בגיל 99, אחרי שהשתתף בקרבות נגד הנאצים והיה ממקימי חיל האוויר הישראלי, הרולד סיימון עוד מתרגש. הסיבה: פרס מפעל חיים בשם "בוני ציון" על שם סילבן אדאמס שהוענק לו לאחרונה מארגון 'נפש בנפש'. "יש לי ולאשתי 15 נכדים ו-18 נינים והם הגיעו איתנו, זה היה טקס כל כך יפה ומרגש", אומר מי שמכונה בפי כל מכריו "סמוקי".
סמוקי הגיע כמתנדב מדרום אפריקה אחרי ששירת כנווט-מפציץ במלחמת העולם השנייה. אשתו מרייה (92), היתה גם היא אשת חיל אוויר במלחמה והתנדבה לשרת את הצבא שרק נולד. הגיל לא משחק תפקיד והאיש חד כתער. רגע אחרי שקיבל את הפרס צללנו לזיכרונות רחוקים ממלחמות קשות, כשמרחק הזמן לא פגע בתחושות כשהוא שמספר על טיסות מסמרות שיער כאילו עוד נמצא בתוך המטוס.
"אחרי שסיימתי אוניברסיטה בדרום אפריקה, מלחמת העולם השנייה כבר הייתה בעיצומה", הוא מספר. "מיד אחרי המבחן האחרון התגייסתי לחיל האוויר הדרום אפריקאי כדי להילחם בנאצים". הוא הוכשר כנווט-מטילן כלומר האיש שזורק את הפצצות וזה שאחראי לכוון את המטוס ליעדים שלו. לאחר מכן נשלח לצפון אפריקה, שם השתתף בקרבות נגד הגנרל הכי מפורסם של היטלר, ארווין רומל שכונה "שועל המדבר".
"הגרמנים עשו צרות וניסו להתקדם לשדות הנפט במזה"ת. הדבר הכי מרתק בשירות שלי שם היה כנראה הקרבות באל-עלמיין. טסתי אז על מפציצי בולטימור ובקרב הזה תחת פיקודו של גנרל מונטגומרי תודרכנו איך להוציא את הגרמנים מצפון אפריקה. תקפנו בעיקר את דיביזיות הטנקים שלהם וגירשנו אותם ממצרים ללוב ומשם לטוניס, למלטה ואז לאיטליה".
לצוד צוללות של הנאצים
אחרי שהגרמנים גורשו מצפון אפריקה והחלה הפלישה לאיטליה, סמוקי יצא לחודש חופשה אותה בילה עם משפחתו בדרום אפריקה, ואז נשלח ל"פיקוד החוף" שם היה תפקידו להיות נווט-מפציץ במשימות לאיתור צוללות באוקיינוס האטלנטי.
"טסנו על מטוסים שהיו למעשה סירות מעופפות, קטלינה אמריקאיות וסנדלנר בריטיים. כל טיסה נמשכה כ-12 שעות. לכן היו לנו שני צוותים על המטוס שהתחלפו באמצע. אלה היו מטוסים נהדרים וממש חיינו על הים, בגלל שמדובר במטוסים שנוחתים על המים ומשימות ארוכות".
"הייתה לנו הנחיית רדיו ועל המטוס היה סונאר, ככה צדנו את הצוללות של הגרמנים", הוא נזכר, "הגנו על ספינות משא גדולות שהובילו טונות של ציוד ואלפים רבים של לוחמים". ברגע שצוללת אותרה מהאוויר, מטוסי הקטלינה תקפו אותה באש תותחים ואם צללה בפצצות עומק. הערכה היא שאותם מטוסים הטביעו למעלה מ-36 צוללות גרמניות.
"אחרי שהמלחמה באירופה הסתיימה, אמרו לנו שנעבור להילחם באוקיינוס השקט נגד היפנים, אבל אז הפילו פצצות אטום על הירושימה ונגסקי וסיימתי שרות ארוך בן חמש שנים", סיפר סמוקי.
אחרי המלחמה חזר לדרום אפריקה, ניסה לשקם את חייו ולהסתגל לחיים אזרחיים. "אחרי חמש שנים בשירות אתה בדיס-אוריינטציה וצריך ללמוד איך לחזור לחיים תרבותיים. אבל אז שמענו על ענני המלחמה שהתכנסו בשמי המזרח התיכון".
להפציץ מפלסטין ולנחות בישראל
במלחמת העצמאות הגיעו לישראל כ-4,800 מתנדבים, רובם יהודים ששרתו בצבאות שונים במלחמת העולם השנייה. הם הגיעו מ-59 מדינות והיו צינור החמצן של הצבא שרק נולד. הרולד סייימון היה אחד מהם.
בשנת 1948 הוא היה מאורס למיירה (מרים) ששרתה גם היא במלחמת העולם השנייה כמטאורולוגית. "ואז אמרתי לה שאנחנו צריכים לדחות מעט את החתונה כי אני נוסע לפלסטין. היא אמרה לי אם אתה נוסע לשם אז גם אני". סמוקי גאה לספר שמיירה, ששירתה בחיל האוויר של דרום אפריקה, הגיעה לישראל והייתה למדריכת המטאורולוגיה הראשונה של חיל האוויר הישראלי.
"הגעתי מאומן ובעל ניסיון בתחום שלי", הוא מספר. "מיירה ואני היינו בטיסה הראשונה שיצאה מדרום אפריקה לישראל. הגענו ב-9 למאי 1948 ולמחרת ב-10 לחודש זה התגייסנו לחיל האוויר. ב-14 לחודש זה, היום בו בן גוריון הכריז על הקמת המדינה יצאתי למשימה הראשונה שלי במדי חיל האוויר הישראלי, לאסוף מודיעין על הצבא הירדני שתקף את ישראל".
