המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים זכה לאורך השנים לתהילת עולם כשווה בין שווים עם ארגוני הביון הגדולים ביותר. מבצעים על גבול המדע בדיוני הפכו את הארגון הזה למסקרן במיוחד גם מעבר לתחום של חובבי הז'אנר, לא פעם זה גם הביא לפרסום אגדות שכל קשר בינן לבין המציאות מקרי בהחלט.
מה שפחות מוכר הוא סיפורן של לוחמות המוסד, נשות ארגון הביון שמשרתות שם כשוות בין שווים הרבה לפני שהשיח על שוויון במערכת הביטחונית עלה לכותרות.
לוחמות המוסד הן לא פחות מנכס של מדינת ישראל, האזרחים ישנים בשקט לא מעט בזכותן. לאורך השנים נחשפו לא מעט סוכני מוסד לשעבר, בכלי התקשורת או כשנכנסו לפוליטיקה. סיפורן של נשות הצללים נשאר במשך עשרות שנים במחשכים.
זה השתנה מעט לפני כעשור אבל עדיין לא באופן שווה ערך לחשיבות שלהן לביטחון המדינה. כמעט מאז הקמת הארגון נשות המוסד שרתו כלוחמות ובתפקידי ליבה בדיוק כמו העמיתים הגברים שלהן.
כבר בשנות ה-90 מונתה אישה כסגנית ראש המוסד, עליזה מגן, שהייתה לוחמת ומנהלת של יחידות מבצעיות ואגפים. עוד בשנות ה-60 לוחמת מוסד אחרת, יהודית נסיהו ניהלה מחלקות בדרגות המקבילות לתא"ל בצה"ל.
סימה שיין, אשת מוסד נוספת, פיקדה על חטיבת המחקר של המוסד, שווה ערך לרח"ט ותא"ל באמ"ן. ב-2015 מינה ראש המוסד דאז, תמיד פרדו, את י' לראשת אגף משאבי האנוש המקביל לאלוף וראש אכ"א בצה"ל.
בדצמבר האחרון סיפורן של לוחמות המוסד נחשף מעט, כאשר נשיא המדינה וראש המוסד העניקו תעודות הצטיינות לשמונה עובדים וארבע עובדות. אחת מאותן נשים הוגדרה כחוליה משמעותית במערכת היחסים בין המוסד למדינות המפרץ, שהובילו ל"הסכמי אברהם".
מספר דומה של נשים, אגב, קיבל את תעודת ההצטיינות גם שנה קודם לכן. "במילון המוסד לא קיים צמד המילים 'בלתי אפשרי'", אמר הנשיא למצטיינות ולמצטיינים.
מרגלות בכל מקום וזמן
החיים של לוחמות המוסד רוויים במסתורין משולב באקשן אבל מלווים תמיד גם במידה לא מבוטלת של איום על חייהן, אפילו על בני המשפחה שלרוב לא יודעים מה הרעיה או האם עושה. הן נעלמות מהבית לרחבי בעולם בכיסוי של זהויות שונות, מתחככות באויב. לפעמים בבירה אירופאית יוקרתית, לפעמים בלב מדינה ערבית. הסכנה לחייהן משמעותית. שלא כמו בצה"ל שעדיין משלים פערים, במוסד הן חלק אינטגרלי מהאתוס שנבנה בכל העולם.
יעיד על כך בין השאר עלי חסן סלאמה. הוא היה קצין המבצעים של ארגון "ספטמבר השחור" והאיש שייסד ופיקד על כוח 17 של פת"ח. סלאמה גם היה מהמתכננים של רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, ובנו של חסן, אחד מראשי הכנופיות הערביות לפני קום המדינה.
במשך שנים עלי היה יעד של המוסד עד שב-22 בינואר 1979 המעגל נסגר עליו. שלושה חודשים קודם לחיסול מגיעה לביירות לוחמת מוסד המוכרת כיום בשם (שניתן לה בדרכון מזויף) אריקה צ'מברס.
היא חוברת ל-ד', סוכן מוסד שישב בבירות ועקב אחרי סלאמה וכנראה שגם סוכן נוסף. לוחמת המוסד שוכרת דירה שמתצפתת על הרחוב בו נהג סלאמה לנסוע, ביום החיסול היא זאת שלוחצת על כפתור השלט שמפעיל את הפצצה, שצרפה את עלי חסן סלאמה לאבותיו יחד עם ארבעת שומרי ראשו וגם עוברי אורח.
אחד מראשי המוסד בעבר אמר שאריקה הייתה זו שהחליטה מתי לפוצץ את המטען ושהתה בבירות במשך חודשים, תוך סיכון אישי ענק. על פעילותה בבירות לחיסול יעד שחמק מצירי המוסד שנים רבות, היא קיבלה עיטור גבוה.
