ימים ספורים אחרי שהמלש"ב מתגייס לצה"ל והופך לחייל, הוא מקבל לידיו את מה שיהפוך לסוג של בן או בת זוג - הנשק האישי. החיילים של היום זוכים לשאת כלי שנרכש ממיטב החברות, ותהיו בטוחים שהכלים האלה הגיעו לפה אחרי חשיבה רבה של צוותים גדולים: החל בהנדסת האנוש, דרך תחום הפעילות המבצעית ועד ליכולת הפגיעה. כלי הנשק של היום קטנים יותר, מותאמים ליורה ומייצרים אש קטלנית ומדויקת באיכות גבוהה.
המציאות הזאת הייתה רק פנטזיה של לוחמי העבר, שנאלצו להסתפק בכל מה שידה הקצרה של ישראל הצעירה הצליחה להשיג. איכות הכלים לא הייתה פקטור, וחלקם היו כה מעפנים שלא ברור מי חתם על הזמנת הרכש שלהם. לרגל יום העצמאות ה-68, ולמעשה יום ההולדת ה-68 של צה"ל, הנה האבולוציה של כלי הנשק האישיים בצה"ל.
ראשית המדינה: מכל הבא ליד
ימי קום המדינה היו קשים לדיירי הארץ החדשה, והצבא לא היה חריג בנושא הזה: תקציב נמוך ואמברגו של מדינות רבות אילץ את שליחי משרד הביטחון הצעיר לאלתר מקורות נשק ולא פעם גם לרמות כדי להשיג אותם. אין פלא שכלי הנשק האלה, שנשארו פה לכמה שנים טובות, לא היו להיט גדול בעיני המשתמשים.
אחד המעניינים שהגיעו לארץ ישראל בשנות ה-40 היה הלבל 1886 - כן, המספר מציין את שנת הייצור - שממנו נרכשו כמה עשרות. זה היה הרובה התקני של צבא צרפת עד למלחמת העולם הראשונה, ככה שלידי לוחמינו הוא הגיע כבר אז כענתיקה. הלבל נחשב למדויק, אבל קצב האש שלו היה נמוך והיו מקרים שהתחמושת התפוצצה. לא פיצ'ר רצוי בנשק.
K-98 של מאוזר הוא אחד המפורסמים שהגיעו לפה. בתחילת הדרך כונה "הצ'כי", על שם ארץ מוצאו, שייצרה אותו במשותף עם גרמניה. קבוצה ראשונה של רובים מסוג זה הגיעה לישראל במלחמת העצמאות ואספקה נוספת הגיעה בשנות ה-50. חיסרון משמעותי שהיה לו הוא התעסקות שגזלה זמן יקר - מטענים מיוחדים שהיו לכל לוחם אפשרו הכנה מראש של תחמושת בקבוצות של חמישה כדורים כל אחד.
הצ'כי הפך לנשק האישי של חיילי צה"ל למשך שנים רבות, ובאופן יחסי נחשב לחביב על מפעיליו. הנה קטע מראיון שפרסמנו בעבר עם לוחם פלמ"ח שבהמשך היה לקצין בצה"ל: "חרא של נשק, ארוך מדי וכבד, אבל פגע יפה מאוד".
למרות הדברים ובאופן די מפתיע, הצ'כי נשאר פה עד שנות ה-70 - בעיקר בטירונות וביחידות עורפיות.
M1 קרבין הגיע גם כן במלחמת העצמאות, ולמעשה נשאר פה עד היום. בניגוד לצ'כי הכבד והמסורבל, הקרבין נחשב לרובה נוח להפעלה, גם בגלל משקלו הנמוך וגם בגלל שטענו לתוכו מחסנית של 15 או 30 כדורים. בשנים הראשונות ניתן היה לראות אותו בעיקר אצל לוחמי יחידות מיוחדות וקצינים, ובשנות ה-70 הגיעה לפה אספקה נוספת מארה"ב. בישראל החליטו להכניס אותו למשטרת ישראל ולמשמר האזרחי, שם ניתן לראותו אותו עד היום.
סטן היה תת מקלע בריטי ממלחמת העולם השנייה שיוצר גם בישראל. הבריטים המציאו את הכלי הזה כאמצעי לחימה בעל קצב אש גבוה שניתן לייצר במהירות וביעילות, משהו שהתאים לנו בימים של מלחמת העצמאות. בואו נגיד שלא צריך להיות מקגייוור כדי להרכיב את הסטן: קחו גליל מתכת, קפיץ וכמה פינים, והרי לכם תת מקלע מסוג סטן.
