יום הגיוס הגיע. שרשרת החיול כבר עוד מעט מתחילה, והאוטובוס עומד לנוע ולהתרחק מההורים. אחרי שעשיתם וי על כל הפריטים ברשימת הציוד הבלתי נגמרת, ואפילו הצלחתם לדחוס את כולם לתיק שעל גבכם, אתם בטוחים שאתם מוכנים לגמרי? גם אם קניתם כל מה שטירון יכול לחלום עליו, יש מצב ששכחתם דבר אחד – את עצמכם. כלומר, את הגוף שלכם. האם אתם בכושר מספיק טוב כדי להיות לוחמים בצה"ל?
לפי אל"ם ד"ר אבי מויאל, ראש מחלקת כושר קרבי בצה"ל, התשובה הסטטיסטית היא לא. "אני לא מדבר על סיירות", הוא מסביר בשיחה עם אתר פז"ם, "אלה מתאמנים ורצים. אני מדבר על הלוחמים, ואני מדבר גם על 81 האחוז מהמתגייסים, שהם לא קרביים. בשנתיים האחרונות בדקנו את רמת הכשירות הגופנית של המתגייסים לצה"ל, ולצערי הרב – היא נמצאת בירידה. אנחנו יודעים את זה כי אנחנו מקיימים בחנים, שוקלים את המתגייסים. אנחנו יודעים שהיום המגיפה מספר 2 בעולם היא השמנה, ואנחנו רואים את זה. מחודש מרץ, כשהתלמידים מתכוננים לבגרויות, נפסקים בעצם שיעורי החינוך הגופני, ועד הגיוס שלהם, למשל בנובמבר, אם אין להם מודעות ומסגרת – קשה לשפר כושר גופני".
כיום מקווה אל"ם ד"ר מויאל, שקודם לחמש השנים האחרונות בתפקידו שירת כקצין כושר קרבי בסיירת מטכ"ל במשך 20 שנה, לפצוח בפרויקט משותף עם משרד החינוך, לשיפור הממצאים הללו. למעשה, מדובר ברעיון הרצף – במערכת החינוך יתחילו, והצבא יקבל מתגייסים שמלכתחילה הכושר הגופני שלהם סביר. אל"ם ד"ר מויאל מציין אמנם ששר החינוך הגדיר את השנה הנוכחית כשנת אורח חיים בריא בבתי הספר, וש"אין לי ספק שנראה את זה כבר במחזורים הקרובים של הגיוס" – אבל עד שיקרה שינוי מהותי, יש עוד הרבה עבודה.
מסעות קצרים יותר, נשיאת משקל גדול יותר
למה יכולים לצפות המתגייסים לצה"ל, כשזה מגיע לקצת הזעה? זה משתנה מסוג טירונות אחד למשנהו, אבל בכל מקרה – מבחינת הצבא, הרצוי והמצוי רחוקים מאוד. "אני חושב שכל מתגייס לצה"ל צריך להיות מסוגל לעשות פעילות גופנית אירובית לפחות 20 דקות, בדופק של בין 130 ל-150", מסביר אל"ם ד"ר מויאל. "שיהיה מסוגל לבצע ריצה קלה, כפיפות מרפקים מעל 30, כפיפות משכיבה לישיבה מעל 60 – ואני מדבר על האוכלוסייה הבריאה, לא על מי שחלילה יש לו אסטמה, ואני לא מתכוון ללוחמים. הלוחמים, אגב, נדרשים לרוץ 2,000 מטרים בפחות מתשע וחצי דקות – ואנחנו לא שם. הם נדרשים לבצע מעל 65 כפיפות מרפקים ומעל 80 כפיפות בטן, וגם פה יש לנו לאן לשאוף".
אז מה עושים כשהמתגייסים לא מגיעים לשערי הבקו"ם בכושר המצופה? נא להכיר את "סרגל המאמצים" – הדרך של צה"ל להכניס לוחמים לכושר, בהדרגה. "בנינו תכנית לכל בסיסי האימון החטיבתיים לפעילות גופנית מדורגת", מספר אל"ם ד"ר מויאל. "מתחילים בעצם מריצה של עשר דקות והליכה של חמש דקות – נקודת פתיחה מאוד קלה, כדי לבנות בארבעה חודשים בבסיס הטירונות מדרגות נכונות, עד שנגיע למקום שבו אנחנו צריכים שהלוחמים יהיו".
לדברי אל"ם ד"ר מויאל, התכנית המדורגת הזו הביאה לירידה משמעותית בכמות שברי המאמץ בקרב חיילי צה"ל: "אם בעשור הקודם עמדנו על 15 אחוז שברי מאמץ, עכשיו אנחנו מציגים נתונים מהמחזור האחרון של הבא"חים – גולני, צנחנים, גבעתי, נח"ל וכפיר – וכיום אנחנו עומדים על ממוצע של בין 2.5 לשלושה אחוזים. הצבא בעצם הרוויח מאות לוחמים רק כתוצאה מבנייה נכונה של סרגל המאמצים וטיפול נכון בכל הקשור לחיזוק ומניעה על ידי הפיזיותרפיסטים וקציני האימון הגופני. כיום, אגב, יש לנו פיזיותרפיסט בכל בסיס הכשרה בצה"ל, מה שלא היה לפני חמש שנים – וזאת כחלק מהשינוי הגדול שהצבא ערך עקב מלחמת לבנון השנייה".
