אני נכנסת למקלחת. יאיר שואל אותי משהו מבחוץ - אני לא שומעת מה. הוא פותח את הדלת ונכנס, אבל אני לא נותנת לו הזדמנות לשאול שוב. רק צורחת עליו שיעוף משם.
אין לו מושג מאיפה זה הגיע. גם לי אין. הוא ראה אותי עירומה מיליון פעמים, אז למה דווקא עכשיו אני לוקחת את זה כל כך קשה שהוא נדחף לי למקלחת?
בלי שום שליטה, הכנה או מודעות, המוח מחליט להציף אותי בזיכרונות שניסיתי לאחסן עמוק מאחור. זה לא שהדחקתי אותם או שאי פעם שכחתי; זה פשוט שהם לא מרגישים שלי. הידיים מחזיקות את הסבון ועובדות על אוטומט, אבל הראש חוזר עשור אחורה ולא נותן לי אפשרות לעצור את השטף.
"אל תוציאי מילה"
הייתי מהתמימים האלה שבגיל 16 מתים להתגייס לצבא. לא רק בגלל המורל, האתוס והגאווה, אלא גם בגלל דברים אנוכיים יותר, כמו הביטחון שהמערכת תזהה את הפוטנציאל הטמון בי ופשוט תיתן לי להיות כתבת ביום ושדרנית רדיו בלילה. אבל הדבר היחיד שצה"ל זיהה בי, כמו אצל הרוב, זה שהראייה שלי מספיק טובה בשביל פרופיל 97.
"כנסו לחדר אוכל בשלשות!", פקד עלינו חייל מיד אחרי שהחלפנו את הבגדים מהקניון בבגדים מהאפסנאות. מחשבה רדודה שעברה בי: מדי הבז' של חיל האוויר עושים אותי חיוורת. טוב, זה לא פייר, כי באתי כבר עם חצי צד אשכנזי שתרם את חלקו, אבל גם לא עזר החייל הזה שלא הפסיק לצרוח. הוא התקרב וצעק לעברי ממרומי גובהו: "אל תוציאי מילה! תשתקי! תעשי כל מה שאני אומר לך!".
יעברו עוד כמה ימים עד שאני אבין את המערכת, הדרגות ושרשרת הפיקוד ואדע שהבחור הזה הוא סתם חייל שהרגע התגייס בעצמו, ושלא באמת הייתה לו סמכות עלי. זה היה משפיל ומיותר, אבל שטויות - הוא סתם צחק.
בהמשך אתקל בחיילים אמיתיים, עם כוח אמיתי, שיעשו דברים גרועים יותר. ולא, אני לא מדברת על העלוקות שאיכשהו תמיד ידעו להתייצב לידי בשק"ם בדיוק ברגע שהזמנתי בורקס קומפלט חם מהתנור.
אני מנסה לנשום עמוק, אבל האדים לא נותנים לי. אני מאלה שאוהבים להתקלח בלבה במקום מים.
אני ממשיכה לבהות בסבון. מתה על הריח הזה, ריח של בית. מקלחות ארוכות וחמות זאת אחת הפריבלגיות הכי גדולות בחיים האלה. אני חייבת להיאחז נואשות בתחושה הנעימה הזאת של החום המוכר.
"יותר יפה לך בלי"
רק לפני חודש סיימתי את הבגרות האחרונה. באותו יום טסתי עם כל החברים לחגוג את זה במלון עצום עם פארק מים מדהים. עכשיו הייתי בפארק המים של הבסיס: מקלחות פתוחות.
תאי המקלחת היו בקצה המסדרון והחדר שלי בתחילתו. זה בניין בלי גג, בנוי בצורה מרובעת, כמו בתי המלון האלה שבמרכז אין כלום חוץ מצמחייה או בריכה, והמסדרונות מסביב לזה, משקיפים למסדרונות אחרים.
