"אוסף של זיכרונות מחויכים מחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה". כשהרעיון הזה עלה כאן, עלתה יחד איתו השאלה אם יימצא מי שיכתוב את הזיכרונות האלה. אם אפשר בכלל לחייך. ובכן, מתברר שהתשובה היא כן. לראיה, לפניכם 15 סיפורים מאת אנשים שאיבדו את יקיריהם, ושבחרו לשתף ביום הזה דווקא את החיוך שמבצבץ בין הדמעות.
מי שנסכה בנו את הביטחון בכך שהדבר אפשרי היא יפה בן עזרא, שמתמחה בהוצאת ספרי זיכרון ושהפרויקט הזה לא היה יוצא לפועל אלמלא העזרה המסורה שלה. "אני מקדשת את החיים", היא אמרה לנו על גישתה להנצחת חיילי צה"ל. הזיכרון הראשון שתקראו כאן לקוח מספר שהיא עובדת עליו בימים אלה.
מקום של צב
באחת הריצות שלי בין קריית שמונה לירדן מצאתי צב קטן. לירן אהב חיות, והחלטתי להביא לו את הצב. כשהגעתי הביתה הוא אירח חבר בשם איתי, ואני ניגשתי אליהם ואמרתי: "לירן, תראה, הבאתי לך צב". ציפיתי שישמח, אבל זאת הייתה הפעם היחידה שהוא הרים עליי את קולו: "מאיפה הבאת אותו? אני רוצה שתחזיר אותו למקום שממנו הבאת אותו".
לא ציפיתי לתגובה הזו, אבל אמרתי להם: "בואו תעלו לאוטו ונחזיר את הצב". נסענו לאורך עין הזהב, ואיתי הציע שנניח את הצב איפשהו ליד הנחל. לירן לא היה מוכן לשמוע: הוא התעקש שנחזיר אותו למקום המדויק שממנו אספתי אותו. המשכנו בנסיעה, ולאורך הדרך הוא תחקר אותי ללא הרף על המיקום. בנקודה מסוימת ראיתי שזהו, זה המקום, והנחנו את הצב בשדה.
בדרך הביתה שאל איתי את לירן, "למה התעקשת שנניח את הצב בדיוק באותו מקום?".
לירן ענה: "כשאבא שלי אסף את הצב, אמא שלו הייתה באזור והוא הפריד ביניהם. עכשיו כשהחזרנו אותו, אמא שלו תפגוש אותו ותמשיך לגדל אותו".
ציון סעדיה על בנו, סמ"ר לירן סעדיה. לירן היה לוחם בסיירת אגוז של חטיבת גולני בעת מלחמת לבנון השנייה. הוא היה ליד בית במארון א-ראס כשמחבלים ירו לעבר הכוח שלו שני טילי נ"ט. לירן נהרג מעוצמת הפיצוץ. הוא היה בן 21
ההזדמנות השנייה של המורה נתן
ירמי, תגיד, אתה זוכר שבכיתה ח' העתקתי ממך את המבחן בתנ"ך? שנינו קיבלנו 100. המורה נתן קרא לנו, ואמר שאם לא נגלה מי העתיק הוא יכשיל את שנינו. סירבת להסגיר אותי, והמורה נתן נתן לנו הזדמנות נוספת ביום שלמחרת.
באותם ימים שיחקתי כדורסל במכבי תל אביב. הייתי נוסע מכפר סבא בשני אוטובוסים, נרדם בדרך. למי היה זמן ללימודים. כל לילה הייתי חוזר הביתה בעשר. באותו לילה חיכית לי, באתי אליך ולימדת אותי. נרדמנו יחד באמצע הלילה. במבחן שוב הוצאת 100. אני 90. למורה נתן לא היה מה לעשות.
יצאנו להפסקה והבטת בי בחיוך רחב. החיוך שהוא רק שלך. אפשר לחזור לשחק.
עו"ד שי טובים על חברו, רס"ן ירמי כהן. ירמי היה קצין שריון שסיים בהצטיינות את בה"ד 1 והיה למפקד פלוגת השריון הצעיר ביותר בצה"ל. בגיל 23, בפברואר 1997, הוא נהרג באסון המסוקים
והאגזוז בידיים
לאחר סיום שירותו הצבאי החליטו דודו וחברת ילדות מקריית שמונה לרדת לאילת, להתגורר ולעבוד בה.
