תחקיר "עובדה" ששודר אמש (חמישי) בקשת 12 עסק במבצע המיוחד של צה"ל בחאן יונס שברצועת עזה שם נחשף הכוח ושבו נפל סא"ל מ' ז"ל.
ביחידות המיוחדות מכנים אירוע שכזה "מאפס למאה": רגע אחד אתה פועל בחשאי, חלק מהסביבה ולפתע – לא רק שאתה בלב הסערה. אתה המוקד שלה.
"מנטלית זה הקטע הכי פסיכי ביחידה", אומר לנו א', בעברו לוחם ביחידה מובחרת, "זה עובד בזכות האימונים", הוא מסביר ומפתיע, "למרות שיש לפעמים גם עניין של מזל".
א' השתתף בין השאר במבצע לכידתו של בכיר הטרור השייח' מוסטפא דיראני. מבצע "עוקץ ארסי" יצא לדרך בלילה של ה-21 במאי 1994. המטרה, חטיפת דיראני שעל פי המודיעין הישראלי החזיק לתקופה מסוימת בנווט חיל האוויר השבוי, רון ארד.
"היו הכנות ארוכות למבצע הזה שחלק מהן גם אקטים חשאיים", משחזר א'. "בשלב הזה לא ידענו במי מדובר ונתנו לאובייקט את הכינוי 'חיים'. אם אני זוכר נכון אז רק יומיים לפני הביצוע הבנו מי זה חיים וכמה המבצע הזה משמעותי".
הליכה קצרה שמרגישה כמו נצח
"חושך, צועדים בדממה מוחלטת", הוא מספר על איך שהמבצע מתחיל עבורו. "בין לבין אני אוכל כל מני פירות מהעצים, לא יודע אם בגלל שאני רעב או כדי להעביר את הזמן. ההליכה עצמה לא הייתה ארוכה. אבל בגלל הציוד ואופן התנועה זה לקח יותר זמן מהליכה רגילה".
ואז הם מגיעים לבית וכוח הפריצה נכנס פנימה. "רוב הכוח כולל אותי נשאר בחוץ לחפות ולבודד את זירת הפעולה אם יקרה משהו. פתאום הדממה מתחלפת ברעש וצעקות של פקודות ועוד כל מני קולות שגם היום אני לא ממש זוכר מה היו".
על מה שעבר בראשו באותם הרגעים הוא אומר: "אתה מבין שאתה באמצע לבנון וקטע הזוי נוסף שמגביר את המוזרות של הסיטואציה זה שאתה שומע את אשתו של דיראני צועקת".
אחרי חקירה קצרה של דיראני הכוח יוצא מהכפר כשהטרוריסט בידיו, בשלב הזה תחת אש כבדה של כל מי שהיה לו נשק בבית, כפי שמעיד א'.
"זה מעבר שאתה לא יכול אפילו לדמיין", מתייחס לשניות בהן הכוח נחשף. "כששמעתי על מה שקרה בעזה זה זרק אותי חזרה ללבנון. אין לי מושג מה היה שם ואני לא מכיר את אנשי היחידה כיום. אבל אני מזדהה עם העניין המנטלי הזה שלפי התוצאות, כמה שזה קשה, הם תיפקדו מעולה".
מדובר במבצע שונה כמובן מזה שנוהל בעזה. אבל את העיקרון הזה של מאפס למאה, מכירים כל לוחמי היחידות המיוחדות של צה"ל. רגע אחד הם נמצאים בשטח האויב מבלי שאיש יודע שהם שם ורגע אחרי, בלב לבו של קרב סוער.
לפעמים מדובר במהלך יזום אבל כמו בחאן יונס ישנם גם מבצעים חשאיים שמסתבכים. אירוע כזה שקרה בסוריה, נחשף רק לאחרונה בריאיון של רס"ן במיל זיו גרשוני משייטת 13 לעומרי אסנהיים ב"עובדה".
כוח השייטת הגיע למצבע חשאי בסוריה ושם נחשף ונכנס להתקלות קשה שבמזל הסתיימה בלי נפגעים לצד הישראלי אבל עם הרבה תחושות קשות.
