סדרת הדוקו "לוחמים" הגיעה הערב (חמישי) לסיומה, כשבמוקד שלושה גיבורי על נוספים שנפצעו במלחמה ששיתפו מול המצלמות באתגרי השיקום בבית החולים שיבא וברגעים שבהם מתגנבת מחשבה שמא אולי עדיף לוותר. לצידם, בפרק השלישי, וכאמור האחרון בפרויקט יוצא הדופן שיצר וביים גל רז, בולטות גם "דמויות המשנה" בסיפור: בנות הזוג והמשפחה.
"אנחנו אנשים פשוטים. חלמנו על הסיפור הכי פשוט שיש, משפחה וילדים. לחיות במקום בטוח", סיפרה ניצן בן ארי, בת זוגו של ניב שטייף שנפצע בפעילות מבצעית צפון. "אומנם הסיפור של המדינה גדול, אבל אנחנו שני אנשים פשוטים שרוצים לחיות בביטחון. לא נתפס להיות חלק מהסיפור הזה, שניב יישא על גופו את הסיפור של המלחמה עד סוף ימיו".
בדומה לישראלים ולישראליות רבים באותה שבת שחורה, שטייף, שופט כדורגל בליגת העל, לא היסס לרגע והרגיש חובה להתנדב לשירות. "נכנסו למערבולת ומאותו רגע הרגשתי על קוצים, רציתי רק להצטרף", נזכר. "הייתי מול החדשות, בטלגרם. חיכיתי עם תיק מוכן ליד הדלת, רק שייקראו". שטייף תיאר את עצמו באותה תקופה כ"בלתי נסבל", וניצן תמכה בחיוך: "רציתי כבר שילך, קראנו לזה 'הפוגה'. הרגשתי שאני לא מצליחה לתקשר איתו, שנפשית הוא לא איתי. בשלב מסוים אמרתי לחברות: 'שילך, הוא צריך ללכת'. לא הספקנו להיפרד, הוא אמר שהוא נוסע, שיש צו-8. פתאום הייתי לבד בבית, זה נפל עליי מהר מאוד".
>> לצפייה בפרק המלא של "לוחמים" ב+12
בשלב מסוים חזר שטייף להתרעננות והזוג ניסה להתנתק. באחד הלילות זיהתה ניצן טלפון מהצבא, אך החליטה לתת לניב להמשיך לישון כמי שלא מוכנה שילך פעם נוספת. "לא רציתי שזה יקצר את השהות, הרגשתי בחסך. אחרי שעה הוא התעורר וסיפרתי לו שהתקשרו. התחננתי בפניו שלא יחזור לעזה, אבל לא ידעתי אם הבקשות שלי יעזרו. בדיעבד, אני מאוד מתחרטת על זה".
הבקשה עזרה, שטייף הפעיל לחץ ובמקום עזה נשלח לצפון. פחות מ-24 שעות מאוחר יותר הוא ייפגע שם. "לא היה אפשר לדעת", הדגיש וניצן הודתה, "אין אדם שלא חושב מה היה קורה אילו. זו נטייה אנושית לחשוב אם אפשר היה למנוע את שקרה".
"כבר לא אלך, ממזמן אני שלו והוא לא צריך להרשים אותי"
ברגע אחד פגע טיל נ"ט בבניין שבו שהה שטייף והוביל לקריסתו. "הייתי מכוסה בהריסות. חיפשו אותי, אפילו דרכו עליי בסיטואציה מסוימת, לא הצליחו למצוא אותי", שחזר את רגעי התופת. "רק כשצעקתי, כשבכיתי, מצאו אותי. מהר מאוד מעיפים אותי משם, הרבה איבוד דם, כמעט מוות. הדבר הבא שאני זוכר הוא שאני בבית חולים".
"באמצע הלילה העבירו אותו לידנו, הוא אומנם נראה שלו כי היה מורדם אבל זה הזוי, הווידוא האחרון שכל הסיטואציה אמיתית", המשיכה ניצן. "לא עבדו עליי או התבלבלו בזיהוי, זה הרגע שהאסימון נופל. מאז שאנחנו ביחד, ניב מלווה אותי בכל רגע וזה היה רגע שהתמודדתי איתו לגמרי לבד".