למרות שלא מצאו מקום עבודה או מגורים, העמיסו הכל על רכב קטן, ישן, טרנטה. הוא אמר לי: "אמא, אל תדאגי, הכל יהיה בסדר. יש לי חברים באילת, נסתדר".
דודו תמיד הסתדר.
הוא עבד באילת מספר חודשים והחליט לחזור הביתה לקריית שמונה. שוב העמיס הכל על אותו אוטו קטן וישן, הטרנטה. שאלתי אותו: "איך תחזור עם המכונית מאילת לקריית שמונה, היא עומדת להתפרק בכל רגע?". ענה לי, כרגיל: "אמא, יהיה בסדר".
בדרך מאילת לקריית שמונה נפלו חלקים מהאוטו. הרבה חלקים: הוא הגיע עם חצי מכונית, כשהאגזוז בידיו ומאחוריו שובל של פיסות רכב. אבל זה היה דודו - תמיד מגיע הביתה. לא חשוב מה קרה בדרך.
עפרה עמר על בנה, רב-סמל דוד "דודו" עמר. דוד, איש חיל ההנדסה, שירת כחייל מילואים במלחמת לבנון השנייה. הכוח שלו חנה בקנטרה שבלבנון כשטיל נורה לתוך ה-D-9 שבו ישב באותה עת עם יבגני טימופייב. שניהם נהרגו במקום, ערב לפני הפסקת האש, ב-13.8.2006. דוד היה בן 25 במותו
תזכור אבא, תזכור
הטיילת באילת, אוגוסט 2010. לי מט, ליליק, נער בן 15, עובד בחלוקת פליירים למסיבת סופ"ש. השכר: 30 ש"ח לשעה כפול ארבע שעות, סה"כ 120 שקל. המעביד: שמו נשכח. נקרא לו "היחצ"ן".
השעה שמונה בערב. ליליק נכנס הביתה אדום כמו עגבנייה, מזיע כמו סוס. הוא רץ למקרר ושותה ליטר וחצי מים קרים.
אבא: "ליליק, מה קורה?".
ליליק: "700 מעלות בחוץ!".
אבא: "איך היה ביום הראשון בעבודה?".
ליליק: "תרשום, אבא - אני מתפטר. חם שם בחוץ".
ליליק מתקשר ליחצ"ן ומודיע לו שלא יחזור לעבודה. היחצ"ן אומר לו שביום ראשון יעביר לו 120 ש"ח, השכר שמגיע לו. אלא שעובר יום ראשון, עובר יום שני, והיחצ"ן לא מטלפן.
ליליק: "תזכור אבא, תזכור! אם היחצ"ן מתקשר אתה אומר לו שיתרום את ה-120 ש"ח שלי לנזקקים".
אבא: "קח את הכסף בעצמך ותעביר אותו לנזקקים. הוא לא יעשה את זה".
ליליק: "תגיד לו מה שאמרתי, הוא יעביר".
עוברים ימים, שבועות, חודשים, שנים, וליליק תמיד אומר לי: "תזכור אבא, תזכור!". עד כדי כך היה לו חשוב ששכר העבודה הראשון בחייו יגיע לנזקקים.
אוקיי, אז אני זוכר. ואני פונה מכאן ליחצ"ן המסיבות או למי שמכיר אותו, ההוא שהעסיק נערים בקיץ 2010 בטיילת באילת – בבקשה, תרום את השכר של ליליק לנזקקים. ככה, במלוא הנאיביות.
מוטי מט על בנו, סמל ראשון לי מט. לי היה לוחם בפלוגת ההנדסה של הצנחנים ונהרג כשנכנס לבית ממולכד בחאן יונס במבצע צוק איתן, יולי 2014. הוא היה בן 19
עד הגג
לא משנה מה נספר עליך, תמיד זה יעלה חיוך על הפנים. גם בהלוויה שלך, בין הדמעות של חבריך ההמומים, בצבצו חיוכים. הרי היית ילד ואחר כך נער שאהב למתוח את הקו האדום לכדי פס אדום. פס רחב.