זו גם הייתה הבעיה שלו: הסטן היה מתפרק בקלות, היו לו הרבה מעצורים, הוא פלט כדורים ולא היה מדויק בעליל. בימי המנדט הבריטי ייצרו את הסטן במחתרת, והוא היה בשירות עד שנות ה-50, אז נכנס העוזי.
שנות ה-40 וה-50 מאופיינות במספר גדול ומגוון של כלי נשק, שכאמור נרכשו מכל מי שרק היה מוכן למכור לנו. בין השאר היו פה גם ה-M-1 גאראנד, שהיה הנשק האישי של חיילי ארה"ב במלחמת העולם השנייה ואפילו ה-M1 תומפסון, שהיה אהוב על המאפיונרים ומוכר היטב מהסרטים שנעשו עליהם. התומפסון נרכש בכמויות קטנות ושימש בין השאר את יחידה 101 המפורסמת.
שנות ה-60 וה-70: העוזי וה-FN FAL מאכזבים
בשנות ה-50 הבינו בצה"ל שאם אנחנו רוצים צבא שמכבד את עצמו, הוא צריך כלי נשק סטנדרטיים. הרי עד אותה עת, כלי נשק העיקרי של החיילים היו הצ'כי והסטן. אז ישבו, חשבו והחליטו על כמה כלי נשק שאולי הוציאו את האוסף הקיים למוזיאונים - אבל הפכו לאויביהם המרים של חיילי צה"ל.
FN FAL היה הרובה שהוחלט שיהפוך לנשק האישי של חיילי צה"ל, בעיקר לוחמי החי"ר. בצה"ל הוא מוכר בשם "רובה FN", וחלק נכבד מהרובים נבנה בארץ. מסיבה לא ממש ברורה, היה מי שהחליט להגביל אותם למצב של נצור ובודד בלבד וביטל את האוטומט, אבל חיילי צה"ל נהגו לנסר את המגרעת שביטלה זאת.
מצד אחד היו לו עוצמת אש קטלנית ודיוק גבוה לטווחים ארוכים. מצד שני, התברר שמדובר בנשק גרוע במיוחד, כזה שחיילי צה"ל שהשתמשו בו שונאים עד היום. בעבר ראיינו את רמי בר אילן, מי שכתב את הספר "שלום לאהבה" על ימיו כלוחם צנחנים במלחמת יום כיפור. "הנשק הזה היה כל כך גרוע ומסורבל, שבהזדמנות הראשונה שהייתה לנו זרקנו אותו ולקחנו את הקלאצ'ים של המצרים שהיו לנו, שהיו הרבה יותר טובים", סיפר לנו אז בר אילן.
בר אילן הקדיש פרק שלם בספר שלו ל-FN. לדבריו, לפני שהוחלט לרכוש את הרובה נערכה בדיקה במטה הכללי של צה"ל ובתע"ש, מין תחרות מול רובי סער אחרים. ה-FN הגיע למקום האחרון בכל פרמטר אפשרי, בעיקר בגלל מעצורים רבים. בצה"ל ידעו שמדובר ברובה גרוע - ולמרות זאת, רכשו אותו והכניסו אותו לשירות כנשק תקני של לוחם החי"ר. מהיום שנכנס לשירות, החל המנהג להחליף אותו בקלאצ'ים שנלקחו שלל - וכך נולדו התמונות של חיילי צה"ל עם הקלצ'ניקוב.
עוזי היה תת המקלע התקני של צה"ל לצד ה-FN. התמ"ק הכחול-לבן נכנס לשירות באמצע שנות ה-50 כמחליף של הסטן וכנשק ללוחמת שטח בנוי, לצנחנים ולאנשי השריון. זה קרה אחרי שהעוזי התחרה נגד תת מקלע אחר, ק-12, וניצח אותו. בווריאציות כאלה ואחרות, הוא נמצא פה עד היום.
מצד אחד נחשב העוזי לנשק אמין ומאוד קל לתפעול - פשוט לפירוק ולהרכבה, בעל קצב אש גבוה ומאוד קומפקטי, משהו שמאוד התאים ללוחמי היחידות המיוחדות והצנחנים. מצד שני, בגלל גודלו ואורך הקנה, הוא לא היה מדויק ונטה לפלוט כדורים בכמויות - גם כשהיה על נצור.
העוזי נשאר בחזית עד אמצע שנות ה-70 בערך, אז הפך בעיקר לנשק ביחידות עורפיות ו/או של חיילות. נראה שהיה לנו קשה להיפטר מהנשק הזה, וצה"ל נפרד מהעוזי (לא כולל דגמים חדשים) רק בשנת 2003.
