שדות הקרב הקשים שבהם לוחמים חיילי צבא ארצות הברית מספקים אינספור סיפורים אנושיים על מצבי קיצון אליהם מגיעים הלוחמים. חיילי היחידות המיוחדות כמו המארינס ואריות הים, חזרו מאותם שדות קטל עם סיפורים שמשותפים לבודדים, בחלק מאותם האירועים, רק מעטים שרדו כדי לספר. הסרט "השורד האחרון" ("Lone Survivor") של מארק וולברג אשר צפוי להיות מוקרן בארץ החל ממרץ 2014, מגולל את סיפורו של מרכוס לוטרל, לוחם באריות הים שכתב ספר על הקרב ששינה את חייו. ה"nypost" מביא חלקים מספרו, עליו מבוסס הסרט. לאלו שמעדיפים לחכות לסרט, אנחנו מזהירים כבר מעכשיו מספויילרים.
חלום הילדות של מרכוס לוטרל היה להיות לוחם ביחידת אריות הים. כשהוא היה בן 7, אביו שהיה בוגר מלחמת וייטנאם לימד אותו לירות בנשק, הוא למד לצלול, לבנות בונקרים ולהרוג חזירי בר. כנער, הוא התאמן עם חייל שהשתחרר מיחידת הכומתות הירוקות וכשהגיע לגיל 25, הגשים את החלום והתגייס ליחידה שהוא כל כך חלם עליה – אריות הים, או כמו שהוא מכנה אותה בספרו, "אלוהי הכוחות המיוחדים של ארצות הברית".
האירוע הקשה ביותר בתולדות הצי האמריקאי מאז מלחמת העולם השנייה התרחש ב-28 ביוני 2005. ארבעה לוחמים מהיחידה מוסקים למשימה באזור הררי בגבול אפגניסטן-פקסיטן. בכוח נמנים סגן מייקל מורפי, מת'יו אקלסון (אקס), דני דייטס ולוטרל. במשימה שכונתה "כנפיים אדומות", הארבעה נדרשו לאסוף מידע על מחבל הטליבן אחמד שה.
המסוק מגיע לנקודת ההתחלה של המבצע החשאי, חבל משתלשל ממנו אל הקרקע, הארבעה גולשים מטה ואז העניינים מתחילים להשתבש. מזג האוויר היה קר ולוחמים מוצאים את עצמם בחושך מוחלט על קרקע חשופה כשהצלליות שלהם בולטות מעל לרכס. "זה היה הסיוט שלי", לוטרל מתאר את הסיטואציה בספרו. "ארבעתנו בלטנו באופן בוטה מעל לרכס החשוף מצמחיה כשמתחתנו כפר שמזוהה מאוד עם הטליבן. היה קשה לפספס אותנו".
במהלך הלילה, הארבעה צועדים מנ"צ לנ"צ. אחרי שבע שעות שבהן הם צועדים שישה קילומטרים, הם מגיעים ליעד הסופי, מתמקמים במדרון צר ומתמקדים במשימה המרכזית שלהם כרגע – להסתוות. "זה היה מקום מושלם", לוטרל כותב בספרו. "עם התצפית הטובה ביותר, כל מה שלוחם איסוף יכול לבקש לעצמו. בשלב מסוים היינו צריכים להתחפר בין הטרשים והבולדרים בשטח ולהוריד את הראשים שלנו מטה כדי להישאר מוסווים. היה לנו ברור שנהיה בסדר כל עוד אף אחד לא רואה אותנו".
דילמה מוסרית
הם שכבו שם לא מעט זמן. בינתיים עלה לו היום והקור המקפיא התחלף בחום אימים. הדממה שאפיינה את המקום, נחתכת בצעדים של אדם שפוסע לעברם. לוטרל מרים את הראש ורואה שאותו האדם לבוש טורבן מסורתי ואוחז בגרזן. בראיון ל-nypost הוא אומר, "כמעט התעלפתי מלחץ". כעת הוא עושה צעד שיתכן שהיה הטעות שהמיתה עליהם אסון. הוא דורך מיד את הנשק ויוצא לעבר האיש. אותו האדם מניח לצדו את הגרזן, מתיישב על הקרקע, נשמע צלצול פעמון ועדר צאן שמונה כמאה עזים עולה על הגבעה. אחרי עדר הצאן, עולים עוד שני נערים שגילם לא עולה על 14.