יצאתי מהמקלחת כשרק המגבת לגופי, כמו שכולן עושות, ותוך כדי הליכה לחדר היא פתאום החליקה ממני. זאת מגבת שנתפסת עם סקוץ', רק שכבר לא, מסתבר. הרמתי אותה וסידרתי חזרה, אבל כשהתיישרתי מצאתי במסדרון מולי, קומה מעל, שמונה גברים שבוהים בי.
הם לא היו אמורים להיות שם, חוק ההפרדה של צה"ל וכל זה, אבל לא היה להם מקום אחר לשהות בו, אז המפקדים בבסיס החליטו לתת להם לישון בבניין של הבנות. שזה לגיטימי לגמרי, ברור.
אבל ישראל זאת מדינה קטנה. יותר מחצי שנה אחר כך, כשהייתי מוצבת במקום אחר, קצין שלא היכרתי הגיע למשרד שלי, התקרב אליי לאט ואמר לי בחיוך שובב: "היית מוכרת לי, אבל לא הצלחתי להיזכר מאיפה. זה שאת לבושה הפעם הקשה עלי". הוא קרץ לי והוסיף: "יותר יפה לך בלי". לא היינו לבד במשרד, אבל אף אחד לא חשב לומר משהו.
הפעם הוא לא נכנס. רק דופק על הדלת לוודא שאני בסדר, בטח בגלל השיעול. באמת שכבר קשה עם האדים, פשוט עדיין לא בא לי לצאת אליו. אני מאבדת תחושה של זמן והמים החמים נגמרים.
"תנעלי את עצמך"
"את נהיית חולה בקלות, איך תעברי בהמשך קורס קצינים כשאת כל כך חלשה? אני עושה לך טובה". זה היה המשפט האחרון שאמרה המפקדת שלי, שנייה לפני שהדיחה אותי מהקורס האיכותי שהייתי בו. וזה הגיע לי. לא הסתגלתי מהר מספיק לשינויים, אבל ידעתי שעדיין יש לי סיכוי להתאפס. הובטח לכל אחת שהודחה שנוכל ללכת לאחד מהקורסים הכי יוקרתיים לחיילות בחיל האוויר. מגניב לגמרי, רק שקצין המיון צחק על מה שהובטח ואמר: "תביני, את בת" (הממ, מה הסגיר אותי, החזה?). "אין לך הרבה אופציות. את תהיי פקידה כמו כולן. מה שנשאר להחליט זה אם במרכז או בדרום".
"העצמה נשית" זה ביטוי ששולט מחוץ למערכת. "צרכים" זה מה ששולט בפנים. משום מה, הם אוהבים להתנגש.
אז שירתתי בתור רל"שית של אלוף משנה, ביחידה שבנויה ברובה על קצינים ונגדים. תוך כמה ימים התחיל להופיע במשרד שלי קצין זוטר שהיה מתיישב תמיד על ספה שעמדה מולי, וניסה בכל פעם לפתח שיחה שתוביל למשהו אחר. ניסיונות החיזור הפכו לתכופים ומעיקים, אבל קצת קשה לומר "לא" מפורש כשכל הקטע בצבא זה היררכיה.
יום אחד המפקד שלי שאל אותי למה תמיד כשהוא מגיע אליי הוא רואה שם את הקצין ההוא. אחרי שסיפרתי מה קורה הוא התעצבן עליי ואמר: "יש לך מפתח למשרד הרי, נכון? אז תנעלי את עצמך במשרד. ככה הוא לא יכנס".
שאלתי אם הוא רציני.
"כן! מה את רוצה, שנעבור גבר גבר ונסביר שאסור לכרכר סביב חיילת? יש מצב – צריך לפתור אותו. וזה הכי קל".
יש משהו מטעה במילה "הטרדה", על אחת וכמה וכמה כשהיא באה לפני המילה "מינית". הרי לפעמים זה לא משהו מיני מובהק או בעל אופי מיני בכלל, רק תחושה מעיקה שאת חסרת אונים מול כל כך הרבה גברים בכירים שיכולים לעשות מה שבא להם. והם עושים. הם מזכירים לך את מה שאת תמיד מודעת אליו - שהכוח בידיים שלהם. ליטרלי.