שטייף הגיע לבית החולים במצב קשה והרופאים נאלצו לקטוע את ידו, וזה היה קשה בפרט בשל היותו שופט כדורגל. "זה שבר אותי. המשיכו לספר לי שנפגעתי בגב אבל כבר לא הייתי באירוע. חוט השדרה חטף מכה ונשברה לי חולייה", אמר. "הגוף לא עובד מהמותן ומטה, מה שנקרא 'משותק'. המילה לא קשה לי, אלא המשמעות שלה. קשה לי המצב שאני בו, אני שופט כדורגל בליגת העל. הגוף היה העבודה והחיים שלי מאז שאני זוכר עצמי. הפער בין איך שהייתי לניב של היום עצום".
סימן השאלה שריחף כל העת באוויר לא נתן מנוחה לשטייף. "הפחד זה לא ללכת, ובהמשך כמובן שלא לרוץ. לא רוצה ולא מוכן לקבל את המצב הזה", הוא אמר. ”התסכול מביא גם מקומות של עצבים והתפרקות. הדברים חייבים לצאת, אתה לא יכול להיות מוחזק כל היום. משחררים קיטור במקומות מוכרים וכשהדלת סגורה".
ניצן נדרשה גם היא להתרגל ברגע למציאות חיים שונה. "הקשר התחזק, באופן סימבולי זה קרה כמה חודשים לפני החתונה. זה יהיה השיא של תקופה כל-כך קשה. אף אחד מאיתנו לא למד להתמודד עם משבר בסדר גודל שכזה", הודתה. "שינוי מוחלט בעצמאות וביכולות הכי בסיסיות. זו חשיפה ממש לעמקי הנשמה אחת של השני. סיטואציות שאני חושבת שיש זוגות שלא ייחשפו אחד לשני לעולם. ראיתי את ניב במקום הכי נמוך שהוא אי-פעם דמיין ועדיין לאהוב, לחזק ולהיות שם. כבר לא אלך, ממזמן לא מנסה שירשים אותי, אני שלו".
בשיקום הסתייע שטייף ברתמה ובקביים מיוחדים בעזרתם צעד לראשונה. ועדיין, התובנה המרכזית של בני הזוג היא שלא יוכלו לדעת מה צופן העתיד. "יכולה לתכנן עד מחר, בסוף מישהו אחר קובע בשבילי", אמרה ניצן. "החלום זה לחזור הביתה, לחזור לישון עם ניב, אולי לאמץ כלב. זה נראה כמו חלום רחוק". שטייף חזק ואופטימי: "מאמין שאהיה אבא לכמה, לא אהיה בכיסא גלגלים. רוצה להאמין שאהיה שופט בליגת העל, בתקווה שופט בין-לאומי ואמשיך את הקריירה שבניתי. מאמין שתהיה לי פרוטזה ויהיו בה את כל הגימיקים האפשריים, אפילו כרטיסים צהובים ואדומים". ניב וניצן עומדים להתחתן בקרוב, ומקווים שניב יוכל לצעוד אל החופה. ניב עדיין מאושפז בשיקום. בעונה הקרובה ישמש כשופט VAR בתקווה לחזור למגרשים כמה שיותר מהר.
"אני נלחם בשביל שתהיה לי רגל, אין מצב שאוותר עליה"
דביר דנגור, לוחם בעורב צנחים, נפצע בעת פעילות התקפית של צה"ל בח'אן יונס. "כאב שלא הכרתי, תופס אותך כשאתה לא מוכן. זה כאב שאתה לא יכול לישון איתו, משתק אותך ומנהל לך את העניינים. בלתי נסבל", אמר. "ברגעים האלה שכואב לי שם אני נשבר. זה כאב שאתה מעדיף שלא לעבור את התהליך, מעדיף לקצר אותו ברגע אחד".
למרות שירותו כלוחם קרבי, המחשבה על מלחמה לא הטרידה את דנגור. "במסלול מדברים על זה כל הזמן. כשאתה מתנתק מהחשיבה הזו אתה חושב שאין שום סיבה שיכניסו אנשים להילחם באחרים, שיישפך דם. ככה אתה מוצא את עצמך בח'אן יונס".
