השבוע פרסמנו את תגובתו של עומרי סיינר, קצין קרבי בחטיבת נח"ל לפקודו לשעבר, דין יששכרוף, על כך שהעיד בארגון "שוברים שתיקה". דין לקח חלק בכתבתו של אוהד חמו ובה העלה 2 טענות עיקריות: האחת, יחס לא ראוי של חיילי צה"ל לאוכלוסייה הערבית ובעיקר לילדים. השנייה, הקשרים של החיילים עם היישוב היהודי בחברון - בעיקר עם דמויות קיצוניות כמו ברוך מרזל.
בעקבות דבריו ספג יששכרוף איומים וקריאות "בוגד", וכעת הוא מגיב לדברים בטור שהעביר לנו.
השבוע סיפרתי על השירות שלי בחברון במסגרת כתבה של ערוץ 2. הכתבה שעסקה בנושא מהותי וחשוב לשיח הציבורי בישראל - היחסים בין המתנחלים וצה"ל - הובילה אותי היישר אל סערת ההסתה. מבחוץ זה נראה משהו מסוים, אבל כשזה מגיע אליך - זה מקבל צורה חדשה, הרבה פחות סטרילית והרבה יותר מאיימת. במקום לעסוק במהות, להתווכח, להתדיין, עשו כל שביכולתם להסיט את הדיון מהמסר ולתקוף את השליח.
לא חזרתי באותו בוקר לחברון כי התגעגעתי. חזרתי לשם כי ניתנה לי ההזדמנות להציג לחברה הישראלית את אחד מצדדיו האלימים ביותר של מפעל הכיבוש מנקודת מבטו של קצין שבמשך חודשים נע בין שני העולמות המקבילים - ההתנחלות הישראלית, והעיר הפלסטינית שבליבה היא שוכנת. רציתי להסביר לחברה ששלחה אותנו הלוחמים לשטחים, שמלאכת הדיכוי מכהה.
את תפיסת האלימות של דורות שלמים של צעירים, שיוצאים מהצבא בלי עיבוד ראוי לחוויות הקשות של מעצרים, הפגנות, ומלחמה, וכתוצאה מכך מגיעים למסקנה המשובשת וההרסנית שאין מנוס מלאחוז בחרב כל חייהם. בתמימותי חשבתי שאם אספר על המציאות בפנים גלויות, השיח האלים של הימין יתמתן. לא ציפיתי שיסתכלו לי בעיניים ויקראו לי בוגד.
התבדתי במהרה למראה הנחשול המתבהם של איחולי מוות, מחלות, ואף סירוס. כל מי שתוהה למה התכוון סגן הרמטכ"ל בנאומו ביום הזיכרון לשואה, מוזמן לקרוא מבחר מייצג של התגובות אותן קיבלתי ברשתות החברתיות בימים האחרונים. המסר החזק ביותר שהועבר על ידי ההמון האינטרנטי הוא שביקורת על הכיבוש לעולם לא תעמוד ב"תנאי הלגטימיות" שלהם.
זה בכלל לא משנה אם היא נאמרת בעברית או בשפה אחרת, בפנים גלויות או מטושטשות, בכלי תקשורת ישראלי או זר, או אם היא עוסקת בסבל הפלסטיני או בהשפעה הפסולה של מעורבות המתנחלים בפעילות צה"ל. זה בכלל לא משנה - המסר הברור הוא שאסור להעביר ביקורת על הכיבוש. הרדיפה העיוורת אחר הצדקה-עצמית שוחקת את יכולת הביקורת-העצמית שלנו. ללא היכולת לבקר את מדיניותנו, נמשיך ליפול עמוק יותר אל תוך התהום האלים הקרוי - הכיבוש.
אם כך, מדוע יש להקריב את שמך הטוב עבור עתידם של אותם אנשים שמגדפים אותך ללא הפסקה וללא רסן? סיפור אחד הוא שמתווה לי את צדקת הדרך. אחד מחיילי המחלקה עלייה פיקדתי בקווים שעשינו בחברון ובמבצע 'צוק איתן' הגיע לדבר על חוויותיו מול חניכים שהדרכתי. החניכים ישר שאלו אותו, "נו, איך זה להרוג ערבי?!" תשובתו של החייל המשוחרר, לא מאוהדי שוברים שתיקה, הייתה בעיני גילוי אנושיות מדהים.
באותה השאלה הנוראית שאליה התנקז כל מה שהכיבוש משחית בנוער שלנו, הסתכל אל עברם החייל המשחורר וענה בעיניים דומעות, "זה היה הדבר הכי נוראי שעשיתי בחיים". למרות שאותו החייל חווה על בשרו את טבעה ההרסני של מלחמה, והמשיך ואיחל להם שלא יעברו את מה שעבר לעולם, עדיין לא ראה דרך אחרת שבה ניתן לחיות בארץ הזאת. רבים מבני דורי כלל לא יכולים לדמיין מצב בו אנחנו לא שולטים בפלסטינים, אך אין זה אומר שהם מחוסנים מפני הטבע המשחית של האלימות הכרוכה בשליטה על עם אחר, להיפך. ולכן, גם לאלו שקוראים לי בוגד מגיע לחיות כאן ללא כיבוש.
שברתי שתיקה מתוך תחושת המחויבות שלי לפקוד שלי, ולכל מי ששירת לצידי, לפני ולצערי גם אחרי, בשטחים. כמי שהיה שם, אני מרגיש שאנחנו חייבים לספר כדי לערער את התפיסה שהמצב הנוכחי הוא בר קיימא. אנחנו חייבים לעשות זאת כדי למנוע מאוד אנשים לשאת את העול הנוראי של מלחמה ודיכוי איתם לשארית חייהם. השתיקה המיואשת שלנו היא כניעה לשיח האלים וסותם הפיות שמנהלים הפוליטיקאים הבכירים ביותר בשרות המתנחלים האלימים ביותר. את השתיקה הזאת יש לשבור בגאווה, מתוך אחריות לדורות הבאים של ישראלים ופלסטינים שיוכלו בעתיד להכיר בצד השני כבני אדם ולא לראות באחר רק אויב נצחי.