שנה וחצי מאז פרוץ ההתקוממות בסוריה שגבתה את חייהם של 20 אלף בני אדם, כמו גם 200 אלף עצורים ו-400 אלף פליטים, ונראה שהעולם לא ממהר להתערב בנעשה שם. גם הסרטונים הקשים שמוציאות קבוצות המורדים לאינטרנט, אלה המתארים מעשי טבח לצד הצלחות מבצעיות, לא מצליחים להוציא את הכפר הגלובלי מעמדתו, והטבח נמשך.
אל לנו לטעות; העולם אינו אדיש כלל. בכל יום משחררים מנהיגי העולם הצהרות שמבחינה דיפלומטית נחשבות לקשות ביותר, וסלידה מוצהרת ממעשי השלטון בסוריה. כולם מגנים את מעשי הטבח, אך עדיין, למרות הכול, מצהירים שהסיכוי להתערבות צבאית שואף לאפס. לאחרונה שוקלים במערב התערבות במסגרת אכיפת איסור טיסה אך לא נראה שישנה כוונה למעורבות צבאית גלויה מעבר לכך.
מווייטנאם עד עירק: זוכרים את לקחי העבר וחוששים לשקוע בבוץ
מהיכן נובע החשש הגדול של האומות להתערב בנעשה בסוריה? בחינה של מעורבות צבאית במקרי סכסוך מהעבר מלמדת אותנו על הסיבות והחשש ממעורבות צבאית של המערב, כשבדרך כלל הכוונה היא לארה"ב. את הפחד הראשון ניתן לקשר לכניסה למלחמה הלא נכונה. מאז ימי מלחמת וייטנאם בארה"ב ובשאר מדינות המערב יש חשש משקיעה בבוץ שבשדות זרים. כאשר הצליחו להתגבר על הפחד ונכנסו למלחמת עירק השנייה הסתבכו האמריקאים במלחמה של 10 שנים מסיבה שאינה מספיק ברורה – לפחות לא כזו שניתן להסביר בבית. "למה הבנים נהרגים אלפי קילומטר מפה" זה משפט שליווה את מרבית המלחמה. כתוצאה מ"המלחמה הלא נכונה", וכתוצאה מהמלחמה הארוכה באפגניסטן, ישנה זירה נוספת אליה הבית הלבן לא שש להיכנס – הזירה האירנית.
דבר נוסף שנחרט היטב במדינות החברות באו"ם זה המעורבות הבין לאומית בסומליה, שהסתיימה בשפיכות דמים אכזרית. בשנת 1991 קרס השלטון המרכזי במוגדישו הבירה והמדינה גלשה למלחמת אזרחים עקובה מדם. בעולם שלחו מזון לסומלים הרעבים אך אלו נשדדו על ידי המליציות ששלטו במדינה. הציניקנים אוהבים להגיד שכאשר ארה"ב מתערבת במלחמות אחרות, היא עושה זאת על בסיס אינטרסים כלכליים. במקרה של סומליה, לסומלים לא היה שום אינטרס אותו הם יכולים להראות לעולם: לא נפט, לא זהב, לא מחצבים.
ולמרות זאת האו"ם מקים את Unified Task Force, כוח המשימה המאוחד שמבוסס ברובו על נחתי ארה"ב והדיביזיה ההררית ה-10. הכוח מצליח לעשות את העבודה ומשלוחי המזון מגיעים לפליטים. הנחתים עוזבים את המדינה ובמקום נשארים הדיביזיה ה-10 וחיילים מצבא פקיסטן. יום אחרי העזיבה תוקפים הסומלים עמדה של חיילי האו"ם הפקיסטניים, הורגים 24 מהם ומתעללים בגופות. מפה הדרך להתדרדרות צבאית מאוד מהירה; אזרחים וחיילים נהרגים משני הצדדים. הפיאסקו מסתיים במה שאנחנו מכירים כקרב על מוגדישו והסרט שיצא לאחר מכן – בלקהוק דאון. 18 חיילים אמריקאים נהרגו וכ-73 נפצעו. מאוד מהר הכוחות הזרים נמלטו מהמדינה. כיום סומליה מפוצלת בין אדוני מלחמה משבטים שונים ומשמשת כר פורה לארגוני הג'יהאד העולמי.
הצד השני של המטבע: חוסר מעורבות שגבר את חייהם של 800 אלף איש
ומה קורה שבעולם לא מתערבים? בעקבות המצב בסומליה החליט הממשל של קלינטון שלא להתערב בסכסוכים פנימיים, במיוחד לא במחיר שיסכן חיילים אמריקאים. לא חולפת שנה מאז קריסת השלטון הסומלי וגם ברואנדה פורצת מלחמת אזרחים. חודשים לפני פרוץ הטבח התריע מפקד כוחות האו"ם ברואנדה, הגנרל הקנדי רומאו דלייר, כי בני ההוטו מתכננים השמדה מוחלטת של בני שבט הטוטסי. גנרל דלייר ניסה לעשות הכל בכדי למנוע את רצח העם, אך בעקבות מה שקרה בסומליה שנה אחת קודם לכן סרבו לשלוח לשם כוחות צבא.