במשימה שבה נפגע דנגור יצא הצוות לזכות מתחם לא מטוהר, בית שנחשד ככזה ששימש מחבלים. "התקרבנו ואני עם צמד הברזל שלי, שלו זלצמן. לא נפרדים מצמד הברזל, אם משהו קורה אתם קודם כל מחפש אותו. בתחילת הפעילות ירו אר-פי-ג'י על אחד הטנקים, היו פצועים ואנחנו מבינים שצריך לתקוף", שחזר. "הבית שאליו אנחנו צריכים להיכנס זה הבית שממנו ירו את האר-פי-ג'י. אנחנו יודעים שיש שם מחבלים בוודאות. היו שני בתים קטנים מול לבית הזה, גידרה אותם גדר לולים. היינו צריכים לפתוח מסדרון לצוות, הקלע והנגביסט יצאו באיגוף ימני, אני ושלו מדלגים שמאלה. מתחיל לחתוך את הגדר, אני מתיישב עליה ומשהו שם מסריח. פיצוץ מטורף והכל היה כתום".
דנגור מצא עצמו על הקרקע והבין שקרה משהו רע. "זה גיהינום, ככה נראה הגיהינום. צרחות מכל כיוון, דם בכל מקום, לשמוע את החברים שלך צועקים. זה הגיהינום. אני מסתכל ימינה, רואה את שלו. אני צורח כמו משוגע, רואה את הרגל שלי ומבין שאני בברדק. קטועה כמעט לגמרי, מנסה לעצור את הדימום עם הידיים ומבין שאני לא מצליח, מאבד הרבה דם. הגוף נהיה חלש, נכבה לאט-לאט. אתה מרגיש שהחושך מתחיל לעלות לך בעיניים. הבנתי שאני לא יכול לאבד עוד טיפת דם, אחרת אמות. המשימה היא להישאר בחיים, רק להישאר בחיים".
חובש הצוות הגיע ודנגור צעק "אני לא רוצה למות", עכשיו המטרה ברורה. "אתה מרגיש שזה מתקרב, הגוף נכבה. אני מנסה לעשות משהו ואין, אתה לא יכול, הגוף משותק. חשבתי שאולי אני מת, חשבתי שככה זה מרגיש המעבר. מפנים אותי אחרי שהחובש נותן את הטיפול הראשוני בשטח, כשאני מגיע יש ארבעה פצועים כבר ואני החמישי. אני שומע ברקע שיש ארבעה מקומות במסוק", אמר והמשיך בתיאור המשימה החדשה שראה לנגד עיניו: לעלות על המסוק. "אני בהכרה ומפחד שבגלל זה לא אעלה למסוק. אני אומר לרופא: 'אתה מאבד אותי, תגיד לי שאני עולה למסוק'. המשימה היא להישאר בחיים. אתה יודע שהמסוק הזה, אם לא תהיה עליו יש מצב שאתה מת. בסוף אני איכשהו עולה למסוק עם אלונקה שבורה. אני מסתכל על הרגל ומבין שהיא גמורה. ויתרתי על הרגל, עכשיו אני רוצה רק להישאר בחיים".
במהלך השיקום התמודד דנגור עם כאבים עזים מהלחץ על הברך, אך כשהתעורר בבית החולים היה משוכנע שזו אבדה. "אמרתי לאמא: 'נקטעה לי הרגל'. היא אומרת שלא נקטעה ואני מתעקש שאין לי רגל. היא אומרת לי להסתכל, שיש לי רגל. הרגל הייתה מחוברת על חתיכות בשר, שזה בסוף הנס הגדול. יש לי רגל. בשבילה אני מאושפז כבר 44 ימים, בשביל הרגל הזו, שתחלים. אני נלחם בשביל שתהיה לי רגל. עברתי את כל זה, אין מצב שאני מוותר עליה. אני פשוט צריך להתמודד עם הכאב".
