הערכות אמ"ן בשנים האחרונות קובעות שהמלחמה הבאה בלבנון תשולב בסבירות גבוה יחד עם החזית הסורית, מה שמכונה "מלחמת הצפון הראשונה".
בצה"ל מנהלים דיונים רבים סביב השאלה מתי תפרוץ המלחמה – לא האם – כשפרסומים מהשנים האחרונות מלמדים שבלבנון יש צבא טרור עם כמה יכולות צבאיות של מדינה. הכל תחת פיקוד איראני, כמו עוד דיביזיה של משמרות המהפכה.
מלחמות קונבנציונליות של העבר חלפו מהעולם, אבל הערכה היא שבמלחמת הצפון כוחות צה"ל יפגשו בחזית הסורית גם מסגרות שלמות של צבא אסד לצד מיליציות מקומיות.
לאחרונה ישנו שיח ציבורי סביב דרישות צה"ל לתקצוב נוסף עבור רכש אבל למעשה, בשנים האחרונות הצבא התחמש במספר מערכות חדשות כמו גם הקים יחידות ומסגרות חדשות.
אלו שמאפשרים לשרטט איך יראה פחות או יותר הצבא הישראלי במלחמה הבאה, כשהשאלה הגדולה היא איך יעמדו התוכניות במבחן המציאות.
בשנים האחרונות צה"ל החל לקטוף פירות רכש בהיקף של מיליארדי דולרים. ספינת סער 6 ראשונה כבר הגיעה לנמל חיפה, יש שתי טייסות F-35I מבצעיות ומספר הטנקים מסוג מרכבה סימן 4 המצוידים במערכת מעיל רוח, גדל משמעותית.
חיל האוויר התחדש בכטב"מים (כלי טיס בלתי מאוישים), זרוע היבשה התחדשה באוגדה חדשה (99) ויחידת הרפאים הרב ממדית. לא פחות חשוב, צה"ל השקיע בטכנולוגיה חדשה שנכנסת בימים אלה לצבא היבשה, בדגש על לוחמה רשתית כלומר כזו שתחבר את כולם יחד לכדי כוח אש משולב.
השם "מלחמת הצפון הראשונה" ולא מלחמת לבנון השלישית הוא הרבה יותר מסתם סמנטיקה. זה מלמד גם על אופן ההתנהלות של צה"ל. לצבא ברור שימי לחימה ארוכים רק מהאוויר לא יספקו את הסחורה. גם לא מהלך יבשתי קצר שיגיע אחרי שבועות של מערכה מהאוויר.
גורמים בצבא היבשה מסבירים שבמידה ותפרוץ מלחמה, הצבא יכנס בעוצמה כבר מההתחלה כזרוע לוחמת לצד זרועות האוויר והים. כיבוש מהיר ועוצמתי של השטח זו דרך ההכרעה היחידה שמדברים עליה, כמו גם הדרך היחידה לנטרל את הרקטות לעורף.
האוגדות שיכנסו לשטח יעשו את זה אחרי אש מסיבית מהאוויר, הים והיבשה. בזמן שהאוגדות יתקדמו לעומק השטח מטוסי חיל האוויר וספינות חיל הים ישמידו מטרות אסטרטגיות, לצד סיוע באש לכוחות היבשה.
מערכות צי"ד שהחלו להיכנס לצה"ל כבר לפני שנים (וצמחו מאז) יאפשרו לכוחות בשטח לקבל מודיעין בזמן אמת ולהשמיד מטרות. אותם כוחות גם ייצרו מטרות למטוסי הקרב, לספינות, לתותחים ולטילים. הלוחמה הרשתית תהיה מרכיב מרכזי ביכולת של צה"ל לשלב את כלל המרכיבים של העוצמה שלו, בין שמדובר בחמקן או סטי"ל.
פלוגת שריון שתתקדם למשל על כביש החוף הלבנוני תהיה בקשר ישיר עם ספינת טילים. הם יעשו את זה באמצעות מסכי מגע שכל מה שצריך לעשות זה רק להקיש פעם אחת והמטרה תופיע במי"ק של הספינה כמו גם במפקדות השונות באזור.
כיום קצינים שמפקדים על מחלקות ופלוגות יכולים להפעיל באופן ישיר מטוסים ללא טייס ומסוקי קרב, את הכל הם עושים דרך מסך קטן של חברת אלביט מערכות אותו מחברים ליד. אופן הפעולה הזה "מתלבש" על הצעירים שגדלו על טלפונים חכמים וגם מייעל את תהליך הכוונת האש המסורבל שהיה בעבר דרך מערכות הקשר.
ברמת הגדוד יפעלו בשטח חמ"לים משותפים שבכל אחד מהם ישבו קציני יבשה, מודיעין, טייסי קרב ואנשי חיל הים. אנשי הטכנולוגיה ישלבו את כל חמ"לי הגדודים על רשת מבצעית אחת שתאפשר להם להביא את כל אמצעי הלחימה שלהם לכדי ביטוי.
לצה"ל יש כבר כעת יכולת לאתר ולהשמיד אלפי מטרות מדי יום. האש שתנחת בלבנון ובסוריה תהיה קטלנית, בכמות אדירה ומאוד מדויקת. צוותי הקרב המשולבים יתקדמו במהירות והכל יישלט באופן יעיל דרך רשת המידע הצבאית.
יכולות גבוהות, כל זאת בתנאי שיהיה בכלל אישור מהדרג המדיני. בנוסף, צריך לזכור שהאויב לא נוהג לשתף פעולה עם התכניות של צה"ל.