בתרמילי החבר'ה בטיולים היו אבנים שתחבת לתוכם כשלא שמו לב. באחת הפעמים, כששטתם בקייקים על הירדן, שחררת סירה אחת סתם כי רצית לראות איך היא תסתדר בזרם לא מגע יד אדם. בישיבה התיכונית, בהדרכתך, לקחתם שקיות זבל ענקיות, מילאתם בגז, חיברתם נרות קטנים והעפתם אל הלילה. כדורי פח פורחים.
והייתה הפעם ההיא לפני פורים, כשעליתם על גג הרעפים של בית הספר מול הישיבה והפכתם את הרעפים לכתובת "מטווח" – ראשי תיבות של "מחזור ט"ו חיצים".
אתה יודע, שחרי: עד היום לא הפכו את הרעפים בחזרה. טוב, איזה משוגע יעלה לגג?
נעמי שלו על בנה, סמל ראשון שחר שלו. כלוחם פלחה"ן צנחנים במבצע צוק איתן, השתתף בקרב בחאן יונס שבו נהרגו גם סמ"ר לי מט, סגן פז אליהו וסמ"ר שחר דובר. שחר היה בן 21
מים, אחד סוכרזית
אורי היה מאוד שובב. תמיד רצה שאנשים סביבו יהיו מאושרים, ובעיקר צוחקים. מעט לפני הגיוס לצבא, כשהיה נער מתבגר, הוא עבד בחקלאות. היה יום חם מאוד, ואורי החליט שהיום החבר'ה ישתו מים מתוקים. דקות לפני ההפסקה של הפועלים הוא קפץ לחדר האוכל, סגר את הברז הראשי של הקולר, פתח את הפיה ששותים ממנה מים, הכניס פנימה חבילה שלמה של סוכרזית וסגר מיד.
הפועלים שהגיעו לחדר האוכל היו מרוצים מאוד, אבל דבר אחד הם לא הבינו: ממתי "מקורות" מכניסה סוכר למים?
משה אזולאי על בנו, רס"ן אורי אזולאי. אורי, מפקד פלוגה בחטיבת הצנחנים, נפל באוקטובר 1996 במהלך מארב בסמוך לעיירה הלבנונית עישייה לאחר שמטען הופעל על הכוח שלו. בן 25 היה במותו
מסע הכומתה של אמא
דני שלי היה בן זקונים, שישי במספר, ומאוד מפונק על ידי אמו ז"ל. אפילו מים לעצמו לא היה קם לקחת, כי אמו תמיד שירתה אותו. כל מה שביקשת ממנו, היה עונה לך "אחר כך".
כשדני התגייס לצבא, זה היה כאילו רצה להוכיח לנו את ההפך: לא עוד ילד מפונק. הוא הלך לצנחנים והיה לוחם, מגיסט, לאחר מכן מ"כ וסמל מחלקה. כל הפינוקים שהיו לו בבית נגמרו, אבל הפינוק שהעריפה עליו אמא – זה נשאר. כשהיה יוצא לחופשות היא הייתה סוחבת לו את הצ'ימידן ואת הנשק עד לאוטו, שבנה לא יצטרך חלילה לסחוב את הציוד. בקורס מ"כים, בחול המועד פסח, קנתה שניצלים וכל מיני דברים טובים והאכילה את החבר'ה הרעבים של דני. אפילו קיבלנו מכתב תודה מרס"ן בני גנץ שהיה סמג"ד גדוד 890. אבל השיא? במסע הכומתה שלו היא החליטה לארוב לו ב-12 בלילה בהרי בית שמש, כי לשם היו צריכים החיילים להגיע בדרכם לכותל. פתאום, מתוך החשכה, היא צעקה לו "דני שלי". הוא סובב את הראש ולא האמין: אמא.