ע' שהיה קצין ביחידה מובחרת ומעורב באירוע דומה שפרטיו חסויים עד היום, מסביר שמבצע שנחשף זה אירוע הרבה יותר דרמטי ומורכב. "אתה תמיד מתכונן לגרוע מכל ומתאמן, שזה אגב מה שחילץ את האנשים כשדברים השתבשו. אבל בסוף אתה יוצא בראש של מבצע שקט. אסור שידעו שהיית שם ואם מישהו מגלה זו בעיה קשה מאוד. לרוב זה מסתיים בפיצוץ גדול".
הסיפור שמאחורי הכיסוי
מבחינת הלוחם מסביר ע' שמדובר בסוג של עבודה על אוטומט. "לכל תרחיש יש סדרה של תגובות אבל בסוף מדובר בבני אדם בשר ודם. אחרי שהכל נגמר הנפש דורשת את שלה ורוצה לדעת מה קרה כי היא לא הייתה מוכנה לזה, מי שיותר ומי שפחות".
אירוע קשה שכזה התרחש גם כן ברצועת עזה. במרץ 2016 הגיע כוח של שב"כ לגבול הרצועה לפעילות מבצעית שכל הפרטים שלה חסויים עד היום. אפשר להעריך שמדובר היה בפעילות איסוף מודיעין שכמותה יש רבות הרחוקות מהעין הציבורית.
רק שהפעם משהו היה שונה. כוח שב"כ זיהה כוח שב"כ אחר כמחבלים ופתח לעברם באש. כתוצאה מהירי נהרג אמיר מימוני (שולו) ז"ל, בן 29 במותו. אפשר רק לתאר מה עבר בראשם של האנשים שיצאו לפעילות מודיעין שגרתית ומצאו עצמם פתאום בלב תקרית קטלנית על גבול הרצועה.
מי שעוד מכיר היטב את התחושה הזו של מאפס למאה, הוא מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, ח"כ עומר בר-לב. הוא השתתף במאות פעולות שעד היום אסורות בפרסום אולם אחת שכן מותר לדבר עליה, היא חילוץ בני הערובה בקו 300.
"זה היה כמו סט של סרט קולנוע", סיפר בר לב בשיחה עם mako במאי 2018. "עמדנו בחושך מוחלט, מולנו האוטובוס עם המחבלים ובני הערובה שמואר בפרוז'קטורים ענקיים ומאחורינו הרמטכ"ל והמפקדים הבכירים".
ואז בחושך הזה והשקט הם צריכים להתקרב לאוטובוס מבלי שהמחבלים יבינו שמדובר בלוחמים, עד שיהיה מאוחר מדי, מבחינת המחבלים כמובן.
"מתוך החושך המוחלט, החוליה שאני מפקד עליה יוצאת לכיוון האוטובוס, אל האור, כשאנחנו מוסווים כצוות המשא ומתן. אנחנו מתקרבים כאילו אנחנו צריכים לדבר איתם, כשבעצם אנחנו מתכוונים לשלוף את האקדחים ולהרוג את המפקד בכיסא הנהג", שיחזר בר לב.
"הרגעים הכי קשים - בין לפעול ללא לפעול"
"כשהגענו לאוטובוס", הוא ממשיך בתיאור, "ראינו את הצלליות של בני הערובה. רק נותר לומר שתי מילים ולפתוח באש, אבל זה הרגיש ארוך מאוד. אלה היו הרגעים הכי קשים, בין לפעול ללא לפעול. מהרגע שירינו כולם הצטרפו ורצו והכל נעשה יותר חלק".
הסיפורים שמותרים לפרסום הם רק שבריר ממה שקורה על בסיס יומיומי. לוחמי צללים שיוצאים לפעולות חשאיות שלא זוכות לפרסום עד שלחלק של האפס מצטרף החלק של המאה.
ברגע אחד הלוחם מצליח כמו זיקית להיות חלק מהרחוב או המרחב שבו הוא פועל ורגע אחרי, כל מי שנמצא שם מנסה להרוג אותו ואת חבריו. אלו שהיו שם יודעים לתאר מה קרה להם, אבל את התחושה שלהם יוכל להבין באמת רק מי שהיה שם בעצמו.