אי שם ב-1953 הגיע ניצול השואה ברוך שרון (וייסי כפי שכולם מכירים אותו בצבא) ללשכת הגיוס של צה"ל וראה שם שולחן קטן ולידו חייל. "מעל היה שלט עליו היה כתוב 'התגייס לצנחנים'. ואני שהייתי ניצול שואה שרצה להיות בצד שמחזיק את הרובה, כמובן שהתגייסתי לצנחנים". שנה לאחר מכן שרון מסיים קורס מדריכי צניחה ומכשיר את דורות העתיד של החטיבה. מאז אותו היום משפחתו של ברוך שרון הצמיחה שורשים עמוקים בצנחנים, כשגם בניו ונכדיו הגיעו לשם.
"למעשה כל הקריירה שלי הייתה בתחום של הדרכת צניחה", מספר שרון, כיום בן 87. "אחד מהתפקידים של מדריך צניחה זה לשלח צנחנים ממטוס, על פי תהליכים סדורים. ב-1956, מבצע קדש, הייתי על אחד המטוסים ושילחתי את הצניחה במיתלה. קיבלנו אותם למטוס, הושבנו אותם לפי הסדר וכאשר נדלק האור הירוק שילחנו אותם".
"אם מישהו לא רצה לקפוץ? אז הוא פשוט קיבל בעיטה הגונה בישבן", ממשיך ברוך בקריצה ובהומור. "לא נולד אצלי הצנחן שעלה למטוס ולא צנח. שירתי באותו הבסיס 36 שנים וסיימתי את השירות הצבאי עם ארבע אותות מלחמה".
בחיוך הוא מספר שהתנאים באותן שנים היו שונים מאוד מהיום. "קודם כל הייתי צריך להיות אדם בריא כדי להתקבל לצנחנים, ברוחי קצת פחות". מפקד הפלוגה שלו בטירונות היה מרסל טוביאס, דמות אגדית בחטיבה ומי שכונה "אבי הצנחנים". שרון השתחרר מהצבא בתום השירות הסדיר, אולם המשיך לשרת שנים רבות במילואים, אותם סיים כשהוא בן 54.
במסגרת התפקיד יצא שהדריך ושילח לא מעט מדור ההמשך של משפחתו. ברק, בנו של ברוך שרון, מספר לנו ששנה לפני שאביו השתחרר מהצבא, הוא התגייס ומי שהדריך אותו בקורס הצניחה היה אביו. גם הוא היה מדריך צניחה בצה"ל, שבעצמו הדריך את השושלת תחתיו.
"מאז שאני קטן אני חי את זה בבית", מספר הבן ברק. "היינו מבקרים את אבא במילואים, כילדים בילינו לא מעט בשטחי ההצנחה בפלמחים, לכן היה טבעי שהתפקיד הזה היה באופציות שביקשתי להגיע אליהן".
"צנחנו בלי רזרבי"
באופן טבעי, השאלה הראשונה לברוך וברק היא על ההבדלים בין קורס הצניחה של תחילת הדרך לזה של שנים קדימה. "כשאני עברתי קורס צניחה, רוב הציוד היה מה שהבריטים השאירו כשהם יצאו מפה", מספר ברוך. "היה לנו למשל מצנח איקס בריטי בלי רזרבי. עם זה צנחנו עד שקיבלנו את המצנחים הצרפתיים. המטוסים שצנחנו מהם היו הדקוטות".
לברוך יש גם אנקדוטה שקשורה במטוסי הדקוטות ובאחד המבצעים ההיסטוריים של צה"ל. "ב-1956 לפני הצניחה במיתלה הלכנו לישון עם ארבעה-חמישה מטוסי דקוטה והתעוררנו עם 16 דקוטות שהגיעו מקפריסין בזכות הצרפתים והאנגלים, כדי שנצניח את גדוד 890 של רפול".
כמד"צ (מדריך צניחה) הדריך ברוך גם בקורס טיס. "פעם אחת העברתי שיעור אחריו הפעלתי אותם והלכנו בשלשות לאורך המגרש. הם באו אליי בטענות, למה אני מתרגל אותם ככה. עניתי שהם עדיין צעירים ועוד יהיו מפקדים בעתיד. אי אפשר לשבת כשיתר החבר'ה מתאמנים. לכן הלכנו בשלשות וזה היה שיעור מספר אחת בקורס טיס".
ברק, הבן של ברוך, התגייס ב-1987 ושנה לאחר מכן עבר קורס מד"צים. כיום הוא בן 53 ועדיין משרת כמד"צ במילואים. הוא מספר ש"הבסיס של ההדרכה לא השתנה מלבד ניואנסים לפה ולשם. בסוף זה עושה את העבודה ואנחנו מצליחים להעמיד צנחנים. המצנחים מתעדכנים ומן הסתם זה לא מה שהיה פה בשנות ה-50 וה-60. לדעתי החבר'ה של היום הם חיילים ראויים, יותר ממושמעים ועומדים גופנית בדרישות. אני ממש מאושר לראות את הנוער שמגיע אלינו".