בנימין בן דוד על בנו, רס"ר דניאל (דני) בן דוד. דניאל היה בשירות מילואים במלחמת לבנון השנייה. היחידה שלו המתינה לפקודה להיכנס ללבנון ליד בית העלמין שבקיבוץ כפר גלעדי כשטיל קטיושה שירה חיזבאללה פגע בהם פגיעה ישירה. דניאל היה בן 38
לו היית רוטשילד
כל מי שהכיר את ארלוזור "זוריק" לב יודע לספר על איש עקרונות – וגם על אדם די שובב שאהב לעשות מעשי קונדס.
השנה היא 1954, וזוריק והנווט מוטקה סגל יוצאים לגיחת אימון על מטוס מוסקיטו. הם קראו לזה "משימת הטרדות תחבורה" - המטרה הייתה לטוס בגובה 15 מטר, אבל הם פירשו את זה כרישיון לטוס בגובה אפס.
במהלך האימון הבחין צמד הטייסים ברכב נוסע על הכביש ומיד צללו לעברו. הנהג סטה במהירות לצד הכביש עד יעבור זעם, כי די מלחיץ לראות מטוס שיורד עליך. את הטייסים זה דווקא הצחיק.
אחרי שהמריא מהצלילה ראה זוריק טנדר שחור. הוא לא חשב פעמיים והם צללו גם אליו, אלא שהפעם הנהג הפתיע אותם: במקום לסטות לצד הכביש הוא פשוט נעצר במקום. זוריק משך את הסטיק של המטוס בשנייה האחרונה ממש, והמטוס הספיק לחמוק – אבל רק אחרי שהמדחף פתח את גב הטנדר ונשבר.
מה שזוריק ומוטקה לא ידעו הוא שברכב ישב הברון ג'יימס רוטשילד, בן למשפחת רוטשילד המפורסמת, שלקח את זה ממש קשה: הוא כתב מכתב זועם למפקד חיל האוויר. הבדיחה הסתיימה במשפט והוראה של הרמטכ"ל משה דיין ל-35 ימי מעצר והשעיה מטיסה למשך שנה. כי לא מסתבכים עם רוטשילד.
שי לוי על תא"ל ארלוזור "זוריק" לב. זוריק השתתף במבצע קדש, מלחמת ששת הימים וההתשה, ובמלחמת יום כיפור פיקד על בסיס רמת דוד. במהלך המלחמה נפגע מטוסו מאש מצרית, והוא התרסק לים והוכרז נעדר בגיל 40. גופתו לא נמצאה עד היום
כמה צחקנו
כשאני מהרהר בשורשי החברות שלנו, אין ספק שהצחוק הוא הבסיס לכל. פשוט, בצורה הבסיסית ביותר: חוש ההומור שלי התלבש כמו כפפה ליד על זה שלה, ולהפך. חוש הומור של חידודי לשון, שטותניקי, ציני, חובב נונסנס ופוליטיקלי אין-קורקטנס, רפרנסים תרבותיים וגם קורטוב של הומור שחור. כששוחחתי עם הוריי לאחר מותה, אבי ז"ל אמר שהוא לא ישכח את הצחוק המתגלגל והרועם של ענת, שהרעיד גם את כותלי ביתנו בכל פעם שהגיעה להתארח.
הסרט שעשינו לזכרה מסכם את החוויה הגדולה ביותר שלנו ביחד: הטיול הגדול לארה"ב בשנת 2003, שממנו חזרה רק ארבעה חודשים לפני יומה האחרון. הצחוקה של ענת עובר לכל אורכו כחוט השני, משמש לו פסקול. וממה צחקנו כל כך? מהכל ומלא כלום: מלדבר בשפה מצחיקה עם האות "נון" בסוף, מלהפעיל את חוקי "בגד כפת" על מילים זרות ("בכנדה" עם כ' רפה = "בקנדה"), מלהמציא שמות מצחיקים לסרטים כחולים כקטגוריה מיוחדת במשחק "ארץ-עיר" שענת הגתה, מלדבר לפסל של גורילה, מלשיר לתותח אמיתי בסן דייגו את השיר "אתה תותח" של שרית חדד ולפצוח בריקודים באמצע הרחוב, מלצלם בחדר במוטל את הקליפ שלנו ל"במיטה אחת לא כל כך גדולה, שלושה שובבים טרה-לה-לה-לה-לה-לה", מבימוי מערכונים שבושלו רק במוחנו הקודח.
