לא הייתי מאמינה שאפשר להגיע למצב כזה אך המציאות נוראה מכל. בישראל 2017 – יש חיילים רעבים. כשאני אומרת "חיילים רעבים", אני לא מתכוון לדימוי – אני מתכוונת לממש ר ע ב י ם. ואני אחת מהם.
הבעיה היא שאני לא לבד. אמנם מתייחסים אלינו כמספר אבל אין מדובר במספרים או בסטטיסטיקה – מדובר בבני אדם. מדובר בחיילים. גם קרביים וגם כאלה שלא.
לא פעם אני נשארת בבסיס עד מאוחר כי יש מקלחות, יש חשמל, ובעיקר יש אווירה. לעומת זאת, בבית שאני גרה בו, לפעמים אין חשמל, או מים והאווירה שיש היא אווירה של עליבות ועוני ומסכנות. אני לא מסכנה ולא רוצה להרגיש כך.
אני מגיעה לא פעם לבסיס וחושבת מה יהיה הלאה, איך ייראה העתיד שלי. אני נלחמת כדי לראות עתיד ורוד יותר – כזה שמאפשר לי לפתח את הפוטנציאל ולא כזה שמכריח אותי לשרוד, ולהביט מהצד על הפוטנציאל שלי נקבר.
קניתם ג'ינס לאחרונה? אני לא. קניתם אוכל בחוץ לאחרונה? אני לא. אל תטעו, אני לא מתלוננת, ודאי שלא שואפת להיות מיליונרית או משהו. אני פשוט רוצה חיים רגילים. כאלו שמאפשרים מדי פעם לקנות בחוץ משהו לאכול. הפחד הכי גדול שלי זה למצוא את עצמי דור שני למשפחה שמנסה לשרוד במקום להתפתח – כי לכולם מגיעה הזדמנות להיות טובים יותר ולייצר לעצמנו חיים טובים יותר. איך אפשר לעשות זאת כשאתה חייל וצריך לחשוב איך לסיים את החודש? או איך אתה יכול לסייע לאמא שלך לסיים את החודש? חיילים לא אמורים למצוא עצמם בדילמה הזו.
אני לא באמת יכולה לעבוד אחרי הצבא כי אני צריכה להשקיע את הזמן הפנוי בלסייע לאימי שחולה בסרטן – וכל עוד היא נמצאת במקום הזה, גם אני שם. ובכל זאת, אני מצליחה מדי פעם לדחוף משמרת או שתיים. כך או כך, אני לא לבד – כמוני יש עוד חיילים שנמצאים במצבי, אנחנו מכירים האחד את השני, ומדברים על כך. וזה מה שנותר לנו לעשות, לדבר ולחיות עם הכאב. לא פעם אני מוצאת עצמי מותשת בשעות הבוקר, מותשת כי לא הצלחתי להירדם בלילה שלפני, ערה כל הלילה. ערה – כי הייתי רעבה. רעבה, כי רוב הפעמים המקרר בבית – ריק.
אדוני ראש הממשלה, אני חיילת רעבה. אדוני ראש הממשלה, אני פונה אליך בשם כל החיילים הרעבים בישראל. תנו לנו פיתרון. אל תנטשו אותנו.
הכותבת היא חיילת בצה"ל. הטור מובא כחלק ממהלך לגיוס כספים של עמותת חסדי נעמי. לתרומות הקליקו פה או חייגו 03-6777777