פקיד אחד שלא סבל את העובדה שאמרתי לו לא החליט להפוך את סוף השירות שלי לגיהינום (המפקדים שלי בתגובה: "עזבי, גם ככה את עוד חודשיים משתחררת"). והייתה הפעם ההיא שחייל זרק לי מול המפקד שלי הערה מינית כל כך בוטה ומשפילה שהוא הרגיש צורך להגיע אליי הביתה עם מכתב התנצלות של שישה עמודים. המפקד שלי חייך כשהוא שמע את ההערה המינית ההיא והלך משם.
אוף, הראש שלי חופר יותר ויותר עמוק ואני יודעת בדיוק לאיזה זיכרון הוא הולך.
אני סוגרת את הברז וקושרת את המגבת הכי צמוד שאפשר, הרגל שפיתחתי. אני מנסה לשווא לנקות אדים מהמראה ומביטה בהשתקפות המטושטשת. אין זכר לנערה בת ה-19 שלא היה לה הכוח הפיזי והנפשי לעמוד מול קצין. האמת היא שאני ממש אוהבת את מי שאני היום. זאת אותה גרסה, רק צינית יותר. זה כיף לי, אבל לא הכי נעים לאחרים, וזה בסדר.
"הדרך היחידה שלך לצאת מכאן"
נכנסתי למטבחון פצפון להכין קפה במשרד של חברים. אחריי נכנס חייל שמיד סגר מאחוריו את דלת העץ החומה. הוא חסם את כולה בגוף השרירי שלו, הביט בי וחייך. אני כבר ידעתי מה יקרה, כי הנרטיב הזה שלט בכל פיסת מערכת צבאית שלקחתי בה חלק.
"הדרך היחידה שלך לצאת מכאן היא לתת לי נשיקה", הוא אמר. ולחשוב שכל השנים האלה הייתי בטוחה שמה שצריך כדי לעבור דלת זה ידית.
בחלק התחתון של הדלת יש פתחים כאלה שדרכם אפשר לראות מה קורה בחוץ, אבל מי שמבחוץ לא יכול לראות מה קורה בפנים. ראיתי רגליים של שלושה חיילים לפחות, הם סנטימטר ממני ואין להם מושג.
אם יש משהו שהילדות בנתניה לימדה אותי, זה שאם תתמודדי ותעני במספיק ביטחון למישהו שמאיים עלייך – הוא יעזוב אותך. "התבלבלת", אמרתי לו והתקרבתי אליו בעצמי, מזייפת ביטחון. "התכוונת להציע להכין את הקפה בעצמך, אבל בטעות יצא ממך משפט אחר לגמרי". החיוך שלו נשאר קפוא. הוא פתח בעצמו את הדלת.
למחרת חיכו לי ממנו על השולחן במשרד העיתון של היום, קפה איכותי ובובת דוב עם דיסק של שירי אהבה. אין לי מושג מי לימד אותו מה זה רגשות, אבל אהבה לא הייתה בינינו במטבחון ההוא.
גם אחרי השחרור המשכתי לשמוע מהאפסים האלה, אולי אפילו בקצב מהיר ובוטה יותר. אותו קצין שלא הפסיק לכרכר סביבי במשרד שלח לי תמונות עירום שלו. בטעות, בטח שבטעות. והיה גם את ההוא שפתח איתי שיחה ברשת עם וידאו של עצמו מאונן.
וואו, לא חשבתי על הווידיאו הזה שנים.
מדובר בטופ של הטופ של המערכת הצבאית. קצינים שהמערכת משקיעה בהם כסף, תארים, התמחויות. אותם אנשים שמכונים "מלח הארץ" ו"יחידי סגולה". הם על התחום האפור המפורסם, כי איפה בדיוק עברת על החוק כששלחת למישהי תמונת עירום של עצמך?
אני תמיד מרגישה קצת אשמה כשהקטעים האלה מזכירים לי את עצמם. זה הרי אף פעם לא בא משום מקום. טיפחתי איתם קשר בשירות ותמיד טרחתי לפתח שיחות טובות, אולי נתתי את ההרגשה שאני לגמרי בעניין ושמותר?
