השירות הצבאי שמגיע מיד אחרי התיכון נראה לרב הישראלים בתור ההמשך הטבעי לשנות הנעורים, כזה שמוכתב מראש ושמקבלים לו הכנה כל החיים. נשק שמונח בחדר שינה של אדם בן 18 במהלך סוף השבוע הוא לא מראה חריג בישראל, אבל בראייה עולמית, מדובר בלא פחות מהזיה. ג'ספר ווייט, צלם בריטי המתגורר בלונדון, נחשף למחזה הזה במהלך אחד הביקורים שלו בארץ, מה שבסופו של דבר הפך לתערוכת צילומים מעניינת שצילם בחדריהם של חיילים ישראלים - צילומים אשר פתחו צוהר לחייהם כבני נוער מצד אחד וכחיילים מהצד השני. הוא קרא לה "Young Guns".
"הרעיון הגיע מחברה ישראלית של בת הזוג שלי שסיפרה על חוויות מהשירות הצבאי. דיברתי עם עוד כמה חברים ישראלים שמשרתים בצבא והחלטתי לעשות משהו סביב זה", הוא מספר. "זה עבר מפה לאוזן, חבר הביא חבר וככה הגעתי לכל החיילים האלו שהכניסו אותי לחדרי השינה שלהם ובעצם הראו לי את המקום שהצבא תופס בחיים שלהם כבני נוער".
פרויקט הצילומים של ג'ספר הוא פרויקט לא פרשני, לא ביקורתי ולא ממהר להסיק מסקנות. הצילומים שלו נכנסים לחדרים של החיילים ומביאים את האובייקטים בתוך החדר ברמת ההתבוננות וגם ג'ספר לא ממהר להסיק מסקנות מהמפגש עם אותם אנשים צעירים שבמציאות שהוא חי בה בכלל אמורים ללמוד לתואר ראשון בקולג'. "יש שני צדדים – יש את החיים הצבאיים שלהם ויש את החיים שלהם כבני נוער. אלו שני עולמות שבישראל למעשה הם נפגשים זה עם זה. זו סיטואציה שבני הנוער בישראל צריכים להתמודד איתה. אני התבוננתי באובייקטים בחדרים של האנשים האלו. הנשקים ששם הם חלק מהחיים שלהם".
אתה חושב שההשפעה של הצבא על האנשים האלו היא חיובית?
"אני לא יודע להגיד באופן אישי כי אני מעולם לא חוויתי את הסיטואציה הזו בעצמי. אני גם לא יודע להכליל על כל בני הנוער בישראל כי פגשתי מעט מאוד בני נוער שסיפרו לי על זה. מתוך מי שפגשתי, אפשר לסמן אנשים שזה השפיע עליהם לטובה – הם קיבלו אחריות, ביטחון עצמי, משמעת עצמית ועוד אספקטים, אבל מצד שני, אפשר להסתכל ולהגיד שיכול להיות שזה יותר מידי בשביל אנשים בגיל הזה", הוא מגלה ומסייג – "רב האנשים שפגשתי הציגו את ההשפעה של הצבא עליהם כחיובית, אבל גם בתור משהו שהם חייבים לעשות ולא מתוך בחירה".
אתה חושב שבני הנוער בבריטניה היו מתמודדים עם הסיטואציה הזו?
"בעבר יכול להיות שכן, אבל בני הנוער של היום, אני חושב שזה יהיה יותר מידי קשה להם. אני אומר את זה בכנות ומתוך ראייה אישית שלי".
בלי פוליטיקה
ג'ספר ביקר בארץ לא מעט פעמים ועושה רושם שריבוי החברים הישראלים נתן לו הסתכלות יותר מעמיקה על מה שקורה כאן ועל הסיטואציה הזו בתוך החדרים של החיילים בהשוואה לסיטואציה מקבילה במדינות אירופאיות. כאשר אני שואל אותו אם זה נראה לו שפוי שאדם יחזיק נשק בחדר השינה שלו, הוא עונה כמי שלמד את הנושא ביסודיות. "אם היה מדובר בנער בריטי שההורים שלו היו קונים לו נשק, הייתי אומר שזה משוגע, אבל בישראל, זה חלק מהחיים של האנשים, הנשק לא סתם שם, יש לו מטרה. בני הנוער רגילים לזה, הם רגילים לקונפליקט".
הייתה תמונה אחת שתפסה אותך יותר מכל השאר?
"למען האמת לא. אולי יש תמונה אחת שאני אעדיף על האחרות, אבל לא היה סיפור שהיה נראה לי מיוחד יותר. האמת היא ששמתי לב דווקא לדרגות. ככל שהדרגה יותר גבוהה, החדר יותר מסודר, אתה מבין שמדובר באדם מאורגן יותר".
בדבריו, ג'ספר מדגיש שהתערוכה לא באה לשרת אף אמירה הסברתית או פוליטית, שהיא בסך הכל באה להתבונן לתוך עולמם של בני הנוער בישראל אשר משרתים בצבא. "אני לא מחפש כאן פוליטיקה", הוא אומר. "אני חיפשתי את האנשים. חיפשתי מה זה להיות נער במצוי בסיטואציה שהוא צריך לשאת נשק ולהילחם".
זהו הפרויקט הראשון של ג'ספר אשר עוסק בצבא. הפרויקט הבא שהוא רוצה לעשות זה התבוננות לתוך עולמם של החיילים בתוך הבסיסים, באוהלים, במגורים, בחדרי האוכל ובשטח. הוא חושב באיזה אופן הוא יעשה את זה ומוכן גם לחומות הבירוקרטיה שיצטרך לעבור עד שיעבור בש"ג. כנראה שהוא באמת מבין עם מי יש לו עסק.
