בין דפי ההיסטוריה של צה"ל מצויים גם אירועים טראומתיים שנכתבו בדם, ונצרבו בתודעה הציבורית כפצע שממאן להגליד. קרבות שנויים במחלוקת ותקלות מבצעיות התקבעו לאורך השנים בזכרון הלאומי "וזכו" להיכנס לפנתיאון המחדלים הקשים של הצבא.
הקרב על תל מוטילה, 51': חמישה ימים של ייאוש
יום שבת ה-5 במאי 1951 היה חם ומסריח במיוחד עבור חיילי גדוד 13 של גולני, בפיקודו של רחבעם (גנדי) זאבי. השמש להטה מעל תל מוטילה בצפון הכנרת, הסירחון של פגרי הפרות ונחילי הזבובים אפף את האוויר, ועל פי העדויות, כמעט כל חיילי הגדוד סבלו משלשול נוראי בגלל החמין המקולקל שאכלו בצהריים. מסביב המטירו הסורים אש עזה. חיילי הכוח, שרובו הורכב מעולים חדשים שחלקם טרם למדו עברית, היו מותשים לאחר ארבעה ימי לחימה רצופים על התל.
בשבת אחר הצהריים צורפה פלוגת מילואים לגדוד 13, במטרה לסייע בבלימת הסורים. עם השמע הקוד בקשר הסתערו הכוחות לעבר מקורות הירי. על החיילים ניתכה אש מקלעים ופצצות מרגמה סוריות, ומרגמות הסיוע של צה"ל נפלו גם הן קרוב מידי. העשן כיסה את השמש. החובש היחיד שנותר זחל בין הפצועים וחבש אותם באמצעות גופיות בהעדר תחבושות.
הכוח היה קרוב לשבירה, וזאבי דרש מחיל האוויר סיוע מיידי. רק למחרת הגיע האישור ל"יעפים יבשים", כלומר למעבר מטוסי קרב ללא אש, רק כדי להפחיד את הסורים. "Do not open fire" אמר באנגלית לטייסים סגן יואש (צ'אטו) צידון, קצין הסיוע האווירי, כדי שקצין האו"ם שנכח לידו יבין את דבריו. ובעברית הוסיף צידון: "אפשר 'לטעות' ולפתוח באש". שני צרורות על החפ"ק הסורי גרמו לאויב לתפוס את הרגליים ולסגת חזרה לעבר הגבול. צה"ל ספג 40 הרוגים ו-70 פצועים בקרב שיהפוך לאחד המור"קים ההיסטוריים.
אסון השייטת באנצריה, 97': 11 הרוגים מתוך 16
00:55 בלילה, דרום לבנון. סער, קשר כוח השייטת, הלוחם היחיד שלא נפגע במארב, קורא בקשר למסוקי החילוץ. באותם רגעים הוא עוד לא יודע כי 11 מחבריו לפשיטה נהרגו בהתפוצצות זירת המטענים, וכי ההיתקלות הזו תהפוך לאחד הפצעים הכואבים של צה"ל.
כוח של 16 לוחמי הקומנדו הימי יצא בליל ה-5 בספטמבר 97' למבצע סמוך לעיירת החוף אנצריה בדרום לבנון. הצוות הגיח מן הים וצעד מזרחה, נושא ציוד במשקל עשרות קילוגרמים לאדם. תוך כדי התקדמות אל היעד עבר הכוח בשער הסמוך לפרדס, והחל לחצות את הכביש בדילוגי יחידים. הראשון היה מפקד הכוח, סא"ל יוסי קורקין, ואחריו חצה הקשר שלו, סער. פיצוץ אדיר החריד לפתע את הלילה, והפיל כמעט את כל חיילי הכוח. בחילופי האש שהתפתחו בין החיילים למחבלים שארבו בפרדס הסמוך התפוצצו מטענים נוספים שסחב איתו הצוות.
כוח של יחידת 669 הוזעק למקום, ובאיזור התנהל חילוץ קשה וממושך תחת אש, בו נאלצו המחלצים לטפל בפצועים ולחפש את גופות ההרוגים. גם הרופא מכח החילוץ נורה ונהרג, עד שמסוק היסעור קיבל פקודה לעזוב את המקום לבית החולים בנהריה. גופתו של אחד הלוחמים, איתמר איליה, נותרה בשטח, והוחזרה לישראל רק כעבור שנה. לימים יתברר כי חיזבאללה ידע מראש על המבצע המתוכנן, בעקבות יירוט שדר לא מוצפן של מזל"ט ישראלי שצילם את המקום.
ליל הגלשונים, 87': הש"ג ברח, המחבל טבח
חמש שנים לאחר שהוקמה, הייתה חטיבת הנח"ל חתומה על אחד המחדלים שצה"ל היה מעדיף לשכוח. בנובמבר 87' המריאו שני מחבלים מארגון החזית העממית של אחמד ג'יבריל על גבי גלשן רוח ממונע מלבנון לישראל. אחד המחבלים כשל בניסיון החדירה לארץ וחוסל על ידי צה"ל ברצועת הביטחון. המחבל השני הצליח להסתנן עם הגלשן ונחת סמוך לקריית שמונה.