"הצבא הירדני אומן על ידי הבריטים וגם קיבל מהם את האספקה ואימון", הוא משחזר. מאוד יכול להיות שבצד השני היו כמה בריטים שסיימון לחם לצדם במלחמת העולם אבל זה לא השפיע עליו. "איתרנו את העמדות שלהם ואז דיווחנו על מה שראינו למפקדת הצבא שהייתה ברמת גן. היו להם טנקים, שריוניות ותותחים. זה היה צבא רציני".
אבל מה שמיוחד בגיחה הראשונה שלו, זו אנקדוטה שקשורה להקמת המדינה. העובדה שהוא אולי הראשון וכנראה שגם האחרון שהמריא משדה תעופה של מדינה אחת ונחת בזה של אחרת, למרות שזה היה אותו שדה תעופה.
"המראנו ב-14 במאי 1948 משדה התעופה דב פלסטין אבל כשנחתנו זה היה שדה דב ישראל. יצאנו למשימה בדיוק בזמן שבן גוריון הכריז על הקמת המדינה, מה שהפך את המשימה למיוחדת".
משימה אחרת עליה סיפר יצאה ב-10 ביוני, ממש לפני ההפוגה. "באותם ימים למצרים היו 62 מטוסי קרב ולנו כמעט ולא היה כלום. גם מפציצים לא היו לנו. באותו הזמן הייתה חברת תעופה שטסה בין דרום אפריקה לישראל, שהייתה בבעלות שלושה יהודים דרום אפריקאים. השאלנו מהם מטוס נוסעים אחד מסוג DC-3, הסרנו ממנו את כל המושבים ושמנו עליו 16 פצצות 80 ק"ג".
לאחר מכן הם המריאו עם מטוס הנוסעים שעבר הסבה פיראטית למפציץ לכיוון דמשק. "עשינו כמה סיבובים מעל דמשק שבכל אחד מהם הפלנו חלק מהפצצות, כדי שיחשבו שמפציץ אותם כוח גדול יותר ממה שהיה לנו באמת".
והיה שם עוד משהו מעניין: "הפלנו גם ארגזים של פצצות מאולתרות ובקבוקי זכוכית ריקים וזה כי הבקבוקים עושים רעש נוראי בזמן הנפילה. זה היה כל כך פרימיטיבי שקשה לדמיין היום. אבל לפחות נתנו שם הופעה בשמי דמשק".
טייס קרב מהדור השלישי
אחרי המלחמה היה סיימון ראש מבצעי אוויר בדרגת רס"ן, ונשאר בשירות עד 1950 לבקשת מפקד חיל האוויר. "אז אמרתי למפקד חיל האוויר, אהרון רמז, שאני חייב להתחיל לחיות אחרי חמש שנים במלחמת העולם השנייה ועוד שנתיים וחצי בישראל. רצינו לחזור לדרום אפריקה ולעשות כסף כדי לא להיות לנטל על הסוכנות. אחרי 11 שנים בדיוק חזרנו לישראל עם ארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים".
סיימון היה עם השנים ראש עמותת "מח"ל עולמי" (מתנדבי חוץ לארץ) והקשר שלו עם חיל האוויר הפך להדוק ואף אישי. שני הבנים שלו היו טייסי קרב, אחד הטיס פנטום במלחמת לבנון הראשונה והשני היה אחד מחמשת טייסי ה-F-15 הראשונים.
"יש לי גם נכד שהוא טייס בחיל האוויר", הוא מוסיף על הקשר המשפחתי שקשור ישירות בחיל, "הבת שלי גם שירתה בחיל האוויר בזמן מלחמת יום כיפור ככה שיש לנו קשר אישי מאוד לחיל".
כששאלתי אם יצא לו לעשות השוואה עם הבנים שלו בין חיל האוויר הפרוע של ימיו לזה של היום, הוא ממש פרץ בצחוק מתגלגל. "באותם ימים היו לנו בחורים מארה"ב, בריטניה, אוסטרליה. בעיקר אנגלו-סקסים שהיו מאוד צבעוניים שאי אפשר להאמין. אחד הסתבך בפשע ואחר היה צד שועלים כתחביב. אלה היו האנשים", אמר בחיוך.
"כשהגענו לבקר בפאבים בתל אביב המקומיים נלחצו. זה היה שינוי מהסצינה שהייתה אז בתל אביב, חבר'ה פרועים ששתו ועשו מסיבות. בכל מקום שהגענו ביקשו שלא נהרוס את הרהיטים. זו הייתה תקופה נהדרת", נזכר בעבר הרחוק. "הם היו טייסים נהדרים, ציונים גדולים, והיו בהם גם הרבה מאוד נוצרים. כולם באו כדי לסייע להקמת המדינה כשהרוח שלהם הובילה אחרי שנלחמו בנאצים וביפנים".
הפרס שקיבל לאחרונה מנפש-בנפש הוא לא הראשון שלו ובעבר קיבל הוקרה ממשרד הביטחון על תרומתו להקמת חיל האוויר. אולם בסיום השיחה המרתקת שלנו, סיימון מבקש להודות על פרס מפעל החיים המשמעותי שקיבל והטקס היפה שעשו שם.
"ארגון נפש בנפש מביאים עולים מכל העולם, משלמים על העליות וחוסכים את זה מהממשלה. שבעה אנשים קיבלו את הפרס הזה, ארבעה נשים נפלאות ושלושה גברים בהם אני. הבחור שממן את האירוע זה סילבן אדמס, אדם קנדי שעשה עלייה ותורם מיליונים לנפש בנפש. הכל כדי להביא עולים לישראל. הם אנשים שאני מאוד מעריך".