בואו נדבר על ניווטי 'בדד'. שיא השיאים ומבחן הקצה ללוחם ביחידות מיוחדות ולצוערי השלמת החי"ר 'גפן' בקורס הקצינים. אימון הכי קלאסי בצה"ל.
בניווט הקשוח הזה אתה נדרש לאחר ימים ללא שינה של מיליון הכנות במינימום זמן לנווט ולצלוח עשרות קילומטרים בשטחי אש או סתם בשטחים מעבר להרי החושך, בקור, בחום עם משקלים פסיכיים, חיות בר טורדניות, מים בנעליים, במצב מתוח עד לקצה בעמידה במשימה והתחרותיות הנלווית לה. אז לכל זה מתווספים עכשיו שודדים רכובים?
בדיוק במצב הטורדני הזה כשאתה ילד בן 19 בד"כ, נוחתים עליך כמה בני בליעל שכבר מחשבים את אחוזי הרווח ממכירת הנשק האישי שלך. זהו לא נאום הגנה ללוחם בהכשרה של יחידת הקומנדו אגוז ש'זכה' להכיר את הצד האפל, הציני והמחליא של המין האנושי.
זהו ההסבר שלי לסיטואציה טקטית של קבלת החלטות טובות יותר או פחות, כשההבדלים בתוצאה הם שני שודדים בלי ברכיים או לוחם מאושפז בבית החולים.
בתור אחד שלפני 18 שנים (לעזאזל כמה שהתבגרתי) חרש את משעולי הארץ בניווטי בדד קשוחים עם משקלים מחרבי ברכיים, אני מבין בדיוק מה קרה ל'אגוזניק' הצעיר. עשרות פעמים הסתובבתי עם מחסנית ב- 'הכנס', עשרות פעמים דרכתי את הנשק ונערכתי לביצוע ירי אכזרי מהמותן לכל מבולבל, בהמי או אנושי שחשב להפריע לי ולסכן אותי.
לוחם כן, רמבו לא
מתודת האימון הצה"לית ביחידות המיוחדות אכן מנסה לבנות לוחמים עזי נפש וגוף כי ככה צריך, מטרת הלוחם היא להיות קשוח ומיומן באגרוף וברובה, אבל, ויש פה חתיכת אבל, הוא לא מאומן או מתוכנת להיות ג'ון רמבו רבותיי.
תורת הקרב שלנו ושל כל צבא מפותח בעולם מתבססת על עבודה במסגרת. מישהו פעם שלח לוחם בודד לביצוע פעולת יחיד בעורף האויב?
שני ברנשים, בין אם הם לוחמים או לא, עם מספיק מוטיבציה, מסת שריר סבירה ותכנית פשוטה של שניים על אחד, יכולים להכריע כל לוחם ובוודאי במצב שתיארתי בתחילת דבריי. ללוחם, ההבדל בין תבוסה/הפסד לבין ניצחון הוא היערכות מקדימה בשימוש ובניצול הנשק שברשותו. כשזה לא קורה ולא משנה כרגע מדוע, דינו להפסד מסכן עצמות.
כמו שכתבתי בעבר, כל אירוע הוא תוצאה של שרשרת תהליכים גדולים ממנו, כבר מספר שנים טובות שצה"ל האהוב שלנו הוא צבא שמפקדיו הססנים, מהורהרים ומעורפלים. כל הערפל הזה יורד למטה, ללוחם בשטח שמצלצל לעורך הדין שלו לפני ירי כפי שראיתי באחת הקריקטורות הדוקרניות, שהיטיבה לתאר את המצב בצבא כיום.
ניווט הוא משימה קרבית לכל דבר, אתם יודעים מה? אפילו יציאה הביתה. לוחם אמור להיות בתודעה לוחמת בכל רגע וזה יקרה כשהמפקדים שלו, יתדרכו, יאמנו ויורו לו לעשות כן, עם גב ברוחב של מוחמד עלי וג'ו לואיס ביחד.
השבוע פורסם התחקיר הצה"לי בנושא וצפירת ההרגעה בו הייתה 'שהלוחם לא כשל ערכית'. בחייכם! ומה עם הכשל הקרבי? שאלתם את עצמכם האם לא היה נכון שהלוחם יצעד במוכנות קרבית מלאה של מחסנית ב'הכנס' / כדור בקנה ובחמש אצבעות ידית האחיזה כפי הצורך?
הגדיל לעשות מפקד אגוז בפרסום הודעת וואטסאפ פופוליסטית ומבזה על לוחם שהוא כלל לא מכיר עדיין. גם אם נניח והיה מתברר שבעקבות האירוע חייל זה או אחר לא מתאים ללחימה, אז מה? תחבק אותו. אל תשפיל ברבים. ההבהרה שפרסם אחר כך לא "מנקה אותו". מעניין איך אותו מפקד היה נוהג לו היה מוצא עצמו לפתע באותה סיטואציית נחיתות מול שני שודדים כאלו.
איך אמר משה דיין בהספדו האלמותי על קברו של רועי רוטברג ז"ל? את הפציעות הנפשיות והפיזיות של הלוחם, מפקדי הצבא צריכים לדרוש מעצמם.
הכותב רס"ן במיל' דוד פורטל, מ"פ במילואים ובוגר גדס"ר גבעתי. הכתוב הינו טור דעה.