1941. היטלר מפר את הסכמי ריבנטרופ-מולוטוב ופולש לשטחי ברית המועצות. לודמילה פבליצ'נקו, סטודנטית בת 25 בחוג להיסטוריה שבאוניברסיטת קייב, עוזבת הכל, משאירה מאחור בן צעיר - ומתגייסת לשירות אמא רוסיה.
פבליצ'נקו הייתה אחת מ-2,000 הצלפות ששירתו בצבא האדום במלחמת העולם השנייה, ואחת מתוך החמש מאות ששרדו. לאורך המלחמה היא חיסלה 309 חיילים, מתוכם 36 צלפים גרמנים, ואלה בסך הכל הפגיעות המאומתות. ההישג המונומנטלי הזה הפך אותה לאחת הצלפיות הטובות בכל הזמנים - אך מאחוריו מסתתר סיפור אישי קורע לב.
"אני לא זוכרת איך נראו האנשים שהרגתי"
לודמילה נולדה בשנת 1916 בעיירה קטנה באוקראינה. בגיל 14 עברה עם משפחתה לקייב והחלה לעבוד במפעל חימוש. כמו צעירות רבות בברית המועצות, היא הייתה חברה בתנועת נוער קדם-צבאית שהכשירה נערים ונערות לשימוש בכלי נשק; את הניצוץ היה אפשר לזהות כבר אז. "כשאחד הבנים בשכונה השוויץ ביכולות שלו במטווח, רציתי להוכיח לו שגם בנות יכולות, אז התאמנתי הרבה", שיחזרה מאוחר יותר.
בגיל 16 היא התחתנה וילדה בן, אך בעלה נטש אותה. עם פרוץ המלחמה ביקשה להתגייס לצבא. "היא נראתה כמו דוגמנית, עם ציפורניים מטופחות, בגדים אופנתיים ותסרוקת מושקעת. כשהיא אמרה לקצין הגיוס שהיא רוצה לשאת נשק ולהילחם, הוא צחק לה בפרצוף", נכתב באתר Soviet Awards. "הוא שאל אותה אם היא בכלל יודעת מה זה נשק".
אין ספק שפבליצ'נקו ידעה מה זה נשק; כנראה שהיא הכירה כלי נשק טוב יותר מכל הקצינים שדחו אותה. גם אחרי שהציגה תעודות המוכיחות את כישוריה, הקצינים הפצירו בה להתגייס לתפקיד אחות. בסופו של דבר הם התרצו ונתנו לה לעשות "אודישן". הם הפקידו בידיה נשק וביקשו ממנה להרוג שני חיילים רומנים ששיתפו פעולה עם הגרמנים. לתדהמתם, היא חיסלה אותם בקלות - ומכאן נסללה דרכה לצבא. היא נשלחה ליוון ולמולדובה, ותוך 75 ימים היא קטלה 187 חיילים נאצים.
עם ההצלחה באו גם משימות מורכבות יותר. במשך שמונה חודשים היא השתתפה בקרב על סטבסטופול שבחצי האי קרים, כשבשיאו היא התמודדה מול צלפי אויב בקרבות אחד על אחד. לפי מוזיאון הסמית'סוניאן, היא הרגה 36 צלפים בקרבות האלה; רבים מהם היו צלפים מעוטרים ונחשבים כשלעצמם.
לודמילה היקרה
פבליצ'נקו הפכה במהרה לשם דבר בצבא הסובייטי – וגם לאימת החיילים הנאצים בחזית המזרחית. למעשה, הגרמנים כל כך פחדו ממנה, עד שבאחד הקרבות הפנו לעברה רמקולים וביקשו ממנה לערוק אליהם בתמורה ל"ממתקים ונוחות".
בשביל סטלין לודמילה הייתה מתנה משמיים. לא רק שהיא הייתה צלפית בחסד עליון, היא גם הייתה דמות מושלמת ואיקונית עבור התעמולה והאתוס הסובייטים. אחרי ההישגים המרהיבים שלה הוא דרש להרחיק אותה משדה הקרב ו"הדיח" אותה לתפקיד מדריכת צליפה. אחר כך הוא שלח אותה לסיור בארה"ב כדי לשכנע את האמריקאים לפלוש לחוף המערבי של אירופה.
בארה"ב היא התקבלה בכבוד מלכים. היא הוזמנה לבית הלבן ופגשה את הנשיא פרנקלין רוזוולט ואת הגברת הראשונה אלינור רוזוולט. למרות היחס האוהד מצד הזוג החזק בעולם, התקשורת האמריקנית ניסתה להשפיל אותה פעם אחר פעם. לשאלה "האם את מתאפרת לקרב?", היא ענתה: "אין חוק שאוסר על כך, אבל למי יש זמן לחשוב על האף הזוהר שלה כשהקרב בעיצומו?". על השאלה "זה לא מפריע לך שהמדים שלך גורמים לך להיראות שמנה?", היא השיבה: "הלוואי שהייתם חווים בעצמכם הפצצה. הייתם שוכחים מיד מהגזרה של הבגדים שלכם".
בשנת 1942 היא כבר תקפה חזיתית, ובראיון למגזין Time אמרה: "אני לובשת את המדים שלי בגאווה. הם מגואלים בדם. לעומת זאת, כל מה שחשוב לנשים האמריקאיות זה התחתונים שהן לובשות מתחת למדים. הן עדיין לא הפנימו את המשמעות של המדים האלה".
אחרי המלחמה, פבליצ'נקו שבה לאוקראינה והשלימה את התואר השני שלה באוניברסיטת קייב. הגברת הראשונה אלינור רוזוולט הפכה לחברה קרובה, והגיעה לבקר אותה במוסקבה פעמים רבות למרות המלחמה הקרה. "לודמילה היקרה שלי", היא כינתה אותה.
סופה של פבליצ'נקו היה עגום. בשנת 1974 הלכה לעולמה, אחרי התמודדות קשה עם מה שמוכר כיום כ-PTSD והתמכרות לאלכוהול. הקרמלין מעולם לא איפשר לה לשוב לארה"ב.