"מתי את באה הביתה?". קיץ חם ומאובק, אי שם ליד עזה. כוננות שתיקרא בהמשך "מבצע צוק איתן". הערב ירד על האוהלים הזמניים, אבל שום דבר לא שקט; היו אלה הימים שלפני הכניסה הקרקעית, ומסביבי כל חיילי האוגדה התרוצצו בפנים מרצינות, ממהרים למשימה כלשהי, קולטים ולא קולטים מה מצפה לכולנו. חיכיתי להזדמנות לברוח קצת; לבושה במדי ב' מאובקים ומסריחים, צעדתי במעגלים אינסופיים ברחבת החצץ המרוחקת, עם הטלפון צמוד לאוזן.

"אולי תבקשי לצאת לשבת", הוא אמר, ובקולו שמעתי את העייפות הגדולה ממני, מהצבא הזה. מה קשור עזה, דקה אחרי חצי שנה של קורס קצינים שבמהלכו כמעט ולא התראינו. "זו לא ממש מלחמה". כל מילה שאמר לי באותם ימים קיבלה נופך כהה יותר; בן הזוג האהוב שלי מזה שלוש שנים היה בוגר מלחמת לבנון השנייה בצנחנים, והוא ידע בדיוק מה הוא אומר. יותר ממני, זה בטוח – קצינה צעירה שנחתה אל לב הכאוס – עם דרגות מבריקות ופרצוף מבוהל. "אני לא יכולה לבקש לצאת", השבתי, מנסה לשוות לקולי רכות ובו בזמן לעצור את התפרצות הר הגעש שבי – "צריכים אותי".

השיחה התארכה, סביבי החושך הסמיך. היינו זוג מותש. אחרי כל מה שעברנו יחד מאז שהתגייסתי, עזה הרגישה כמו משא כבד מדי לכתפינו העייפות. לבסוף המתח, הלילות חסרי השינה והסיטואציה הבלתי אפשרית הכריעו אותי – ואמרתי לו בדמעות שאני מעדיפה שנדבר אחרי המלחמה. מסביב אבק, נהמות נגמ"שים ויללת אזעקות – וסג"ם יעל נפרדת מחבר שלה. דווקא עכשיו.

ניתקתי, המומה ממה שעשיתי כרגע. הודיתי לרחבת החצץ הדוממת על שהיא מקבלת אותי בכאלה זרועות פתוחות לזמן השאול הזה באמצע כל ההיסטריה והתכוננתי להמשיך בסיבובים, או למצוא לי פינה לבכות ממעמקי ליבי השבור – ואז – טלפון. חיילת שלי. כחכחתי בגרון, עניתי. "הלו?".

"יעל", שמעתי אותה מתייפחת. "יש כאן בעיות, אני לא ממש מסתדרת. אני פוחדת ולא יודעת מה לעשות".

המלכוד של הג'ובניקים

זה היה היום השני שלי כמפקדת – אני דוברת אוגדה 36, היא דוברת אחת החטיבות שתחתי. חיילת שלי. אני במפקדת האוגדה, היא בקדמית של החטיבה, אי שם על קו הגבול, לבושה כנראה בשכפ"ץ ומאובקת כולה.

לג'ובניקים יש מלכוד. מצד אחד – אנחנו לא ממש שם בפנים. לא נלחמים בגופנו, לא מוסרים את חיינו. בכל רגע של קושי, תמיד יש הלקאה קטנה – שנזכור שאנחנו לא מתמודדים עם הנורא באמת. אבל ההשוואה עולה לנו במחיר מסוכן. אנחנו לא מרשים לעצמנו לראות כמה שהסיטואציה שנקלענו אליה בלתי אפשרית, כמה שהאחריות שמוטלת על כתפינו כבדה, כמה הלחץ שאנחנו נתונים בו אסטרונומי – ואיך זה לחיות במציאות שבה הכל חשוב, הכל דחוף, ובתחושה הכללית (והכנראה מוגזמת) שכנגד כל מעשה מונח על הכף גורל המערכה כולה.

"מה קרה?", שאלתי. רגע אחרי שנותקה השיחה שבה נקרעה האהבה העצומה ההיא מתוך ליבי, הפלגתי לשיחת מוטיבציה מהמפוארות שהצבא הזה ראה. "את חלק מההיסטוריה," אמרתי לה, "אחותך הקטנה עוד תשאל אותך על התקופה הזאת, ואת תספרי לה בגאווה מה עשית, ואיך היית ממש בלב אחד האירועים המשמעותיים בתולדות המודרניות של המדינה שלנו. את תהיי נהדרת, את תראי. אין מצב שיקרה משהו אחר". בלי לשים לב שמתי מחיצה ענקית בין הדרמה שהתחוללה חצי דקה לפני שהיא התקשרה, ואכלתי לה את הראש בשטף עד שהשתכנעה, או הותשה. אחד מהשניים.

הייתי ילדה בת 21 בלי שום ניסיון, עם ארבע חיילות ועוד צוות של מילואימניקים, וטון של אחריות על הכתפיים. מסביבי אנשים נהרגו ונפצעו, איבדו את כל היקר להם, ואני לא ידעתי מה לעשות עם זה שבאמצע כל הדבר הזה, נפרדתי מבן הזוג שלי, ואיך לעזאזל אני אמורה לעשות את כל מה שנדרש ממני עכשיו בלי לצרוח. ברגע אחד נולדו לי ארבע חיילות, שכל אחת התייפחה בתורה; כל אחת מהן תפקדה בצורה מעוררת השתאות, כל אחת עברה אז חוויה שהיא לא תשכח לעולם. כשאני חושבת על התקופה ההיא היום, אני יודעת שנכפתה עלינו התבגרות ברגע אחד, בלית ברירה.

ניתקנו את השיחה, פניתי לחזור לכאוס של האוגדה. הד השיחה עוד באוזניי, הרהרתי מה שלומה. ואז, מקץ כמה צעדים אל מחוץ לרחבת החצץ, זה הכה בי: בלהט המלחמה, אפילו לא הספקתי לפגוש אותה. שעה שלמה דיברנו, בלי שאני יודעת איך היא נראית.