"אתם טליבן? אתם טליבן?", לוטרל שואל והם עונים, "לא טאליבן, לא טאליבן".
בשלב הזה ארבעת הלוחמים נחשפים והם ניצבים מול דילמה מוסרית – מה עושים עם רועי הצאן? הם עלולים להסגיר אותם לטליבן, אבל אין להם שום דרך להוכיח שהם לא חפים מפשע. לוטרל מנסה לשחד את אחד הנערים בחטיף אנרגיה, אבל הנער מטיח את חטיף האנרגיה על הרצפה ומביט אליו בתיעוב, מה שרק מגביר את הדילמה של הארבעה. הצוות מנסה ליצור קשר עם המפקדה ולהתייעץ, אבל אף אחד לא עונה להם והם מקבלים בשטח החלטה ושולחים את רועי הצאן לדרכם.
בניסיון להציל את המצב, הלוחמים משפרים מיקום ומסתווים בנקודה אחרת בשטח, כזו טובה פחות, אבל אין להם ברירה – את המסתור הקודם הם כבר חשפו.
רבים מול מעטים
דווקא במצב הביש הזה, האווירה משתחררת והארבעה מרשים לעצמם להתבדח אחד עם השני, אבל אז ברגע אחד הם מבינים שהמבצע הזה לא הולך להסתיים בהצלחה, בטח שלא בשקט. הם מבחינים שבגבעה ממול מתרכזת כמות ענקית של לוחמי טליבן. בדוח סוף האירוע לוטרל כתב שהיו שם בין 20 ל-35 מחבלים, בספר הוא כתב שבין 80 ל-100.
המחבלים מתקרבים לעברם. כ-20 מטר מהם, לוטרל שם לב שבחורשה יש תנועה חשודה, הוא מבחין במחבל שצופה עליו. הוא יורה בו כדור אחד, פוגע בו בראשו והורג אותו. הכדור האחד מצית קרב יריות שימשך בכמה שעות ויגבה מיחידת אריות הים מחיר כבד.
הארבעה ספגו אש צולבת כשאויב סוגר עליהם לאט-לאט. מורפי מציע לארבעה לשפר מיקום ולהתגלגל במדרון ההר למחסה טוב יותר. הם עושים את זה יחד עם כל הציוד וצוברים מהירות במדרון. הם מסיימים את האקט הזה כשכל אחד מהם סובל מפציעות בדרגות חומרה שונות. מנשק קל, הטליבן עובר לירות על הארבעה במטולי RPG והם מבינים שיש להם עסק עם אויב הרבה יותר מתוחכם ממה שהכינו אותם אליו.
>> נושמים צבא? לסיפורים הכי מעניינים, הצטרפו לפייסבוק של פז"ם
דייטס נפגע. הוא נופל ולא זז. לוטרל ומורפי מפנים אותו לאחור כשהם בטוחים שהוא שבר את אחת מחוליות עמוד השדרה. מורפי סופג כדור בבטן. דייטס חוזר להכרה, אבל אז חוטף כדור בבוהן, מה שמגביר את ייסורי הפציעה שלו.
השלושה הנותרים ממשיכים לירות, אבל הירי מנגד נמשך מל הכיוונים.
יש להם אופציה אחת, להמשיך להדרדר במדרון. הם עושים את זה ודייטס חוטף מכה נוספת בגב. בספרו לוטרל מספר כי למרות זאת, דייטס ממשיך לירות. "רק ישו יודע איך, אבל הוא עשה את זה. דני היה פעור פה וזב דם. היה דם בכל מקום".
הירי נמשך ודייטס חוטף כדור נוסף, הפעם בצוואר. הוא מתגלגל עוד כמה מטרים מטה וממשיך לירות.