אבל אז אני תמיד חושבת: שנייה, מה אשמה עכשיו? גבר מול אישה זה לא כוחות, אז קצין מול חיילת שעדיין לא מלאו לה 20? מאחוריי אין אף אחד, אבל מאחורי הקצין יש מערכת שלמה, והיא בנויה על כמויות ענקיות של טסטוסטרון, אחווה בין "אחים" וקוד צבאי. אני כל כך מבחוץ שיש תפקיד שנועד לטפל בי: יוהל"ן. כאילו ברור לגמרי שהרמטכ"ל תמיד יהיה גבר, אז הוא חייב אישה שתסביר לו איך ומה נכון לעשות איתי - זאת שמקשה על ותיקי המערכת שמתפקדים באופן לקוי - להמשיך לעשות את זה בשקט.
אני מסרקת את השיער בעצבים. תמיד אחרי שאני מתמרמרת על משהו שקרה לי בצבא יש בי צורך לתת לעצמי כאפה. בחייאת, סתמי, יש אנשים שמתים בקרב או חוזרים הביתה עם צלקות על הגוף ונכויות נפשיות. תסתרקי ותשתקי, מפונקת!
"מפקדים הראויים לכך"
העניין הוא שהצלקות הקטנות שלי לא אמורות להיות בהשוואה לאלה של אף אחד אחר. הן גם לא סותרות או משיקות להן. הן אולי מתגמדות לעומת טראומות אחרות, אולי הן לא ראויות בכלל להגדרה של טראומה, אבל זה לא אומר שאפשר להתעלם מהן. זאת אומרת, אולי אחרים יכולים, אבל הגוף שלי לא מרשה לי. גם לא העשור שעבר מאז.
אולי זה עדיין משגע אותי כי האנשים האלה לא נעולים יחד עם הזיכרונות שלי אי שם ב-2009. אני עדיין יכולה להיתקל בהם בקלות, וכבר נתקלתי. בדיזינגוף סנטר, בפאב ברעננה, בעבודה האמיתית הראשונה. הם מזכירים לי את כל תקרות הזכוכית שיושבות לי מעל הראש. את תחושת חוסר האונים הבלתי נסבלת. את העובדה שאמנם ממש רציתי לשרת בצבא ואני עדיין בעדו, אבל לא ביקשתי את זה - אתם דרשתם את זה ממני. הדבר היחיד שצה"ל לא יכול להתחייב לו הוא לדאוג לשלמות הגוף והנפש שלי, אבל הוא אמור לעשות הכל כדי לדאוג שהם לפחות לא ייפגעו לצורכי החרמנות והכוח של אחרים.
"תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך" – אז הצלחתם להעביר שיעור מורשת ולרוץ שני קילומטרים בעשר דקות, זה מה שהופך אתכם לראויים? אה, רגע. בעצם אף פעם לא הבטיחו משהו לנו, הבנות.
אני מתלבשת מול המראה ורק אז שמה לב שממש במקרה בחרתי טי שירט שקנה לי אחד המפקדים במתנה ליום ההולדת. זה הפך מחולצת יציאה לפיג'מה, סופו של כל בגד.
אולי זה מה שאני צריכה לעשות עם כל השאריות מהשירות: פשוט לחיות עם איך שהם נראים אחרי עשר שנים. הרי אני לא הראשונה ולא האחרונה שהתמודדה עם דברים כאלה בבועת השירות הצבאי. אז לפעמים זה תוקף כשהחבר פולש בלי אזהרה למרחב האישי, וכל הזיכרונות המבאסים צפים. ביג דיל. זה קרה למישהי אחרת, במקום אחר. תנערי את הזיכרונות מהראש יחד עם המים מהשיער ולכי לעשות בינג' של "המתים המהלכים".
"אל תוציאי מילה" – הנה, לא מוציאה. כמו כולן, שומרת בפנים.