דנגור שירטט סרגל כאב, מ-0 ועד 10, שאיתו התמודד במהלך השיקום בבית החולים. "עכשיו אני ב-5, כף הרגל שלי עולה באש, בתוך מדורה, כל מה שנוגע בה שורף. זה בדיוק המספר שאי אפשר להירדם איתו. מ-8 ומעלה זה כאבים של השטן. כאבים שגורמים לך לדבר שטויות, גורמים לך לא לרצות להיות בין החיים. מ-8 ומעלה אני מתחנן שיקטעו לי את הרגל, פשוט לא רוצה אותה. זה כאב שמשתק את כל הגוף", הסביר. "יש רגעי כאב שאתה רק רוצה שייקחו אותה פשוט, ואיך אתה עושה דבר כזה? איך אתה מתפלל לאלוהים שייקחו לך אותה אחרי כל מה שאתה עובר איתה? יש רגעים שאתה בקצה והמלחמה היא לשמור על המורל והרצון".
גם בסיפורו של דנגור, בלטה מעורבות של הסביבה הקרובה. "אני מוקף באנשים הכי טובים שיש. שיראל היא מקור כוח מטורף שלי", סיפר על בת הזוג. "כשהיא באה עם החיוך זה נותן לי כוח. הצוות מגיע ללא הפסקה. בטירונות אומרים לך שאלו אחים לכל החיים, זה ככה. עוברים הכל ביחד".
בתהליך השיקום הודה דנגור כי לא הספיק לעכל את נפילת צמד הברזל שלו, שלו ז"ל. "אני מתחיל לנסות לעבד את זה. לא הייתה לי את סגירת המעגל שהיה לשאר החבר'ה. 44 ימים אני מאושפז ועוד לא הייתי בקבר שלו, זה קשה", הודה. "שלו היה הכי חי, הכי שמח, הכי חייכן. זה הכי לא בשבילו למות כמו גיבור, זה לא הסיפור שלו. הסיפור שלו היה להביא ילדים ומשפחה לתפארת במדינה הזו. הוא כל הזמן היה חושב על העתיד שלו. באותו יום, עם כמה שזה לא שלו, הוא נהרג כמו גיבור. הוא נלחם כמו גיבור באותו יום. אני חי אותו".
ככל שחלף הזמן במחלקת השיקום, הכאבים פחתו ודנגור חש שיפור. ברגע כן ואמיתי מחיי היום-יום הכניס באומץ להצלחות הקטנות של גיבורי העל שנאבקים להשתקם ולשוב למסלול החיים. "שבוע שעבר היה הפעם הראשונה שעשיתי קקי בעצמי וכמעט בכיתי מאושר", סיפר בחיוך. "כמעט התקשרתי לאבא שלי להגיד לו. כל פעם אני עושה משהו שלא עשיתי אתמול, מתקדם בקצב מדהים. זה כמו להיוולד מחדש. פלא כמה שהזמן הוא תרופה לפצעים ולנפש. הכאבים שהיו חלפו".
"מיום ליום זה נהיה טוב יותר, פיזית ונפשית. ברגע שאתה מייצר חוסן מול הפציעה והמגבלה אתה מנצח בכל יום", המשיך. "יותר מאתגר לאהוב את החיים הנוכחיים שלי, אבל אני אוהב לקום בבוקר וחושב שזו זכות לחיות. האלמנט הכי קריטי הוא העצמאות, אני חושב שהצלחתי לייצר איזה ביטחון לעשות דברים לבד. עדיין לא מצליח לשים גרב על רגל ימין, אבל אני ממש תכף שם. אני חושב שהשלב הבא יהיה באמת לחזור לתפקוד, ועכשיו אני חולם, לא מפסיק לחלום, על דברים שאני רוצה להספיק, על דברים שעוד לא עשיתי. בא לי בית קטן, חצר, שולחן קק"ל, מנגל, להיות יותר עם אחיינים שלי, משפחה. מלא חלומות". הרגל של דביר משתפרת והוא מקווה להיפטר גם מהקביים בקרוב. הוא עומד להשתחרר משיקום בקרוב ובימים אלה מחפש דירה.
