אפתח בווידוי. כבת הבכורה במשפחה, אני לא זוכרת שנתקלתי בחייל לבוש מדים עד גיל 16 לפחות, וגם זה הוא היה המד"ן (מדריך נוער) המבולבל מחיל החינוך שהגיע לבית־הספר שלי. שאלות כמו: מה זה צבא? למה עושים טירונות? ומה משמעות הביטוי המסתורי “עד מתי?" לא העסיקו אותי עד ליום הגיוס. וגם כשכבר הגעתי לבקו"ם, הייתי יותר מדי בהלם מכדי לענות עליהן.
היום, ממרומי הפז"ם שלי (חודש לדרגת הסמל), אני מביטה על המלש"בים של גיוס מרץ הנוכחי, וחושבת על הטראומה שחלקם ייאלצו לעבור בדיוק כמוני. הגעתי למסקנה שחייבים לעשות שינוי, למען החיילים של המחר. בבעיית הצעירות צריך לטפל לפני הבקו"ם, כבר מגיל קטן, ולכן יצאתי למשימת חיי – לברר מה יודעים ילדי ישראל על צה"ל ולצמצם את תופעת השוק למינימום האפשרי. חמושה במתן הצלם וברעל בעיניים שלא נראה מאז מסע הכומתה של גולני, הגעתי לגן “ניצן" ברמת השרון. כשילדה עם ציור של פרפר על הפנים צעקה בהתלהבות לגננת מירב שהחיילים באו, כבר ידעתי שזו התחלה טובה. בתוך מספר דקות כבר ישבתי על כיסא גמדים בחדר הקוביות, כשעשרה ילדים סקרנים סביבי, ובלבי תחושת שליחות. מחזור מרץ 2027 יוצא לדרך.
"רוב המדינות בשולם איתנו"
תחושת האופטימיות הראשונית התחלפה במהירות במיומנות קליטת בלת"מים, שהבהירו לי שלא מדובר בקהל קל. זה התחיל כבר כשהצגתי את מתן ואותי בפני הילדים, ורק הוא זכה לתשואות נלהבות. הסיבה הגיונית למדי – יש ילד בגן עם שם זהה. לקחתי נשימה עמוקה, שיננתי את המוטו “צה"ל חזק", והמשכתי בשיחה. התוצאות לפניכם:
שלום לכולם, רציתי לשאול אתכם שאלות על צבא. קודם כול אתם יודעים מה זה אומר?
יעלי: “זה מקום שיש בו הרבה חיילים ויש שם..". היא משתתקת, ומבטה בגננת מסגיר את העובדה שהיא איבדה ריכוז. תוך כמה שניות היא חוזרת לעצמה, לאו דווקא מהמקום בו סיימה. “פעם הלכתי עם אבא לצבא, לא כי הייתי חולה, פשוט נפלתי על הכתפיים והתנפח לי אז הלכתי איתו".
אלין: “צבא זה הרבה חיילים ביחד שהולכים ל... אמממ... לא זוכרת אבל יש לי משהו לומר. בן דוד שלי הוא חייל".
באמת? מה הוא עושה?
אלין: “לא יודעת".
והוא מספר לך משהו על הצבא שלו?
אלין: “לא יודעת".
המשפחה מדברת על השירות שלו?
אלין: “לא יודעת".
מתן (הילד, לא הצלם): “צבא זה מקום שנלחמים בו ויש רובים ואקדחים".
נכון, ואתם יודעים מה החיילים עושים בצבא?
היליה: “נלחמים!"
את צודקת, יש הרבה חיילים שנלחמים אבל לא כולם, למשל מתן ואני.
שקד: “חלק אפילו עובדים במחשב".
נכון! איך אתה יודע? (הג’ובניקית שבי מתמלאת גאווה)
שקד: “כי מאיה, בת דודה שלי, שהיא בדיוק בגיל של הצבא, סיפרה לי שהיא אחת מאלה שעובדות במחשב".
עוז: “גם יש חיל אוויר שהם מטיסים מטוסים".
אמת, וגם יש בצבא את חיל הים. אתם יכולים לנחש מה הם עושים?
שקד: “הם נוסעים בספינות".
עד כה הילדים לא אכזבו והראו בקיאות מפתיעה במבנה הצבא. החלטתי להקשות עליהם ולהעלות שאלה פילוסופית.
למה בכלל צריכים צבא?
היליה: “בשביל להגן על הארץ מהרעים".
תמרה: “מארצות אחרות שנגדנו".
שקד: “מטורקיה!"