שינוי נוסף עקב הפקחת הלקחים אפשר למצוא במערך המתנייע: "פעם הייתה תפיסה שלא צריך שם כושר קרבי", מצהיר אל"ם ד"ר מויאל. "היום ברור לכולם שהכושר הקרבי הוא חלק בלתי נפרד מהיות הלוחם שריונר, תותחן או תצפיתן".
והשינו ממשיך גם למסעות – אם פעם היו הולכים ביחידות המיוחדות 120 ק"מ ובגדס"רים 90 ק"מ, הרי שהיום המציאות שונה. "קיצרנו את המסעות", מספר אל"ם ד"ר מויאל, "והחיילים הולכים אמנם מרחקים קצת יותר קצרים, אבל עם אלונקות ופק"לים. כדי לעשות את זה אנחנו מעלים את המסה השרירית, וזה בגלל שראינו שלא הכנו את החיילים נכון לנשיאת משקלים במלחמת לבנון השנייה. לכן הרבה חיילים קרסו במעלה, והיום, לשמחתי, אין את זה – ואת זה אני מבין לאחר שביקרתי במספר תרגילים חטיבתיים, שבמסגרתם צריך למשל לטפס את החרמון עם משקל. הבנו שבסוף, האמל"ח החשוב ביותר הוא האדם. הנשק חשוב, אבל הוא משני יותר לתפיסתי".
סוגיית נשיאת המשקל היא קריטית ביותר בשדה הלחימה המודרני – כזה המאופיין בעוד ועוד ציוד וגאדג'טים, שעדיין, כמו פעם, צריך החייל לסחוב במרבית המקרים. אז בעוד ששוקדים בכל צבאות העולם על פיתוחים לנשיאת משקל, למשל באופן ממונע, עיקר המאמץ הוא להקל, ולו במעט, על כובד המשקל שנושאים הלוחמים. גם צה"ל נדרש לכך, אבל עד שיתגלה פיתרון קסם שיהפוך את הפק"לים לזעירים – מערך הכושר הקרבי נדרש לנושא.
"קודם כל צריך להבין מה המשמעות של לשאת משקל, כמה משקל צריך לשאת כל חייל ומתי", מסביר אל"ם ד"ר מויאל. "אם לוחם בסיירת גולני מסיים מסלול אחרי שנתיים, הוא יכול לשאת 40 אחוז ממשקל גופו. אבל אחרי טירונות, הוא יוכל לשאת רק 20 אחוז. את כל זה בנינו בטבלה, שהולכת יחד עם סרגל המאמצים ובניית מסת השריר. פתחנו שוליים מאוד צרים ביחידות המיוחדות לאפשר 50 אחוז משקל גוף – וגם זה רק באישורי, תוך דיון עם מפקד היחידה למה ואיך צריך. כי בסופו של דבר, ביום קרב, החייל יצטרך לקחת איתו 50 אחוזים, אבל אם נעמיס יותר מדי משקל, נקבל פציעות".
"הורדנו 50 אחוז משמן הבישול, אבל צריך להוציא את מכונות השתייה מהבסיסים"
כיום לכל חייל בטירונות קרבית יש כרטיס מעקב אישי בנושא הכושר הגופני, בו מתעדכנים המפקד, הפיזיותרפיסט, הרופא וקצין האימון הגופני ביחידה. פספסת מסע? כל הרביעייה יודעת, וידעו גם להחזיר אותך לתלם בהדרגה. בחלק השני של הטירונות, מבצעים הטירונים הקרביים בוחן פלוגה – ריצה של 2,000 מטרים עם אפוד ונשק, שמיד לאחריה פתיחת אלונקות וריצה של אלף מטרים נוספים. "אנחנו רואים שיפור משמעותי בתוצאות בשלוש השנים האחרונות בכל המערכים", מעיד אל"ם ד"ר מויאל.
בטירונות הקרבית, הכושר הקרבי נמצא בכל מקום: בין שניים לשלושה אימונים בשבוע, וזה לא כולל מסעות; ואפילו תרגילי כוח ויציבה לפני הכניסה לחדר האוכל. עכשיו מכניסים לתרגילים הללו מרכיב נוסף – פסיעות ודילוגים – לשיפור הטיפול במעטפת השרירית סביב הברכיים. מבחינה קרבית מעשית, המשמעות היא שהלוחם יוכל לשאת בעת הצורך עוד משקל.
וגם כשנכנסים לחדר האוכל השינוי בולט. "התזונה היא חלק חשוב בבניית הלוחם, בדיוק כמו הכושר והנשק", מסביר אל"ם ד"ר מויאל. "הורדנו מעל 50 אחוז מכמות השמן בה עושים שימוש בכל הבא"חים – וגם המרנו את השמן בשמן קנולה. כל מטבח שחוסך בשמן, בסוכר ובמרגרינה מקבל מוצרים אחרים במקום. יש יותר ירקות, פירות, חלבון ופחמימות – וזה הופך אותנו לצבא יותר מקצועי. אני גם חושב שההבנה של החיילים בנושא הולכת ומשתפרת".