בשנת 2012 המוסד אישר בפעם הראשונה לחמש נשים בדרג פיקודי להתראיין לכלי תקשורת, "ליידי גלובס". אחת מהן, אפרת, אמרה בריאיון: "אם אני פועלת במדינת אויב - הרי שאם אני נתפסת, אני לא ממשיכה את חיי. זה לא שונה ממי שנתפסת במדינה ידידותית וכל חייה תבלה בכלא. הנכונות להקרבה למען ביטחון המדינה משותפת לכולנו".
בכל זאת יש הבדל בין נשים לגברים שלא ניתן להתעלם ממנו. מעט מזה נחשף באותו ריאיון כאשר אחת מהן סיפרה שלרוב מגייסים נשים רווקות ו"אחרי שאנחנו מתחתנות אסור לנו להתגרש - אבל אנחנו לא עומדות בזה". בכלל אחוז הגירושין של עובדי המערכת הביטחונית גבוה מאוד ואותן נשים לא שונות לצערן משאר הסטטיסטיקה.
עוד עולה מאותו ריאיון שבעבר סוכנות מוסד שנכנסו להיריון נאלצו (לרוב אם כי לא באופן מוחלט) לעבור לתפקידים עורפיים. אבל גם זה השתנה בעשורים האחרונים.
אחת מסוכנות המוסד שיתפה: "אני עוזבת את כל הנעימות והבית החם והולכת לסכן את חיי וחירותי ולהשאיר את בעלי ושלושת הילדים הקטנים, שנמים בבטחה במיטותיהם, ואל עיניי זוחלות דמעות והגוש מתקדם לגרון. הניגוד הזה בין הבית החם, השקול והרגוע ובין הפעילות המבצעית שאליה הוסמכנו, לופת את הלב ומקבל משמעות ברורה ועמוקה".
לחייך בזמן שרואה דם של חיילי צה"ל
לוחמות המוסד פועלות בכל העולם תחת תחפושות שונות ובכל תפקיד אפשרי. בריאיון לסדרה "המוסד סיפור כיסוי" של הוט, סיפרה "תמר" שהייתה לוחמת באגף המבצעים ומה שמוכר ב"קיסריה" שהיו נקודות במהלך ההכשרה שלה במוסד שם החליטו לבחון אותה בנושא המגדר והגבולות.
"היה לי חבר ובקשו ממנו להיפרד ממנו. היו צריכים לבדוק את היכולת שלי לקבל מרות", סיפרה. והיא עשתה את זה, "זה מאוד לא מצא חן בעיני אבל הייתי נחושה בדעתי", אמרה.
אותה "תמר" נשלחה למצרים שהייתה אז מדינת האויב המסוכנת ביותר למדינת ישראל. אם זה לא מספיק, היא מגיעה לשם במהלך מלחמת יום כיפור. כשנשאלה איך הגיעה לשם, סיפרה: "אני חוזרת לאירופה לפרק זמן של התארגנות, בניית דמות" ואחרי שהעלימה את הזהות הישראלית והיהודית שלה, יצאה למצרים. "זה היה יום הולדתי ה-22".
אחת המשימות המצמררות של "תמר" הייתה כשהתבקשה ללכת לתצוגה של צבא מצרים. מדובר בכלים ישראלים שנלקחו מחזית סיני במהלך הקרבות, חלק עוד היו עם כתמי הדם של חיילי צה"ל.
בישראל לא ידעו מה עלה בגורל הכלים והלוחמים שהיו בהם והיא התחזתה למי שמבקרת בתצוגה המצרית. מצד אחד היא מחייכת ושמחה כלפי חוץ כחלק מהכיסוי שלה. מהצד השני לבה כואב והיא רושמת את מספר הכלים ובוחנת את השרידים שבתוך הטנקים ושאר הכלים, כדי לדווח למטה המוסד בארץ.
אחת מהנשים המעטות שנחשפו ומספקת דוגמה מרתקת לעולמן של נשות המוסד היא עליזה מגן, שהייתה כאמור ראש אגף וסגנית ראש המוסד תחת שבתאי שביט. בתחילת שנות ה-60, כאשר מדענים גרמנים סייעו למצרים לפתח טילי קרקע-קרקע, מגן הייתה חלק מצוות המוסד שפעל לסכל את הפרויקט. בין השאר הצליחה לגרום לאחד מהמדענים לשתף את המוסד בפרטי התכנית.
לימים סיפרה: "הצליחו לגייס או משהו כזה את אחד המדענים, אבל הוא ממש פחד ולא הצליחו להרגיע אותו. קראו לי לבוא, אמרו אולי כשיראה אישה הוא יירגע ובאמת הצלחתי ליצור איתו קשר. בשלב מסוים אני אומרת להם (מפקדי המבצע) אני יכולה להביא אותו ארצה".
הם התקשו להאמין, אבל מגן הצליחה ליצור איתו קשר כל כך טוב, עד כדי שאותו מדען טילים גרמני הסכים להגיע לישראל ולעבור תחקור מסודר. "זאת הייתה הצלחה טוטאלית. פתאום נפתח צוהר לקבוצה הזו שהייתה במצרים והייתה אניגמה".