כעת אקס ולוטרל הם כח האש העיקרי, אבל המאמצים שלהם הם כמו כוסות רוח למת. דייטס, כך לוטרל מתאר, חטף כדור נוסף בצוואר ולא ברור איך, הוא המשיך לירות. הבא שחוטף פגיעה הוא אקס שנורה בחזה, אחר כך כדור פוגע בפנים של דייטס שמת. "תזכור אחי", מורפי אמר ללוטרל. "לעולם לא נצא מזה".
לבד בשטח אויב
בשניות אחדות, לוטרל הופך לשורד האחרון. אקס חוטף פגיעה ישירה בראש, מורפי חוטף כדור בחזה, אותו כדור שבסופו של דבר הרג אותו. בשאריות כוחותיו, דייטס לוקח את הטלפון הסלולרי שלו, הולך לפתח המחבוא כדי להשיג קליטה ומתקשר למפקדה. "האנשים שלי חוטפים אש קשה", הוא אמר. "האנשים פה מתים. אנחנו צריכים עזרה". אחרי שיחת הטלפון, הוא ממשיך לירות עד שהוא לא יכול עוד.
כעת לוטרל הוא היחיד מבין הארבעה שמסוגל לעמוד על שני רגלים. דייטס מת, אקס מת ומורפי זועק לו לעזרה "תעזור לי מרכוס, תעזור לי!". מורפי גסס, אבל ללוטרל לא היה מה לעשות ואחרי כמה דקות של שקט, הוא רואה ארבעה אנשי טליבן ניגשים למורפי ומבצעים בו וידוא הריגה.
בשלב הזה, לוטרל מספר שכבר לא היה לו אכפת מה יהיה איתו. הוא ישב והמתין לטליבן שיגיעו גם אליו.
בזמן הזה, במקום אחר לחלוטין מתרחשת דרמה אחרת. שני מטוסי צ'ינוק עושים את דרכם כדי לחלץ את הארבעה מהמצב שהם נקלעו אליו. טיל RPG נורה על אחד המסוקים, מפיל אותו ו-16 הלוחמים שעליו נהרגים. מבצע החילוץ נכשל גם הוא כשלוטרל לא יודע בכלל שהוא יצא אל הדרך.
ישועה ממקור לא צפוי
השמש שוקעת וכשמחשיך, לוטרל יוצא מהמחבוא בשקט, משווע למים, משוכנע שהוא הולך למות מהתייבשות. לפתע מפתיעות אותו שש דמויות שהוא לא מזהה. "טליבן? טליבן?" הוא שואל אותם. הם עונים, "לא טליבן. לא טליבן". ששת האנשים האלו הצילו את חייו של מרכוס.
הם היו פתאנים, בני כת איראנית שמקום מגוריהם הוא באפגניסטן. על פי חוקי השבט, חייבים לעזור לכל אדם פצוע, גם אם מדובר בחייל אויב. מוחמד גולאב היה אחד מהשישה, הוא החביא את לוטרל בביתו למשך חמישה ימים כשהוא מסכן את משפחתו בכך שהוא לא מסגיר אותו לטליבן. מבלי שלוטרל ידע, גולאב צעד עד לעיר הסמוכה כדי להודיע לאמריקאים שיש עוד לוחם אחד שנשאר בחיים. כמה ימים לאחר מכן, הם מגיעים ומחלצים את לוטרל למקום מבטחים.
לוטרל היה השורד האחרון מבין הארבעה ואת חייו הוא חב עד היום לגולאב. השניים שומרים על קשר עד היום כאשר גולאב מתכנן לעזוב את פקיסטן ולעבור לארצות הברית. בימים אלו ממש הוא מחכה לאישור הגרין קארד.
מאז אותו האירוע לוטרל הספיק להינשא ולהביא לעולם שני ילדים. את שמו של הצעיר ביותר הוא קורא על שם אקס. מורפי, מקבל לאחר מותו את כבוד מיוחד מטעם הצבא.