מבצע "ערצב 19" להשמדת סוללות הטילים הסורים בלבנון, נחשב לאחד המבצעים הגדולים ביותר של חיל האוויר. יותר מכך, למבצע מבריק בקנה מידה עולמי.
אחרי תשע שנים של אימונים חשאיים ושתיקה רועמת, חיל האוויר מחק את התבוסה שנחל מול טילי הנ"מ במלחמת יום כיפור. אבל זר, לו היה נכנס לחדרי התחקירים של הטייסות שהשתתפו במבצע, יכול היה לחשוב שמדובר במבצע כושל.
למרות ההצלחה, הכבירה יש להדגיש, טייסי חיל האוויר חשפו בגילוי לב בשיחות ובתחקירים הפנימיים את השגיאות, פספוסי המטרות והתקלות הטכניות שחלק מהן הביאו לשחרור של חימוש חכם שיצא לטייל בלי שליטה בשמי לבנון.
עדויות הטייסים וחלק מאותם מסמכים נחשפים כאן לראשונה ועד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא העלאת הדברים שפחות עבדו במבצע המוצלח הם חלק משמעותי בשם הטוב שעשה לעצמו חיל האוויר לאורך השנים.
פצצות חכמות ומעשים מטופשים
את הסיפור צריך להתחיל בשנת 1981 עם האירועים שמציגים את פניו של חיל האוויר באותן השנים והדרך למבצע. ב-28 באפריל אותה שנה, האווירה בלבנון מתחממת אחרי שנציגים מטייסת 117, הטייסים רפי ברקוביץ' ודובי יופי, הפילו זוג מסוקים של חיל האוויר הסורי.
בתגובה, הסורים העבירו סוללות טילי נ"מ לשטח לבנון שפוגעות בחופש הפעולה של חיל האוויר. עד יוני 1982 היו בלבנון 22 סוללות טילי נ"מ, מערך כבד שקיבל גם גיבוי של עשרות תותחי נ"מ.
חיל האוויר הישראלי, שעוד צרובה בו טראומת מלחמת יום כיפור בה איבד למעלה ממאה מטוסים מאש נ"מ, מכין בהובלת אל"מ אביאם סלע תוכנית סודית להשמדת המערך הסורי. בשנים ההן חיל האוויר מקבל לידיו את מטוסי ה- F-16 ו- F-15. לא פחות חשוב, אז מבשילות מספר מערכות נשק חכם, טילים מדויקים ופצצות חכמות, שלא היו עד אז בחיל.
בין השאר מדובר היה על ה"תדמית" תוצרת רפאל, פצצת גלישה מהפכנית באותן שנים שכונתה בחיל האוויר "אגרף חום" וכללה ראש ביות עם מצלמה אופטית, ששידרה תמונה למטוס. מי שניהג את הפצצה אל היעד היה נווט המטוס שעשה זאת בעזרת מוט היגוי קטן בזמן שהמטוס עצמו נמצא מחוץ לטווח הטילים. זו הצטרפה לטילי "אגרוף סגול" אמריקאים וטילי אוויר-אוויר מתקדמים כמו ה"חוח" - הפיתון 3 הישראלי.
עם כל אלו מגיע חיל האוויר הישראלי למלחמת לבנון הראשונה כחיל טכנולוגי ואיכותי, אבל גם מאוד פרוע. יעיד על כך אירוע בטייסת 107 המכונה "הפוגרום".
בדצמבר 1981 בחגיגות עשור ליסודה כטייסת פנטום, ציינו את היום בקריאות מואזין שבקעו מהרמקולים בבסיס בשעה חמש בבוקר ובפשיטה של הטייסת על טייסת אחרת, 102 האחות, שכללה "העלמה" של כל מכוניות בני המשפחה, כולל הרכב של מפקד טייסת 102 שנגנב. אחרי שפירקו לרכב המפקד את כל הגלגלים, שמו אותו על בלוקים בכניסה לבסיס. את הגלגלים השאירו על גג הרכב.
פוגרום דומה נרשם גם במשרדו של מפקד הטייסת המתחרה, כאשר החבר'ה של 107 דאגו להעלים את כל הרשומות לאימוני היום, מה שדפק ל-102 יום אימונים. השיא היה כשהטייסים של 107 גנבו מטוס מטייסת 102 והחביאו אותו במוזיאון חיל האוויר.