מה חסר? "אני מייחל לרגע שיוציאו את כל מכונות השתייה הממותקת מהבא"חים ומבסיסי צה"ל", הוא מצהיר. "זה ייקח אותנו קדימה. יש התנגדות, אבל אני קורא לה התנגדות עסקית. אני יכול להגיד שבביקור האחרון שלי אצל המארינס של צבא ארה"ב, לא ראיתי מקום אחד שמוכרים בו קולה – זה חלק מהמודעות. יש המון דברים שהם ביקשו ללמוד מאיתנו, אבל כאן יש לנו מה ללמוד מהם".
"אם רוצים את המילואימניק בכושר, יש לתת לו את ארגז הכלים"
ומה לגבי טירונות תומכי הלחימה? כאן מודה אל"ם ד"ר מויאל שיש עוד הרבה מה לעשות. "אנחנו לא מצליחים לטפל במעגל תומכי הלחימה כפי שאני חושב שאנחנו צריכים", הוא אומר. "מדובר ברוב הצבא, אבל הדבר הראשון שעשיתי הוא לטפל ב-19 אחוז הלוחמים, המערך עליו מדינת ישראל נשענת. הרמטכ"ל שם דגש על הכשירות הקרבית ועל אורח החיים הבריא, ועל כן אני מאמין שנגיע לזה בשלב מתקדם יותר. כיום אין למשל מבחן מסכם של כושר קרבי בטירונות של תומכי הלחימה, אבל אנחנו פועלים להעלאת המודעות גם בבסיסי הטירונים האלה, כי זה הדבר החשוב ביותר, לבצע שינוי תרבותי מקצה לקצה בצבא. זה משהו שלוקח לפעמים כמה שנים".
אם ממשיכים לשירות הסדיר, גם כאן מקבלים הלוחמים מסרים ברורים מאוד בכל הנוגע לכושר קרבי – בניגוד למתרחש במערך תומך הלחימה. לוחמים לא יכולים לעבור שום הכשרה נוספת ללא מעבר בוחן כשירות קרבית, מהאימון המתקדם, דרך קורסי פיקוד והלאה. בוחן המסלול שיש לעבור לפני שהופכים ללוחמים כולל ריצת 1,500 מטרם תוך התגברות על 14 מכשולים, ובסיום ריצת 500 מטרים, כאשר טבלת הניקוד מחייבת לרוץ מהר. ללא הסמכה, אין מעבר מהבא"ח לחטיבה.
אחרי המעבר הזה, עוברים הלוחמים אימונים בהדרכת מדריך אימון גופני – לוחם בעצמו, שהוא מדא"ג בנע"ת (נוסף על תפקיד). "כמו שיש צלף וחובש בפלוגה, יש גם מדריך אימון גופני", מסביר אל"ם ד"ר מויאל. ב-2010 הוכשרו כ-500 לוחמים כמדא"גים בנע"ת. האימונים נערכים בתדירות משתנה, בהתאם לתקופה, לסוג ורמת הפעילות של היחידה ועוד.
ומה אחרי זה? "אני יכול להגיד שבשבוע שעבר עשיתי ריצה עם קציני הנח"ל, ומסג"ם ועד אלוף משנה, כולל מפקד החטיבה וארבעה מפקדי גדודים, רצנו עשרה קילומטרים בפחות מ-50 דקות. זה מבטא את השינוי בכשירות הקרבית של הקצינים הצעירים בצה"ל – וזה שהמח"ט והמג"דים נמצאים באותה רמה, וזה הרבה יותר קשה לעשות את זה בגיל 40, מצביע על כך שגם המפקדים שומרים על הכשירות".
גם כשזה מגיע למילואים, מודה אל"ם ד"ר מויאל שישנה בעיה. "לצערי הרב יש פער גדול מאוד. חיל הרפואה מכין היום תכנית כיצד ניתן לשלב את המילואים בתוך מערך הכושר הקרבי, כיוון שחשוב מאוד להבין שלא ניתן לשפר את הכושר בשבוע שבו חייל המילואים מגיע לצבא, זה לא פיפס וגמרנו. אני הכנתי מודל שלצערי עוד לא התקבל בערכאות הגבוהות, שמטרתו לאפשר לכל מילואימניק לעשות פעילות גופנית לאורך כל השנה באזור מגוריו, בחסות הצבא. בעיניי, זה המענה שמערכת הביטחון צריכה לתת, כי בסופו של דבר המילואימניק הוא קודם כל אזרח, שעושה שירות מילואים למען ביטחון המדינה. אם אנחנו רוצים אותו בכושר, יש לתת לו את ארגז הכלים כדי לאפשר לו. אני מאמין שבעתיד יצטרך מערך הכושר הקרבי לתת לזה מענה שלא ניתן עד היום".