מהתיקון של שנות ה-80 ועד היום
מלחמת יום כיפור הייתה קריאת השכמה: בצה"ל הבינו שצריך לתת יותר לחייל ובעיקר לתקן את החוויה שהייתה לו עם הנשק האישי בעבר. התקופה הזו מאופיינת בעיקר בכלי נשק אמריקאים, זולים וכמובן מותאמים לעסקאות הסיוע הביטחוני. וכמובן, גם בנשק ישראלי – כי התברר שאנחנו ממש טובים בזה.
ה-M-16, שהח"מ עדיין זוכר כ"מטאטא" בגלל אורכו, הגיע לישראל במהלך מלחמת יום כיפור. עד לשנות ה-90, הנשק הזה הופעל על ידי לוחמי החי"ר של צה"ל יחד עם הגליל, ומשנים אלה קיבל בלעדיות. מדובר בנשק שדורש ניקוי באופן קבוע כטיפול מונע למעצורים, ומנגד הוא היה אמין, פשוט להפעלה ומאוד מדויק. ה-M-16 התאים למרחבים של דרום לבנון, זירת הפעולה העיקרית של אותן שנים והתאים הרבה פחות כשהלחימה העיקרית עברה לשטחים הבנויים.
בתחילת שנות ה-2000, צה"ל החל לצייד את הגדודים שלו בדגם הקצר שעד אז היה נחלתם של הקצינים ואנשי היחידות המיוחדות. בחלק מהמקומות אף ניסרו וקיצרו את המקוצר. נכון להיום, הארוכים כמעט ולא קיימים ביחידות הלוחמות ותומכות הלחימה, למעט כמה יחידות מילואים, שם הנשק העיקרי כיום הוא המקוצר.
גליל הוא רובה סער כחול לבן שפותח בתגובה לסלידה של חיילי צה"ל מה-FN. דגמים ראשונים שלו נכנסו לשירות כבר ביום כיפור, אבל הגל העיקרי שלו שטף את צה"ל בסוף שנות ה-70. זה היה הנשק העיקרי של לוחמי החי"ר גם בשנות ה-90, אבל הוא לא שרד שם יותר מדי זמן בגלל ה-M-16, שהגיע לפה במחיר מציאה ומכספי הסיוע הביטחוני. א
חרי שהפסיד לאמריקאי, הגליל שרד בגירסה הקצרה שלו בעיקר אצל אנשי השריון והתותחנים, עד שיצא גם משם לטובת המקוצר. הבעיות הגדולות שלו היו כובד ואי-דיוק; היתרון שלו היה אי-עצירות. הוא ירה גם כשהיה מלוכלך מאבק ומבוץ.
M-4 הוא נשק שפותח במקור עבור הכוחות המיוחדים של ארה"ב ומשמש כיום כנשק העיקרי של חיילי הסדיר, לצד התבור. הכלי הזה נכנס לשירות בשנת 2001, תחליף איכותי יותר ל-M-16 הארוך וגם הקצר. במקום ידית נשיאה יש לו מסילה שניתן להתקין עליה כוונות שונות, למשל ה"מפרולייט". זה נשק אמין, נוח ומדויק, בין השאר בזכות מבנה הסלילים בקנה שמוציא כדור יציב יותר. זה נשק מתאים לסביבת הלחימה של צה"ל בשני העשורים האחרונים, וכיום ניתן למצוא אותו בחטיבות כפיר, הצנחנים, שריון, תותחנים ועוד.
התבור נכנס לשירות באמצע שנות ה-2000 אחרי שעבר ניסוי אצל לוחמי צה"ל וקיבל את ברכתם. התבור נכנס לשירות בחטיבת גבעתי, משם לגולני ובהמשך גם לקרקל וליחידות אחרות. הנשק סבל בתחילת הדרך ממחלות ילדות, כמו כל פיתוח חדש, אבל רוב הבעיות תוקנו עם השנים.
בשנת 2009 הוחלט שהחיילים יצטיידו במיקרו תבור - קצר יותר, ועדיין מדויק לטווחים מרשימים. זה רובה בתצורת בולפאפ, כלומר מחסנית מאחורי ידית האחיזה, כך שלמרות קוטנו יש לו קנה ארוך ומכאן שגם יכולת דיוק גבוהה. הנשק הזה אהוב על חיילי צה"ל, בין השאר בזכות תחזוקה פשוטה והנדסת אנוש איכותית, והוא אהוב גם על חיילי צבאות רבים בעולם. כאן כבר ראינו אותו בידיים של לוחמי שייטת 13, סיירת יעל ויחידות עילית אחרות. חתיכת דרך הלכנו מאז הלבל 1886, לא?