כשטייסת 102 התקשרה להתלונן למפקד הבסיס, הוא הפתיע אותם כשאמר: "הם קיבלו ממני אישור לזה". נציין שטייסת 102 לא נשארה חייבת. הנקמה הגיעה בדמות רימוני עשן שנזרקו למסיבת פורים של 107. אם תרצו, כל זה ביחד היה הרקע למבצע ערצב 19. נשק מתקדם, מטוסים חדשים, טייסים נועזים וגם מופרעים.
יום רביעי הגדול
המבצע יצא לדרך ביום רביעי בשבוע, ה-9 ביוני 1982 שהפך ליום הגדול של המערך הוותיק בחיל, הפנטום, שהיו התוקפים העיקריים. רבות סופר על המבצע, אבל מה שלא סופר עד היום עולה מהתחקירים שנערכו בזמן אמת בחיל האוויר.
במבצע השתתפו חמש טייסות פנטום ששיגרו את טילי האגרוף השונים בדיוק בשעה 14:00. בטייסת 107 פתחו ברגל ימין, עם פגיעה מדויקת והשמדת שתי סוללות טילים באמצעות "אגרוף חום".
הבעיות החלו כשמבנה שכונה "מגיש" לא הצליח לפגוע במטרתו וכשניסו לתקן את הטעות, התגלתה תקלה טכנית שמנעה ממנו לשגר את החימוש החכם. מבנה אחר, "מדחס" גם נאלץ לפגוע במטרה אחרת, אחרי שפספס את היעד שלו.
"שמעתי שלמטוס שהיה זוג שלנו יש תקלה והוא חוזר הביתה ולא מבצע על המטרה שלו בכלל", סיפר עידו עין דור, טייס במבנה מדחס. "הצפי שלי היה שמישהו יטפל בזה, שחיל האוויר יבין מה קרה וישלח מטוס אחר לטפל במטרה וזה לא קרה. זו הייתה אחת מהמטרות שלא הושמדו".
הבעיה הייתה שמערך הבקרה לא היה מעורה מספיק במבצע כדי לקבל את התמונה המלאה. "זה לא היה נשלט ברמה של היום", כתב עין דור אחרי שנים בעדות לטייסת. "בעצם זה היה הפספוס הראשון".
פספוס שני היה של מטוס פנטום, שדיווח כי לא פגע במטרה וביקש לתקוף מטרה אחרת. אותה מטרה חדשה בכלל הותקפה כבר על ידי מטוס מדחס, אך מסיבה שאינה ברורה מבנה מדחס לא דיווח שהמטרה הושמדה. גם מערך הבקרה לא הבין מה קורה וכך נולדה הטעות.
בינתיים, מערך טילי הנ"מ הסורי החל לעלות באש. השיטה של חיל האוויר היתה לתקוף את אותה מטרה עם שני "יעפים": אמל"ח חכם ומטוס צל שהפיל פצצות כבדות. טילים חכמים נטרלו את הסוללות, ופצצות כבדות השלימו את ההשמדה.
טייסת 107 שפספסה את המטרות שלה הצליחה להשמיד שלוש סוללות טילי ,SA-6 אותו טיל שהיה אימת הטייסים במלחמת יום כיפור, רק תשע שנים קודם לכן. מבנה אחר שכונה "מחרט" הגיע לאזור התקיפה לפני הזמ"מ (זמן מעל מטרה), טיפס לגובה 42 אלף רגל ושיגר ממרחק של 33 ק"מ טיל חנית, שפגע בול במטרה.
הטייס שתקף ביקש ללכת על מטרה אחרת, אבל למרות ההשמדה הוודאית, מהבקרה אמרו: "לא, תקוף שנית". בתחקיר ציין הטייס: "פגענו בחורבות עוד הפעם". חוסר הסדר נמשך. פנטום אחר יצא לתקיפה לפני הזמן שנקבע ואחד ממפקדי המבצע יצחק אמיתי (ז'טלני), שאל באוויר "מי נתן לך רשות לתקוף לפני הזמן?" אבל הסוללה כבר הושמדה.
אחר כך מבנה אחר נשלח לתקוף את אותה סוללה שהושמדה לפני הזמן. למרות הדיווח "המטרה כבר הושמדה", הבקרה התעקשה על תקיפה. הטייס שכבר פגע היה מתוסכל ואמר לטייס שנשלח אליה שוב: "תכוון על העשן השחור", וזה בדיוק מה שקרה. "נכנס, פגע מדווח אלפא", היה הדיווח בקשר, על מטרה שכבר הושמדה.
