים היו עדייו חשופים לאש מהמוצב הסמוך בגבעת המבתר. "אני זוכר שאחרי שנגמר הקרב על הגבעה, מישהו צעק פתאום שהוא רואה ירדני שבורח. עליתי מהר למעלה, יריתי והרגתי אותו. כשחזרתי פנימה, עופר פניגר שעמד לידי הציץ החוצה, וקיבל כדור בחזה מירדני שהיה בגבעת המבתר. עופר היה ההרוג האחרון על הגבעה אם אני לא טועה, וזה אמנם לא הוכח, אבל אני מאמין שהצלף שפגע בו בעצם כיוון עלי, וכשעופר התרומם הוא פגע בו. הוא חטף את הכדור שלי."
36 צנחנים נפלו בקרב על גבעת התחמושת, ו-15 חיילים זכו לעיטורים.
"המטרה שלנו הושגה במחיר היקר ביותר"
הקרב על גבעת התחמושת ספג במרוצת השנים מספר ביקורות לגבי אופי ההכנה אליו וניהולו בשטח. חלק מהטענות גורסות כי הציוד איתו נכנסו החיילים לשטח לא התאים ללחימה בתעלות הצרות, וכי הצנחנים לא ידעו כמעט דבר על גבעת התחמושת. כשנשאל יוסי על דעתו בנוגע לביקורת, הוא מגיב: "יכול להיות שמבחינה תיאורטית, אם היו יושבים על זה בפו"ם [המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה, ש.ז.] אולי היה אפשר לתכנן את זה יותר טוב, אבל בהתחשב במצב הנתון, הכל היה נכון ביותר, ואי אפשר היה לעשות את זה טוב יותר."
יש כאלו שאומרים שלמעשה הקרב על הגבעה היה מיותר, ואפשר היה פשוט לאגף אותה ולהמשיך אל הר הצופים, ובכך לנתק את הכוח הירדני שישב על גבעת התחמושת ולגרום לו להיכנע. אתה חושב שזה נכון?
"ממש לא. אפשר להגיד בדיעבד הרבה דברים, אבל אני ממש לא חושב שחיילים נהרגו בלי שום סיבה, ואי אפשר לדעת שאילו היינו הולכים בדרך השנייה לא היו נהרגים חיילים, אבל בסופו של דבר אני החייל הפשוט. אני יודע מה זו פקודה ואני יודע לבצע אותה. המטרה שלנו הושגה, ובמחיר היקר ביותר."
כבר שלוש שנים שאתר ההנצחה לא מקבל מימון ממשרד הביטחון
כל זה קרה לפני כמעט 45 שנים, ובתקופה האחרונה נראה שקרב נוסף יוצא לדרך על גבעת התחמושת. המוזיאון ואתר ההנצחה שהוקמו במקום אמורים לקבל מימון ממשרד הביטחון על פי חוק על מנת לאפשר את תחזוקת המקום, אך כבר למעלה משלוש שנים שהמשרד לא מעביר למקום את הכסף הדרוש. עקב כך, ביום שני הקרוב, ה-20 לפברואר, מיד עם סיום טקס הענקת הכומתות לחיילי הצנחנים שייערך במקום, ייסגרו שערי גבעת התחמושת למבקרים באופן סופי.
אלון ולד, אחד מחברי הוועד המנהל של אתר גבעת התחמושת ובנו של סרן רמי ולד, שנפל גם הוא בקרב על גבעת התחמושת, מספר על התסכול שנובע מכך: "אנחנו לא עוד אתר מיליטנטי, בסיס או אנדרטה, אלא אתר חינוכי. הוועד כולו עושה את עבודתו בהתנדבות. המקום והערכים עליהם הוא מושתת הם הכבוד שלנו, לא כמשפחות שכולות, אלא כאומה. אנחנו צריכים את התקציב הזה כדי להשאיר את המקום הזה פועל, ולא בשביל שום דבר אחר, אבל לאהוד ברק פשוט לא אכפת מכלום, גם לא בתור אחד עם כומתה אדומה על הראש."
עם סגירת שערי המוזיאון, יורידו עובדי המקום את דגל ישראל המתנוסס על הגבעה, יקפלו אותו, ויצעדו מהגבעה במסלול הפריצה לירושלים, דרך כל האנדרטאות והעיר העתיקה עד לביתו של ראש הממשלה, ביבי נתניהו, ויימסרו לו את הדגל. "אני לא חושב שהיה אי פעם מצעד כל כך מביש בישראל", אומר אלון. "אני מפחד שייגרם למקום נזק בלתי הפיך ללא התחזוקה. אני אדם אופטימי בעקרון, ואם אני מפחד, אז כנראה שהמצב באמת רע."
טקס הענקת הכומתות האחרון על גבעת התחמושת יתקיים ביום שני הקרוב, 20.02, בשעה 13:00. עם סיומו, לקראת השעה 16:00, ייצא מסע הדגל אל עבר ביתו של ראש הממשלה. הצטרפו לעצומה למניעת סגירת האתר.