"קיבלתי את חיי במתנה. זו קריאת כיוון להפוך את העולם לטוב יותר"
פציעתו של שיראל בן דרור מחטיבת הנח"ל הולידה את אחד מהניתוחים השאפתניים ופורצי הדרך שנראו: השתלת מרפק אנושי בגופו. "מהרגע הראשון אמרו שזה יהיה ניתוח מורכב, וצריך לחשוב מה עושים. החליטו ללכת על משהו חדשני שכמעט ולא נעשה בעולם, זה ניתוח שחזור מבן אדם. לקחת מרפק של הרוג ולהשתיל אותו ביד שלי", תיאר בן דרור.
מבחינתו של הלוחם הנועז, מאז ומתמיד התכונן להגן על המדינה. "מרגיש שאני שליח של מדינת ישראל. המחשבה שאני יכול להיפצע או למות לא הסיטה אותי לרגע. ב-7 באוקטובר הייתי עם פלאפון דלוק במידה וקורה משהו", הסביר הלוחם חובש הכיפה. "אזעקות ואני מחליט לקפוץ כי הבנתי שיש משהו. המ"פ שלי, טל גרושקה, נפל בהיתקלות. אני תופס את המג"ד ואומר: 'אני נכנס פה סמ"פ עד שנתעשת על כל האירוע'. אם אנחנו נתעסק בכמה שהוא חסר, וזה חשוב, אפגע בכשירות שלי. יותר מזה, אסור לי לשדר ללוחמים חולשה או צער כי בסוף כל המערכת תיפגע".
עם הכניסה לעזה נחתה על בן דרור תחושת האחריות שלה ייחל, בשבילו זו בדיוק המשימה שבעבורה התגייס. "נכנסו לבית של מספר קומות, אני מ"מ חוד. מדובר בבית פשוט שלא מאפשר כניסה מתוחכמת. באחד הארונות הצדדיים אנחנו מוצאים שמונה רימונים. במקביל, היה פתח שנראה חשוד ואנחנו מבינים שאנחנו במרחב מלוכלך", שחזר. "אני פתאום נתקע בסדין שמסתיר את קו הראייה שלי להמשך הבית. אני שומע הצתה של רימון, הוא התפוצץ ואף אחד לא נפגע. זו הייתה הפעם הראשונה במלחמה שהרגשתי שמשהו קרוב אליי. אני עולה מול המ"פ ואומר שהותקלתי ברימון באיתור. אמרתי שאני רוצה לכבוש את הבית ולחסל את המחבל. אנחנו חייבים לבוא ולהרוג אותו. הייתי חדור מטרה, הבנתי שיש שם רוע שמאיים על הקיום שלנו ושצריך לחסל. עולה ויורה כל הזמן, פתאום חוטף מכה חזקה ונשכב על הגב. זה מכניס אותי להלם לשנייה, אני מבין שאני לא יכול להילחם. אני שוכב שם, אומר: 'טוב, עוד כמה דקות אמות'. ככה מרגיש למות כנראה, אני מבין שאין לי יכולת לתפקד".
ללא יד מתפקדת וללא נשק, בן דרור התמודד עם אש שלא פסקה מצד מחבל והבין כי עליו לחץ עצמו לבד. "אני מחליט שאם אף אחד לא יעזור לי, אצטרך לעשות את זה בכוחות עצמי ומתחיל לזחול לכיוון הכוח. אני בהכרה, מבין מה קורה, ובעיקר מת מכאבים מטורפים. יד שמאל בוערת, אני רואה את היד ומבין שאין תחושה, לא מצליח להזיז את האצבעות. עסוק בכאב ואיך שאני מציל את החיים שלי. חטפתי צרור, כדור בגב וכדור ביד שמאל שבעצם ריסק את כל המרפק".
בן דרור עבר ניתוח מוצלח, ומרגיש כי על כתפיו חובה להמשיך. "קיבלתי את החיים במתנה ואני מרגיש סוג של מחויבות או קריאת כיוון מתהליך הפציעה שלי והוא להפוך את העולם ליותר טוב בסופו של דבר", הסביר. "כמה שהיד תאפשר לי אני רוצה לחזור לצבא. אם יש בי את היכולות, הרצון והכוח, אז אני חייב להמשיך. זו חובה מוסרית להמשיך". השתלת המרפק של שיראל עברה בהצלחה, אך השיקום עדיין לא הסתיים. בימים אלו לומד לפסיכומטרי, ומקווה לחזור לצבא בשנה הקרובה.