ב-6 באפריל 1994 נהרג נשיא רואנדה בתאונת מטוס ורצח העם פורץ מתחת לאף של האו"ם. למרות התמונות המזעזעות שהפיצו רשתות החדשות בעולם מדינות המערב סרבו לשלוח את הבנים הלוחמים לשדות הקטל. אחרי מאה ימים בלבד נרצחו בין 800 אלף למיליון בני אדם, רובם בגרזנים ומאצ'טות. המדהים הוא שארה"ב עשתה הכל בכדי שהאו"ם לא יכריז על המצב כ"רצח עם" – משום שאז הייתה מחויבת לשלוח כוחות. בלגיה, שהיו לה חיילים במדינה, נסוגה מעמדות מפתח אחרי שההוטו רצחו עשרות חיילים בלגים שנפלו בשבי. צרפת וסין התנגדו להתערבות במה שהגדירו "סכסוך פנימי". רק אחרי מאה ימים קשים נשלחו חיילים ממדינות אפריקה וצרפת, שהפסיקו את מעשי הטבח.
התערבות חלקית – מהאוויר
בשנות ה-90 מגיע הטבח לחצר האחורית של אירופה ובמערב עולים על טרנד חדש: התערבות מהאוויר בלבד. בעקבות קריסת הגוש הסובייטי ברה"מ מתפרקת, מה שיוצר מספר סכסוכים אזוריים, כשהחמור שבהם מתרחש במדינות יוגוסלביה לשעבר. במהלך מספר מלחמות שפורצות שם במקביל מתבצעים לא מעט פשעי מלחמה ובמערב שוברים את הראש איך להתערב מבלי להתערב. כמו במקרים רבים האו"ם מקים כוחות משקיפים שלא באמת מצליחים לאכוף את המנדט שניתן להם. לא פעם הופכים חיילי האו"ם לקורבנות של הסכסוך וחלק מהתמונות המוכרות של אותה מלחמת אזרחים זה חיילי או"ם ממדינות שונות קשורים לעמודים ועמדות צבא בכדי שישמשו כמגנים חיים.
ב-1995 יוצאים בנאט"ו למבצע "כוח מכוון" שנועד לסיים את מלחמת בוסניה (אחת ממלחמות האזרחים של יוגוסלביה), כמו גם את פשעי המלחמה שנעשו שם. המבצע הסתיים בהסכם שברירי ואנחנו נשארנו בעיקר עם זיכרונות ממבצע החילוץ של טייס ה F-16 אמריקאי, סקוט או'גריידי. ב-1999 יוצאים בנאט"ו למבצע אווירי נוסף, "כוח מאוחד". במשך שלושה חודשים, מרץ עד יוני, תוקפים מטוסי קרב מארה"ב, הולנד, בלגיה ועוד מטרות בבוסניה, כשהמטרה של נאט"ו זה לאלץ את הבוסנים לצאת מקוסובו. ואכן ב-10 ביוני ממשלת בוסניה מסיגה את חייליה מבלי אף חייל של נאט"ו נהרג בלחימה. בנאט"ו ובאו"ם יצרו את מה שנקרא Revolution in Military Affairs (RMA) –מהפכה בחשיבה של ההתערבות הצבאית.
כשההתערבות נעשית מטעמים כלכליים
הפעם הבאה בה נדרש העולם להתערב הייתה במסגרת הלחימה נגד שלטונו של קדאפי בלוב. הפעם למערב לא הייתה שום בעיה להכניס כוחות מזויינים, משום שמלבד עתודות נפט גדולות קדאפי הפך עצמו למנהיג מוקצה אחרי שהחל לדכא את עמו בכוח הזרוע. גורם נוסף שסייע להתערבות בלוב היה שהדרישה להתערבות הגיע מהליגה הערבית עצמה, אחרי שקדאפי הפר הבטחות שונות להפסקת אש.
סין ורוסיה אומנם התנגדו למתקפה צבאית על לוב, אך לא הטילו את זכות הווטו. ב-18 במרץ 2011 יצא לדרך מבצע "מגן מאוחד", במסגרתו קיבלו המורדים בלוב סיוע אווירי צמוד – שטרף את הקלפים. עד לתחילת הסיוע האווירי הכוחות שנאמנים למשטר הצליחו לעצור את המורדים ובחלק מהמקרים גם להביס אותם. מרגע שהחלו התקיפות המורדים נחלו ניצחון אחר ניצחון, והמלחמה הסתיימה בלינץ' התקשורתי שנעשה בקדאפי. בתקיפות השתתפו לא פחות מ-15 מדינות, בהן צרפת, ארה"ב, בריטניה וקטר. גם במקרה זה ההתערבות הסתיימה ללא נפגעים. התוצאה של החלפת ההנהגה בלוב הבטיחה משטר חדש שיהיה תלוי מאוד במדינות המערב, במיוחד במי שסייע להפיל את קדאפי, מה שמבטיח כמובן הכנסה מהנפט הלובי.
ומה יהיה עם הסורים? נכון להיום הם האחרונים בתור, ולהם אין יותר מדי מה להציע. בטח שלא את שדות הנפט שיש ללובים. במערב לא ממהרים להתערב במדינה מוסלמית ערבית נוספת ובניגוד למקרים קודמים נראה שהמלחמה הקרה קורמת מחדש עור וגידים, אחרת קשה להסביר את ההתנגדות הנחרצת של הרוסים והסינים, מלבד שיקולים כלכליים כמובן.
נראה כי המערב צריך עוד טבח חמור במיוחד או טעות קשה של המשטר, נשק כימי אולי, בכדי לצאת למבצע צבאי נוסף שישנה את המשטר, ואולי את אזור המזרח התיכון כולו.