בחרתי למסגר תמונה אחת מהטיול הגדול ההוא. בתמונה אנחנו יושבים על גבעת "טווין פיקס" מעל סן פרנסיסקו מחייכים וצוחקים, חסרי דאגות. ענת נראית שם עם חיוך אמיתי ועמוק, חושפת שיניים צחורות ולחיים עגלגלות שמעטרות את קווי צחוקה.
רון בר-לב על חברתו ענת דרום. ענת, סטודנטית לסוציולוגיה וסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, יצאה מדירתה במרכז העיר לכיוון קמפוס הר הצופים בבוקר ה-29.1.2004. היא נהרגה בפיגוע בקו 19. בת 23 הייתה במותה
תשתו עוד משהו?
ישבנו מתחת לעץ חרוב אצלנו במושב והחלטנו להקים פאב. אבל לא היה כסף, מה גם שבמושב נרשמה התנגדות. בסוף, כמו תמיד, כל החבר'ה התגייסו והחליטו להקים מקום שהוא הכלאה בין פאב למועדון חברים. המבנה הזה היה בכלל אורוות סוסים, ומי שהשתמש בו בזמנו היה הגנן של המושב. חשבנו על שם למקום, ואמיר נזכר שלאשתו של הגנן קראו מתילדה. אז הוא אמר: 'הנה, יש לנו שם', וכך היה: פאב ושמו מתילדה.
בנינו את המקום לבד, מאפס. כל אחד שהיה יש לו קצת זמן פנוי היה מגיע ומוצא את עצמו מאחורי הבר או שוטף כלים בהוראה של אמיר. והוא עצמו, הייתה לו פה מאחור עמדה קבועה שממנה הוא ניווט את הפאב. איכשהו יצא שהוא תמיד עמד שם מאחור והזיז אנשים, לפעמים עם האצבע, תמיד עם חיוך. ולא משנה כמה שתית, כשהיית אומר לו שזהו ומספיק לך, הייתה לו תנועה כזאת עם היד. סימן קטן כזה שאי אפשר לטעות בו: תעשה, תעשה עוד שוט.
ירדן זאוי, אלירן שממה, שני גוזלנד ואליקו על חברם אמיר מימוני. אמיר, "שולו" בפי חבריו, היה לוחם שב"כ. הוא נהרג ב-8 במרץ 2016 ברצועת עזה, בן 28 במותו
היום ההוא בשלג
מקום העבודה שלי ארגן טיול לעובדים וילדיהם: נסיעה לחרמון והאזור. התלהבתי מהרעיון ומהמסלול, כי ליעד מאוד אהב שלג ומעולם לא היה בחרמון.
כשהגענו להר החליט ליעד שהוא רוצה לגלוש, ואני כמובן הסכמתי. שכרנו עבורו את הציוד הנדרש, והוא ניסה לעשות סקי לראשונה בחייו. הצעתי לשלם על הדרכה, אבל הוא סרב והתעקש לנסות בכוחות עצמו. מבחינתו, אני הייתי כל התמיכה הנדרשת .
ההתחלה לא בישרה טובות. ליעד התקשה, נתקע ונפל, ובכל פעם שנעצר או מעד נאלצתי להגיע אליו ולעזור לו. בפעם הראשונה שזה קרה הוא היה מאוד חסר סבלנות, אבל לאחר מספר גלישות כושלות כאלה – הוא נופל ואני באה לעזרה – הבנו שנינו שהתרופה הכי טובה היא לצחוק על זה.
בסופו של יום הוא מאוד נהנה מהגלישה הראשונה שלו. גם אני נהניתי, למרות שבינינו, כוחותיי הלכו והתמעטו עם כל ניסיון. קשה להיות תמיכה.
דרורה לביא על בנה, סרן ליעד לביא ז"ל. ליעד שירת בחטיבת הצנחנים ונפל בקרב ביולי 2014, במהלך מבצע צוק איתן. הוא היה בן 22
גברתי, זה סודי
ניסן, כמו שלקח את החיים, ככה הוא לקח את הטיס. בטייסת ידעו מי הוא ומהן היכולות שלו, והוא לא היה צריך להוכיח לאף אחד שום דבר.