הגננת מירב: “אתה חושב שהחיילים צריכים להגן עלינו מטורקיה?"
שקד: “לא!"
ליאם: “הם צריכים להגן עלינו מכל ארץ שיש".
יעלי: “אבל רוב הארצות שולם איתנו".
זיו: “כן, אבל יש איזה ארץ שפשוט רודפת אותנו ולא אוהבת אותנו".
הגננת מירב: “נכון, רוב הארצות נמצאות איתנו בשלום, אבל יש לנו כמה שכנים שאנחנו לא כל כך מסתדרים איתם".
ליאם: “עם ארצות הברית כן".
דן: “אז צריך שני צבאות! נחבר כמה חיילים עם המדינות שאנחנו אוהבים, ויהיו המון חיילים ונהיה ממש חזקים".
אחריהן לצנחנים
עשר דקות עוברות, ואני שמה לב שחלק מהילדים מתחילים לאבד ריכוז ולזרוק מבטים מתעניינים לעבר דלת היציאה. החלטתי לנקוט נימה אישית יותר כדי להחזיר אליי את תשומת לבם.
תגידו, ילדים, ראיתם פעם חייל?
מתן: “אני חושב שאבא שלי היה פעם חייל".
שקד: “אני מכיר את מאיה בת דודה שלי".
ליאם: “פעם שלושה חיילים באו לגן שלנו".
באמת? מה הם עשו בגן?
ליאם: “הם הגיעו לקחת משלוחי מנות שהכנו בשבילם. גם אתם באתם לקחת משלוח מנות?"
לא, אנחנו באנו רק לדבר איתכם וגם אכלנו בבית.
ליאם: “את יודעת, גם אבא שלי היה בצבא. אני חושב שהוא היה בצנחים!"
הגננת מירב: “אתה מתכוון בצנחנים?"
ליאם: “כן, אז אין לו פחד גבהים".
אם כשאתם תהיו גדולים עדיין יהיה צבא, מה תרצו לעשות בו?
ליאם: “אני לא אהיה".
למה?
ליאם: “כי אני אהיה באמריקה".
דן: “אז תהיה חייל של אמריקה".
ליאם: “לא!"
כדי לגרות את הילדים אני מציעה להם כמה אופציות. ממש כמו קצינת מיון. "אני יכולה לתת לכם רעיונות לכל מיני דברים שאפשר לעשות בצבא. למשל, יש חיילים שנלחמים ורצים, ויש חיילים בשריון וזה אומר שהם בטנקים". כמה מהחיילים קפצו ואמרו, “אני רוצה!". כדי לדאוג גם לארטילריה הצעתי למלש"בים עם את התותחנים. “אנחנו רוצים!" כמה נוספים צהלו.
ויש כאלה שלא נלחמים בכלל.
שקד: “כמו שיש חיילים שהם בעצם רופאים, אבל אני לא רוצה להיות רופא".
ניר: “אני לא רוצה להיות חייל".
דן: “למה? זה יהיה כיף!"
ניר: “לא, אני רוצה לשחק".
כשראיתי שהצד הגברי של הגן משתלט על הדיון, החלטתי לפנות גם לבנות המין היפה. "בנות, מה אתן רוצות לעשות בצבא?", הפניתי את השאלה. היליה ענתה מיד – "להיות צנחנית!". אלין הצטרפה גם היא לדיון ואמרה, "אני גם רוצה להיות צנחנית ואם לא אז שטנית, כזאת שמשיטה ספינות"
אתן יודעות לבנות אסור להיות צנחניות?
כל הילדים קוראו בהפתעה: “מה, למה?!"
כי בינתיים זה תפקיד רק לבנים, אבל אולי בעתיד תתגייסו לצבא ותצליחו לשנות את זה. ילדים, שמעתם פעם על גולני?
הילדים התמימים שאלו מיד את השאלה המתבקשת - “מי זה?"
זה לא בן־אדם. מה זה לדעתכם?
ליאם: “אני חושב שזה של אייל גולן".
אלין ויעל: “אולי ארצות הגולה".
דן: “זה בטח מחוץ לישראל".
לא ממש, זו יחידה של חיילים לוחמים. תגידו, מה לדעתכם אוכלים בצבא?
אלין: “קוטג’?"
ליאם: “נראה לי שאוכל".
דן: “גזר".
שמעתם פעם על מנת קרב?
דן: “כן. זה עם בשר כי זה מחזק את השרירים. בצבא אוכלים מלא בשר כי יש המון אנשים והבוס הגדול שלכם אוכל הרבה והוא הכי חזק מכולם".