היא הייתה שותפה גם במבצע "יהלום" במסגרתו הובא לישראל מיג 21 עיראקי והשתתפה גם במבצע זעם האל, מבצע הנקמה והחיסולים של ישראל אחרי רצח הספורטאים במינכן, כולל החיסול של אחמד בושיקי שזוהה בטעות כעלי חסן סלאמה.
לימים, כשסלאמה האמיתי חוסל מגן הייתה מעורבת גם בזה. אחרי שעזבה את המוסד בסוף שנות ה-90, כשנחשפה בריאיון בתכנית "זמן אמת" התייחסה לתפקיד הבכיר בו שימשה: "זה לא היה אישיו, אבל משהו טבעי שעבר בראש. זאת לא הייתה פריצת הדרך היחידה שעשיתי (להיות משנה לראש המוסד), אולי הכי משמעותית אבל לא היחידה".
לא רק לקישוט
בתחילת הדרך נשים הובאו למוסד גם כסוג של קישוט, כפי שכמה מהן הגדירו זאת בעצמן. מעטות מאוד היו לוחמות ואפילו נשות מטה. חלק סיפרו שעיקר התפקידים שלהן בהתחלה היה להיות "בנות זוג". היום המצב הפוך לגמרי ולא פעם יביאו למבצעים של המוסד דווקא את הגבר כבן לוויה לסיפור הכיסוי.
יותר מזה, נשים מפקדות על חלק מהמבצעים כשבסוף מה שקובע זה היכולת של הסוכן או הסוכנת. סביר להניח שלא הכל ורוד, אבל ככה לפחות מעידות סוכנות מוסד מהעבר שיצאו מהצללים.
הסיפור של יעל, הדמות שבמרכז הסרט ששודר בקשת 12, היא חלק מההיסטוריה של ארגון הביון גם אחת מאלה ששמו את הנשים במקום כל כך מרכזי. יעל / שטיינר שנולדה בקנדה ועברה לארה"ב עלתה לישראל ב-1968. שלוש שנים אחרי זה היא כבר מתגייסת למוסד. ב-1973, אחרי כמה חודשים של בניית סיפור כיסוי בבריסל, היא נשלחת ללבנון.
סיפור הכיסוי שלה היה שהיא סופרת אמריקאית, שכותבת תסריט לסרט שמתוכנן להיות מצולם בלבנון. כחלק מבניית סיפור הכיסוי היא יוצאת מבירות ומגיעה לישראל כדי לעבור קורס בכתיבה.
לאחר מכן היא חוזרת לביירות ומתחילה לאסוף מודיעין על בכירי אש"ף שיהפכו למטרות של מבצע "אביב נעורים", כמאל עדואן, יוסף אל-נג'אר וכמאל נאצר. היא מתצפתת עליהם מדירה ששכרה מול המקום בו התגוררו, על הבתים שלהם, המכוניות וכל שנייה בשגרת היום של המחבלים.
המידע שאספה (ומידע של סוכנים נוספים שהיו בביירות) עובר לקצין המודיעין האחראי באגף המבצעים. בליל המבצע יעל נפגשת עם סוכן מוסד נוסף. השניים יושבים כמבלים במסעדה שצופה לבתי היעדים. אחרי שהם מאשרים שכולם בבית, בני הזוג נפרדים והיא חוזרת לדירה שלה.
בספר "יעל: לוחמת המוסד בביירות", העידה שאחרי שאספה מידע והכוחות כבר היו בדרך, לא היה לה עוד מה לעשות והיא הלכה לישון. "הייתי מרוצה שהאינפורמציה שהעברתי בשבע בערב עדיין עדכנית גם בשעת לילה זו".
זמן מה אחרי שנרדמה התעוררה מרעש קולות ירי ברחוב שמתחת לדירתה. "רצתי לחלון להביט דרך חרכי התריס. מחשבת בזק חלפה בראשי, שאולי אלו הבחורים שלנו, אבל מאחר ולא עודכנתי לגבי המבצע ומועדו לא הייתי בטוחה. זכרתי את ההוראות שקיבלתי בימים האחרונים, להתרחק מהחלונות וביתר שאת מאביתר (לוחם המוסד נוסף בביירות), עמו נפגשתי כמה שעות קודם".
"אי אפשר היה להבחין מי יורה במי ומהיכן, הכול קרה במהירות מסחררת", המשיכה ושיחזרה. "בתוך מהומת הקולות של ירי וזעקות נשמעה קריאה בעברית 'בוא הנה'. ואז ידעתי שאלו אנשינו. עברית באמצע ביירות. זכור לי שהדבר היחיד שמילא אותי ברגעים אלו היו הכבוד והגאווה באנשינו, אליהם אני שייכת".