עם נחיתתו פתח המחבל באש לעבר טנדר צבאי, הרג את הנהג, פצע חיילת והסתער על מחנה קטן שאויש על ידי חיילי הנח"ל. ש"ג הבסיס הבחין במחבל רץ לעברו וברח מהמקום והמחבל חדר באין מפריע למאהל והתקדם תוך כדי ירי צרורות והשלכת רימוני יד אל עבר מועדון הבסיס. סגן מפקד הפלוגה ניסה לדרוס את המחבל, שלבסוף נורה ונהרג על ידי אפסנאי היחידה, גדעון בשארי, שנפצע בעצמו במהלך החיסול.
6 חיילים נהרגו ו-7 נוספים נפצעו באירוע שהפך לכתם של חטיבת הנח"ל וקיבל את השם "ליל הגלשונים". וועדת חקירה בראשותו של מתן וילנאי הסיקה מספר מסקנות אודות האירוע. בכדי להרגיע את הרוחות ולהראות כי קצין בכיר שילם את המחיר על האירוע, הרמטכ"ל דאז, דן שומרון, העביר את מפקד החטיבה, יעקב סלע, מתפקידו, אך הדגיש כי אינו מדיח אותו וכי הודות להיותו קצין מוערך ימשיך לשרת בצה"ל וידאג לקידומו. הש"ג נשפט לשנה וחצי מאסר בפועל שבסיומם עזב את הארץ, ומונח חדש חדר לז'רגון הלאומי - "תסמונת הש"ג", לפיו מוטלת האחריות על הדרג הזוטר במקום על שרשרת הפיקוד הבכירה.
קרב סולטן יעקב, 82': שטח השמדה לטנקים
הקרב מיוני 82' הפך לאירוע ידוע לשמצה בזכות תוצאותיו: 20 חיילים הרוגים, עשרות פצועים ושישה חיילים שנפלו בשבי, אשר גורל שלושה מתוכם - זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן – לא נודע עד היום.
בשבוע הראשון למלחמת לבנון הראשונה הורה מפקד הגזרה אביגדור (יאנוש) בן גל לגדוד מילואים של השריון לנוע במהירות לעבר הכפר סולטן יעקב באזור הבקאע ולתפוס שליטה במקום, בידיעה שהסורים נטשו את השטח. הטעות התבררה ברגע שנכנס גדוד הטנקים לפאתי הכפר. כוחות סורים שארבו על הגבעות השולטות מסביב פתחו במכת אש ושיגרו טילי נ"ט, פצמ"רים ופגזים על הכוח הישראלי, שנקלע לשטח השמדה נחות טופוגרפית.
טנקים שנפגעו חסמו את ציר התנועה ליתר הכלים, שסבלו מחוסר תיאום ובלבול. קומנדו סורי הגיע לטווח אפס מהטנקים. הסמג"ד הודיע למפקדו, עירא עפרון, שיש שלוש אפשרויות: "להילחם עד לכדור האחרון, להיכנע או לנסות לעוף אחורה". בתום שמונה שעות לחימה ובחסות סיוע ארטילרי, הצליח לבסוף הגדוד לחלץ לאחור, כשהוא משאיר אחריו שמונה טנקים בידי הסורים.
החטיפה בהר דב, 2000: נקודת תצפית מתה
לג'יפ הסיור של שלושת חיילי ההנדסה הקרבית, שהגיע בצהרי שבת ה-7 לאוקטובר 2000 לאזור חוות שבעא, לא היה סיכוי לשרוד את עוצמת פיצוץ המטען שהטמין לו חיזבאללה. עשרות קילוגרמים של חומר נפץ חיכו על גדר המערכת לשני ג'יפים כבדים וממוגנים ולא לג'יפ הסופה הפתוח והבודד שהגיע; עם הפעלת המטען פרצה חוליית חיזבאללה אל הצד הישראלי של הגבול, ולאחר שלוש דקות וחצי כבר היו בתוך הריינג'רובר של הארגון שלושת חיילי הסיור שספגו פגיעה קטלנית בפיצוץ.
כמה שעות קודם לכן פינו פעילי החיזבאללה את נתיב הבריחה של הרכב מאבנים במסווה של משחק כדורגל, ובמהלך החטיפה ריתקו את מוצבי צה"ל באש.
המחדל הצבאי גדל עם היוודע העובדות על ההכנות וההתראות שניתנו בגזרה לאפשרות של ניסיון חטיפת חייל, ובמיוחד במקום החטיפה שהיה לנקודת תצפית מתה. רק לאחר כשלוש שנים הוחזרו לישראל שלושת ארונות החיילים החטופים - בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד - בתמורה לשחרורם של מוסטפה דיראני והשייח עובייד.
אין בכתבה לפגוע באדם או הסב לו נזק. היה וקיים פרט שאינו מדויק בכתבה, נבקש לדעת מכך