גם מחוץ לטייסת זה היה ככה. חיינו באותה דירה בתל אביב ולא עשינו דברים פרועים של טייסים, אלא דברים שקיבוצניקים עושים בעיר הגדולה. הוא היה כל כך ציני בקשר להילת הסודיות שכשהיינו משלמים לבעלת הבית והיא הייתה מתעניינת בשלומנו, ניסן הוא היה אומר לה: "לא יכולים לדבר על מה נשמע. בעוד 30 שנה תקראי על זה בידיעות אחרונות".
אורי צוק על חברו, רס"ן ניסן שלו. ניסן נפל במלחמת לבנון השנייה בהתרסקות מסוק היסעור שהטיס. לאחר הנחתת כוח גדול של לוחמים בעומק דרום לבנון, נפגע המסוק מטיל שירה חיזבאללה וחמשת אנשי הצוות נהרגו. ניסן היה בן 36 במותו
המורה הפרטית שלי
התרגשתי כשקיבלתי את תוצאות הבגרות במתמטיקה. ידעתי שלא יכולתי לעשות את זה בלעדייך ורצתי לספר לך. את התרגשת יחד איתי, כמו ששמחת על כל דבר טוב שקרה לי. פשוט אמרת לי שלא היה לך ספק שאני אצליח ושזאת רק ההתחלה. צחקנו ושמחנו באותה פגישה, אבל בסופה כבר סימנת את הרף הבא, כאילו רצית להגיד לי - את יכולה הרבה יותר.
ניסיתי להגיד לך שלא יכולתי לעשות את זה בלעדייך, שחיזקת לי את הביטחון העצמי ושהצלחת לתקן את מה שהמחנכת שלי בבית ספר יסודי הרסה בעקביות. שהקרבה אלייך גורמת לי להרגיש מיוחדת, כי הערצתי כל דבר שקשור אלייך. ניסיתי, אבל בצניעות הכל כך אופיינית לך, השתקת אותי ואמרת שזה רק בזכותי.
בהלוויה שלך ספדתי לך ואמרתי: "קשה לקבור אדם, אבל קשה יותר לקבור מלאך". מלאך שהשאיר לי צוואה: את האמונה שלי בעצמי וציון 93 בחמש יחידות במתמטיקה.
דיקלה עברי פרדנוי על חברתה, עו"ד אילנית פלד. אילנית נרצחה בפיגוע בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב ב-5.1.2003 והיא בת 33
סיפור מהסרטים
אהבתו הגדולה של ספי הייתה הקולנוע, ועם הזמן נוספה לה גם חיבה לפוסטרים שעיטרו את קירות חדרו. ספי וחבריו, בני הטובים של רחובות, פשוט מצאו שיטה לשלוף פוסטרים מקולנוע "חן" על אפם ועל חמתם של הסדרנים.
הנהלת בית הקולנוע החליטה לשים קץ לתופעה וסגרה כל פתח אפשרי שממנו אפשר היה לבצע את השליפות, אבל החבורה לא אמרה נואש. בדרך לא דרך השיגו מפתח לבית הקולנוע, והמשיכו להעלים כל פוסטר חדש שיצא לאוויר האולם.
ואז הגיע ליל המארב. סדרן נשאר באולם לאחר שעות ההקרנה, שמע את החבורה מתגנבת פנימה, הצליח לקלוט שכולם בני אותה כיתה, והתלונה לא איחרה לבוא. למחרת זומנו התלמידים למנהל בית הספר שהחליט להטיל עליהם עונש חינוכי: התנדבות למען הקהילה במגן דוד אדום. ספי וחבריו נאלצו לעבור בחינת כניסה כדי למלא את התפקיד, ומשום מה – ממש תעלומה – כל אחד ואחד מהם נכשל בה.
שנים לאחר המלחמה נשאלו חבריו של ספי מה היו לדעתם התכניות שלו לאחר השחרור. אחד אמר "עתיד ספורטיבי", מישהו הימר על לימודי כלכלה ועבודה בבורסה. ואחד אמר: "לימודי קולנוע".