אחת החוויות הייחודיות של ברוך וברק, היה כשהדריכו יחד קורס צניחה והיו ביחד עם המטוסים. "אז זה היה ייחודי", אמר ברק. "היום יש עוד כמה מקרים של בני מדריכים שעובדים ומשלחים איתם צנחנים. עבורי זה היה מרגש מאוד להיות עם אבא שלי על המטוס, אם כי בסוף כבן 19 זה היה נחמד ואני בטוח שכאבא זה מרגש הרבה יותר. אני חוויתי את ההתרגשות הזו כשהדרכתי את שני הבנים שלי. חוויה מיוחדת שאני מאחל להרבה, לעשות משהו שאתה אוהב, אתגרי ומעניין, יחד עם הילדים שלך".
הבן ברק ממשיך ומשתף בהתרגשות ש"עבורי, להדריך ולשלח את הבנים יחד עם החברים שלהם, זה היה משהו מאוד עוצמתי. בתוך תוכי זה היה מאוד מרגש. כלפי חוץ, כשהאור האדום נדלק לפני הקפיצה זה נשאר במקום המקצועי, בטח בירוק כשהם קפצו כמו גדולים".
בשל נושא הבטיחות והסיכון, המשמעת בקורס צניחה נמצאת ברף הגבוה ביותר שלה. הקפדה על צחצוח נעלים, לבישת מדים והצדעות, בדיוק כמו ההקפדה על לבישת המצנח. דיסטנס בשמיים. אז איך זה מסתדר עם הדרכת "הבנים של"?
"זה קיים כמובן, הדיסטנס אבל אצלי גם ככה זה לא ממש קשוח. גם עם אבא שלי זה לא היה קשוח מדי", אמר ברק. "התנהגתי לגמרי טבעי איתם. דיברנו בגובה העיניים כמו שהייתי עם כל חניך שלי ולא היה הבדל. כמובן שעמוק בתוכי ההרגשה היא עילאית. כל יום הסתובבתי מבסוט ומחייך מבפנים. אבל כלפי חוץ ההדרכה, בטח במטוס, רגילה לגמרי".
"אם יצטרכו לצנוח, יהיו מוכנים"
ברוך וברק בנו היו צנחנים ומדריכי צניחה. בנקודה הזו נעשה סיכום קצר כדי להבין את השורשים. לברוך יש ארבעה בנים, כולם עברו קורס צניחה במסגרת השירות שלהם בצה"ל, ברוך הדריך שלושה מהם. את הרביעי הוא לא הספיק. ברק הדריך בקורס צניחה את חברתו דאז שהייתה מקפלת מצנחנים, ולימים היא הפכה להיות אשתו. "יש לנו שלושה ילדים ולשניים מהם העברתי אישית קורס צניחה. הקטנה עדיין לא התגייסה. אבל העברתי קורס צניחה גם לבת של אחי, הנכדה של אבא שלי".
אי אפשר להתעלם מהשאלה המסורתית על הצורך בצנחנים שהרי צניחות מבצעיות הן לא דבר שכיח. ברוך ענה ש"לדעתי צבא צריך להיות מוכן תמיד לכל סוג של משימה ואפשרות. אם יהיו צריכים להצניח גדוד במקום רחוק, אליו מסוקים לא יכולים להגיע, אז שתהיה להם אלטרנטיבה להצנחה".
ברק ענה מצדו ש"שאולים אותי את זה הרבה מאוד. לדעתי מי שנמצא בקרב מקבלי ההחלטות יודע טוב ממני מה קורה בזירה ומה הצרכים והיכולות שצה"ל צריך להעמיד. מרגע שהוחלט שזה מה שצריך, אני פשוט נהנה מזה, מת על זה ואת השאלה הזו צריך להפנות לרמטכ"ל".
אי אפשר לסיים סיפור בלי אנקדוטת צניחה מעניינת מפי ברוך. "אשתי, שחיה חצי חיים ליד אדם שצונח, החליטה בגילי המתקדם מאוד שאסור לי למות בלי התחושה של הצניחה. אז בחודש שעבר צנחתי טאנדם (צניחה חופשית) בארצות הברית ואני בן 81. ראיתי כל כך הרבה צניחות שהרגשתי שזה המקום הכי טבעי שלי, אור אדום, אחר כך ירוק ואני בחוץ. זה עד כמה הצניחה דומיננטית בחיים שלנו".
די ברור שזאת משפחת צנחנים שאיש לא יכול לעצור, כפי שמעיד הסיפור הבא שברוך סיפר לנו. "יש לי גם בת והיא שירתה בבור בחיל האוויר. יום אחד היא באה למפקד שלה וביקשה ממנו לעבור קורס צניחה. הוא צחק כמובן. אמר לה שיש תור של קצינים שמחכים לקורס צניחה. עם התשובה הזו היא באה אליי, אני כתבתי מכתב לרמטכ"ל אז מוישה וחצי (רא"ל משה לוי ז"ל) אותו הכרתי אישית. סיפרתי לו שאני רוצה להדריך את הבת שלי ולא נותנים לה לצאת לקורס. תוך שבוע אני ומפקד חיל האוויר קיבלנו מכתב מהרמטכ"ל, עם הוראה להוציא את הבת שלי לקורס צניחה".