"נפלה לי הפצצה בטעות", דיווח לפתע בקשר מספר שתיים של אותו מבנה. כתוצאה מלחיצה שגויה על כפתור השיגור טיל החל לעוף ללא שליטה בשמי לבנון.
דרמה של ממש נוצרה באוויר: טייס של מבנה "מולד" אמר לנווט שלו שהוא מזהה מטרה וביקש ממנו להשתלט על הטיל שנורה בטעות ו"לנהג" אותו לאותה מטרה. "פתח את המקלט על התדר שלהם", אמר הטייס לנווט שהשיב: "אסור על פי הנהלים".
הוויכוח בין השניים התלהט: "נגיד להם אני לוקח וניקח את הפצצה, מה אכפת לך?", אמר הטייס והנווט בשלו, "אסור, זה לא על פי הנהלים". הטייס כבר הרים את הטונים שלו וצעק לנווט "קח את הפצצה" אך זה שוב לא קרה, והטייס דיווח: "אני עצבני, פעם הייתי נווט, אז אני מרים את הסטיק ומתחיל לנהג את הפצצה". אולם הזמן שעבר סיכל את הפעולה והפצצה "הלכה סתם".
הסורים נכנסו באדמה
הלכה סתם או לא, עדיין התוצאה הייתה כזו שמערך טילי הנ"מ היקר של הסורים כשל והושמד כאילו היה מטרת קרטון במטווח. אז הם שלחו לאוויר עשרות מטוסי קרב שיצאו להילחם נגד חיל האוויר.
גם המטוסים הסורים נפלו מהשמיים כמו זבובים, אבל לא רק בתקיפות הסוללות נרשמו בעיות, גם בקרבות האוויר התגלו לא מעט תקלות. מטוס בז 15-F נפגע מנ"מ בגובה נמוך ובטייסת 133 הייתה ביקורת על גובה הטיסה שהוביל לפגיעה.
במערך הבז היו מספר בעיות. בין היתר פתיחת טייסת שניה נדחתה בגלל המלחמה ולמבצע יצא "מבנה מעורב-מסורבל מעט", כך על פי דו"ח התחקיר. בנוסף, אחד המטוסים נשלח לחפש מסוק ובלי לשים לב שלחה אותו הבקרה קרוב מדי למערך הנ"מ שעוד לא הושמד, עד 6 מייל מסוללה.
יש לציין שלמרות הביקורת, ההפעלה הייתה מוצלחת. במהלך המבצע הטייסת הפילה 10 מטוסי אויב, עליהם ירו "5 שלהבות, 10 חוחים ו-2 גרבונים", מה שאומר פספוס או תקלות באחוז גבוה. עוד שני מטוסים סורים התרסקו או כפי שדווח בחיל האוויר, "כנראה נכנסו באדמה". סיכום הדו"ח של טייסת 133 הסתיים במשפט "מצדיעים לתוקפים", הכוונה לפנטומים שהשמידו את מערך הנ"מ הסורי בלבנון.
מצד טייסת 133 נשמעה ביקורת על מערך הבקרה במהלך המבצע "הפרעות ורעשים על ערוץ טייסת, מבקשים להחליפו" נכתב. בנוסף ציינו שם חוסר תאום עם מגדל הפיקוח.
בסופו של יום, למרות כל מה שנכתב, למרות הביקורת שהעלו בחיל האוויר עצמו, המספרים מלמדים על הצלחה גדולה. 15 סוללות נ"מ מה-19 שהיו הושמדו במהלך המבצע. הסוללות שלא נפגעו וכאלה שהסורים הזרימו גם אחרי המבצע, בסך הכל עוד 6 סוללות הושמדו ביום שאחרי.
אף לא מטוס ישראלי אחד נפגע במהלך התקיפות על המערך, שרק תשע שנים קודם לכן גבה מחיל האוויר מחיר כבד. בשיא הקרב היו באוויר 150 מטוסים ישראלים וסורים, הישראלים חזרו לביתם וכמה מהסורים סיימו את היום מול חוקרי שבויים ישראלי אחרי שהופלו.
אז למה הביקורת של הטייסות עצמן? כי זה הסוד של חיל האוויר ומה שנקרא שוב ושוב "התרבות הארגונית". חיל האוויר בודק ומתחקר כל טיסה ומבצע עד לפרטים הקטנים. את הכישלונות זה ברור, אבל שם עושים זאת בקפדנות גם כשיש הצלחות גדולות. זו הדרך שלהם "להפוך את המצוין ל-מושלם", כפי שמכנים זאת בחיל האוויר.