שלמה פרי על אחיו רס"ל יוסף (ספי) פרי, מפקד טנק. יוסף נהרג ביום השני של מלחמת יום כיפור, בחזית סיני. הוא היה בן 21
13 שקי שינה
"אז כמה שק"שים אתה מעמיס?", מיכה שואל בקריצה. "לא יודע, המפקד הסמל", אני עונה, בוחן את העיניים הירוקות שלו שנדלקות למראה החייל הספקן שמולו. "שווה לבדוק", הוא קובע.
אנחנו עומדים ליד נ"נ שבו כל שאריות הציוד האישי שהמחלקה השאירה מאחור. "ציר המסלולים" של מתקן אדם, חייל בן חמישה שבועות של טירונות וסמל שעשה את כל זה רק לפני שנתיים. אני פושט את הידיים לפנים ומיכה מלביש את רצועות השקשי"ם על הזרועות שלי.
מיכה מניח את השק"ש הראשון, ואני חושב על הפעם הראשונה שקלטתי איך שהכתפיים שלו בולטות מעבר לכיסאות בא"ח הטירונים. הוא לא היה הרבה יותר גבוה ממני, אבל הוא תמיד נראה ענק, עם המכנס שמתרשל קצת בקו החגורה והצולבת שמונחת על כיס ימין. הטירונות מלאה פרטים קטנים, והוא היה האלוהים שלהם. כבר ביציאה הראשונה הביתה כולנו סידרנו את מדי ה-א' ככה שיישבו בדיוק כמו שלו. בין הגוף הגדול לחדות החייכניות והערה שלו, באמת האמנתי ששום דבר בעולם לא יכול לעצור אותו.
"נראה לך שתצליח להעמיס עוד אחד?", הוא שואל כששבעה שקשי"ם כבר מעטרים את הזרועות שלי והשמיני אצלו ביד. אין הרבה רגעים שטירון מבלה זמן איכות כזה עם הסמל שלו, ושם - לרגע קצר אחד - משתחרר מעט דיסנטס. "שלא תגיד שאני לא עוזר לך", הוא צוחק, מניח עוד שק"ש על הזרועות שלי ומהנדס מקום לשק"ש הבא. באמת חשבתי שנפסיק אחרי איזה חמישה.
כשעלינו ליחידה היינו עוזרים בשמירות בסופ"שים. הוא כבר לא הסמל ואני כבר לא טירון. מיכה סיפר לי על המשך המסלול, על הרגעים הקשים שהיו לו, ואני פשוט שמחתי שמי שעיצב את דמות החייל שהפכתי להיות עדיין שם לידי. הגזרה הרגישה הרבה יותר בטוחה עם מיכה לצדי.
השאלה "אז כמה שקשי"ם אתה מעמיס?" קיבלה את התשובה שלה כשהוא מצא דרך להכניס את הרצועה של השק"ש ה-13 והאחרון על האמה שלי. בשמיים מטוסים ממריאים ונוחתים בנתב"ג, ולמטה מפקד סמל אחד הופך טירון צעיר ללוחם. אני רץ עם ה-M16 הארוך שמכה לי בברכיים וידיים עמוסות ציוד שמילא חצי נ"נ, ולא יודע שדווקא הרגע הזה יצוף לי מחדש בכל יום זיכרון.
אלעד בן דוד על חברו מיכה אביטל, מאבטח ביחידה לאבטחת אישים בשב"כ. מיכה נהרג בתאונת דרכים ב-5.9.2003 כשחזר עם חבריו מחתונה של חבר ליחידה. הוא היה בן 24
הקטעים "מקום של צב" ו"והאגזוז הידיים" לקוחים מספריה של יפה בן עזרא, הפקה ותיעוד ספרי הנצחה וזיכרון (052-3736277). הקטע "גברתי, זה סודי" לקוח מספר זיכרון מאת בתיה פארן-ניסני מהוצאת "תמונות סיפור אהבה" (054-8041040). תודה לנילי חומן על הפנייה לרון-בר לב שכתב את הקטע "כמה צחקנו", לערגה שילוני על הפנייה לשלמה פרי, כותב "סיפור מהסרטים", ולמור קורנגולד על הפנייה לדרורה לביא - כותבת הקטע "היום ההוא בשלג".