כשהאויב לא משתף פעולה כמו באימונים
על פי הפרסומים והערכות אמ"ן, בידי חיזבאללה 100 עד 150 אלף רקטות עם יכולת לירות 1,000 מהן בכל יום לחימה. למרות המאמץ הישראלי הארגון הצליח לשדרג את יכולות דיוק הרקטות. לזה יש להוסיף שהצליחו גם לשים את היד על מספר לא ידוע של טילים בעלי פוטנציאל נזק גדול.
היעד העיקרי של חיזבאללה הוא להגיע למלחמה ארוכה ככל שניתן, לשגר כמה שיותר רקטות בכל יום. לגבות מחיר כבד מצה"ל ולבצע כמה שיותר "מבצעי תודעה" שיהיו החותמת לניצחון.
בחיזבאללה מבינים שאין להם יכולת לנצח את צה"ל בשדה הקרב, אולם במסגרת של מלחמה בגרילה ניצחון לא נקבע רק שם.
צה"ל מצדו צריך לעשות בדיוק את ההיפך ועל פי ההצהרות של מפקדים בכירים בשנים האחרונות זאת הכוונה. לקצר כמה שניתן את המלחמה, לנטרל כמה שיותר מהר את איום הרקטות ולהכריע את הקרב באופן חד משמעי.
למרות שלישראל יש מערך רב שכבתי להגנה מפני טילים, לא קיימת אפשרות להגן על כל הערים והנכסים. מהלך קרקעי עדיין נדרש.
בניגוד לעזה, במלחמה הבאה בצפון, גם אם תהיה רק בלבנון, צה"ל יכנס כשעיקר כוח האוגדות יהיה מורכב מצבא המילואים. אפילו בעזה הקטנה צה"ל נאלץ להשתמש באנשי המילואים כי הצבא הסדיר קטן מדי. בלבנון השנייה כמעט 70 אחוז מהכוח שנכנס היו אנשי מילואים וזה כשצה"ל נכנס פחות מ-20 קילומטר לשטח לבנון.
הבעיה היא הפער הענק שיש בין הצבא הסדיר למילואים. רוב הטכנולוגיה עליה צה"ל בונה במלחמה הבאה לא קיימת באוגדות המילואים או שקיימת במספרים מזעריים. אפילו תפקידי מפתח שאמורים להביא את הטכנולוגיה הזאת לכדי ביטוי לא קיימים ברוב יחידות המילואים כמו בסדיר, למשל מש"קי תקיפה.
המשמעות של זה היא שרוב הכוח שיכנס ללבנון יהיה די דומה לזה שהיה שם ב-2006 עם מקצה שיפורים קל. זה אומר שיכולת חיבור המודיעין לשטח והשמדת המטרות עלולה להיות הרבה פחות מרשימה ממה שצה"ל מציג לראווה בתרגילים הגדולים שלו.
כל זה קורה למרות שהאמצעים הטכנולוגיים שיסייעו לעשות מהפכה בזרוע היבשה ובצבא המילואים כבר קיימים על המדף ומיוצרים רובם בישראל. אגב, גם בצבא הסדיר ה"רגיל" אין את כל הטכנולוגיה שאמורה לעשות את אותה מהפכה.
למרות שצה"ל עשה קפיצת ענקית בתחום הטכנולוגיה והצטיידות, הדבר רחוק מלהיות מושלם או אפילו קרוב לזה. רכש מסוקי הסער, מי שאמורים לתספק כוחות ולחלץ פצועים, תקוע כבר שנים. גם ההצטיידות במרכבה סימן 4 עם מעיל רוח אינו מספק ועל נגמ"שי נמ"ר אין מה לדבר.
זהירות, מוקש לפניך
הבעיה הכי גדולה של צה"ל לא נמצאת בטכנולוגיה כי אם ברמה ויכולת היצירתיות של המפקדים. בין שתהיה זאת המלחמה הראשונה בצפון, מלחמת לבנון השלישי או מערכה בעזה, מפקדי צה"ל יתמודדו בשטח עם אויב חמקמק שינסה להיות זה שיוזם את ההתקפה ויסתתר בין אזרחים.
מרחב אי הוודאות יהיה ענק והמפקדים בשטח, מהזוטרים עד לרמת המח"ט, יהיו חייבים להיות היצירתיים ולא פחות חשוב היוזמים ולא רק על פי פקודה. זה האתגר המרכזי של המפקדים, כשלמשל במבצע צוק איתן בשנת 2014 בעזה היו פחות יוזמות שעלו מהשטח ביחס למבצעים קודמים.
בצבא ארה"ב מטמיעים כבר למעלה מ-20 שנים את יכולת היצירתיות במפקדים תוך שמירה על גבולות גזרה. לקחת סיכון אבל לדעת לנהל את זה באופן מחושב. במהלך מלחמת עיראק השנייה (2003) קולונל ג'וזף דאודי הודח מתפקידו כמפקד צוות חטיבתי במארינס על ידי הגנרל ג'ימס מטיס שהיה אז מפקד הדיביזיה.
הדחת מפקד תוך כדי לחימה היא צעד חריג ביותר. אולם גנרל מטיס אמר למח"ט המודח: "אתה מסכן את הנחתים בגלל הזהירות שלך, אתה זהיר מדי". לשיטתו של גנרל המארינס זהירות היתר פגעה ביכולת הלחימה והאגרסיביות של אותה חטיבה כולל סיכון חייל הלוחמים. כלומר תוצאה הפוכה.
החשש מסיכונים וזהירות יתר בקרב מפקדי צה"ל פגע גם ביכולות של מפקדי הגדודים והחטיבות. בשני העשורים האחרונים כמעט ולא ראינו תחבולות והעזה מפתיעה מצד אותם מפקדים שיצאו לפעילות מבצעית. על יכולת פיקוד בינונית לא תחפה שום טכנולוגיה ואש.