לדעתכם חיילים חוזרים הרבה הביתה?
יש דברים שכנראה ברורים לכולם מגיל צעיר. התשובה של כולם היא חד משמעית - “לא!".
ליאם: “נראה לי הם מגיעים כל שבועיים".
שקד: “נראה לי כל חצי שנה".
ניר: “לדעתי החיילים שומרים עלינו גם בלילה וגם בבוקר והם לא הולכים לישון".
אלין: “כן, אתם לא הולכים לישון אף פעם".
שקד: “אולי הם קצת ישנים, כשאין מלחמות".
מי רוצה כומתה כחולה?
עוד לפני שהספקתי להציג לילדים שאלה נוספת, נפתחה הדלת של חדר הקוביות. בפתח עמד רס"ן, לבוש חולצת מדים מעוטרת בכנפ"ץ נחשק ובידו תג קרוע של חטיבת גבעתי. אין ספק שהבחור בן הארבע שהתחפש לכבוד פורים, היה הקצין הצעיר ביותר שראיתי. אבל בכל זאת, אי־אפשר היה לקחת ממנו את המבט הסמכותי. הגננת מירב ניצלה את ההזדמנות והפנתה שאלה לילדים. “לחיילים כל יום זה פורים, אתם יודעים למה?"
אלין: “הם כאילו מחופשים לחיילים".
דן: “זה תחפושת מוזרה".
למה לדעתכם אנחנו מתלבשים ככה?
ליאם: “כי זה מגן עליכם".
הילדים לא ידעו להסביר ולכן הצעתי להם להרגיש בידיהם את המדים שלי כדי להוכיח שלא מדובר בחליפת גיבור־על. תוך שניות כבר הייתי מוקפת בילדים מכל עבר שממששים את מדי הדקרון כמו היו אוגר סיבירי בפינת ליטוף.
אז למה חיילים לובשים מדים?
מתן: “כדי שלא יפגעו בהם".
ליאם: “כדי שיידעו שהם בצבא".
נכון, וכל החיילים מתלבשים כמעט אותו הדבר.
אלין: “אבל לא הכול אותו הדבר".
את צודקת, מה שונה?
"יש לו פסים", אומר מתן הילד בעודו מצביע על דרגות הרב"ט של מתן הצלם.
אני שולפת את כומתת הבקו"ם הירוקה שלי, ושואלת את הילדים למה היא משמשת.
ליאם: “לשים על הראש". דן, לוקח את הכומתה שלי, חובש על ראשו ומכריז, “אני שוטר!"
בצבא יש כומתות בהרבה צבעים. מה אתם הייתם בוחרים?
שקד: “כחול".
שירה: “סגול".
אלין צועקת: “ורוד! זה הצבע שאני הכי אוהבת".
שירה: “אבל מתי אתם לובשים את הכובעים האלה?"
אני מסבירה לילדים שאנחנו חובשים אותן בטקסים למשל, ומדגימה כיצד מסדרים את הכומתה על הראש. הילדים המחויכים מבקשים גם ממתן הצלם לחבוש את הכומתה. כאן מגיע בלת"ם נוסף. הם אומרים שהוא נראה יותר טוב ממני עם כומתה. פגועה וכואבת החלטתי להעביר נושא ושלפתי ביראת כבוד את תמונתו של הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, שהכנתי מראש.
אתם יודעים מי האיש הזה?
שקד: “ראש הממשלה!"
לא בדיוק.
דן: “המפקד שלכם!"
נכון מאוד. קוראים לו בני גנץ והוא המפקד של כל החיילים בצבא.
ליאם: “נכון, ראיתי אותו בטלוויזיה".
“מה זה, למה הוא לא התקדם בצבא?" דן תוהה ולא מבין למה אין לו דרגות רב"ט כמו למתן. אני מנסה להסביר את ההיגיון, בזמן שהם כבר מתחילים לפטפט על דברים אחרים ולהתנועע בחוסר עניין. החלטתי לסיים את השיחה כשאנחנו עוד ידידים, כשלפתע אלין הצביעה על סיכת חיל שלי ושאלה, “מה כתוב פה?". "זו סיכה של חיל החינוך והנוער", אני עונה.
בשלב הזה הילדים המופתעים התחילו להתגלגל מצחוק בעוד אני ומתן מחליפים מבטים נעלבים. הם גם לא האמינו לנו כשהסברנו להם שיש בצבא חיילים שדואגים לחינוך ולנוער. טוב, זה כבר שיעור ליום אחר.