החיסולים של פואד שוכר בכיר חיזבאללה בביירות, של מוחמד דף ראש הזרוע הצבאית בעזה, ושל ראש הלשכה המדינית של חמאס, איסמאעיל הנייה בלב טהרן, שעליו ישראל לא לקחה אחריות, הוכיחו שוב עד כמה גבוהות היכולות המודיעיניות והמבצעיות של מערכת הביטחון הישראלית.
הוכח למי שעוד היה צריך שלמדינת ישראל יכולת לשלוח את ידה הארוכה ולחסל את אויביה, גם במרחק של מאות ואלפי ק"מ, כשהם מוגנים. לאורך עשרות שנים ישראל חיסלה מאות מבוקשים, מנהיגים ומפקדים של ארגוני הטרור השונים, בהם גם כמה מנהיגי חמאס וחיזבאללה.
לרוב, כאשר מסתכלים על התמונה הגדולה, החיסולים האלה, מוצלחים ככל שיהיו, לא הביאו לשינוי התמונה האסטרטגית, ולפעמים גם הביאו לתוצאה הפוכה. בימים האחרונים ישראל, שהצליחה לחסל את הנייה בלב מתחם מוגן של משמרות המהפכה באיראן, שעל פי פרסומים זרים זה גם לא החיסול הראשון שביצעה באיראן, ממתינה לתגובה האיראנית ובדרך, משלמת על זה מחיר. מה שמוביל לשאלה אם החיסול הזה נעשה בכלל תוך מחשבה קדימה מעבר לביצוע עצמו.
חודשי המלחמה של צה"ל בעזה יצרו מצב שבו גם כשישראל מחסלת את בכירי ארגוני הטרור ברצועה, אין בכך סיכון גדול ואין ממש מי שיגיב, כי הארגונים פורקו וחדלו להיות צבאות טרור. חמאס והג'יהאד האסלאמי חזרו להיות ארגוני גרילה, שמסוגלים לשגר קצת רקטות או לבצע פיגועי ירי ומטענים, לא מעבר.
זה, חשוב לומר, קרה בגלל ההצלחות של לוחמי האוגדות המתמרנות של צה"ל בעזה. כשהצבא מקבל הוראות והנחיות ברורות מהדרג המדיני, הוא יודע לבצע את זה בצורה טובה מאוד ואיכותית ועל זה מעידה יותר מהכל תמונת המצב בעזה. אבל גם כאן, הצבא הוא כלי של הדרג המדיני והאסטרטגיה הצבאית. כשזאת לא קיימת - ההישגים יישחקו במהירות.
בשונה מעזה המפורקת, בחזית הצפונית, שעיקרה איראן וחיזבאללה בלבנון, המצב שונה בתכלית ונראה שישראל צריכה להחליט: אם רוצים לחסל בכירים בטהרן או בביירות, זה צריך להיות חלק ממהלך פותח של מלחמה נרחבת, או חלק ממהלך צבאי ומדיני נרחב.
ספק שהיה מישהו בישראל ואפילו בעולם, שהטיל ספק ביכולות הצבאיות של צה"ל וביכולות של המוסד והשב"כ. אבל היינו צריכים לצפות ולדרוש שהחיסולים האלו ילוו לאחר מכן בפעולות צבאיות ומדיניות, אחרת זה פשוט לא יעבוד ולא ישיג דבר ואף חמור מכך, יפגע בישראל. כך נוצר המצב שבו במשך למעלה משבוע מדינת ישראל נמצאת בכוננות למתקפה רב-זירתית.
כל המזרח התיכון ראה את אזרחי ישראל משלמים מחיר כבד בטיסות, בשגרת החיים, כשאין להם מה לעשות חוץ מלשבת ולהמתין לאותה תגובה של איראן וחיזבאללה. בצבא היה מי שאמר שממקום של שיא, עם מספר חיסולים איכותיים (דף, הנייה ושוכר) כשכולם ראו את היכולות והעוצמה של ישראל, "הפכנו תוך יממה ל'ילד הכאפות' של המזרח התיכון שמחכה לראות מה הבריון יעשה לו".
המצב, שבו מחסלים מישהו ואז נכנסים לימים ארוכים של כוננות, אי ודאות, ביטולי טיסות, ותקיעת המאמץ להחזרת החטופים והמפונים, הוא מצב בלתי נסבל עבור אזרחי ישראל שחוזר על עצמו במלחמה הזו. מעיד על כך שישראל קצת "התאהבה" בחיסולים עצמם שהפכו מכלי להשגת מטרות – למטרה עצמה.
במערכת הביטחון יש מי שאומר שמה שעיכב את התגובה האיראנית הוא הכוח הצבאי האדיר והגיבוי שארה"ב העניקה באופן מידי. כולל מערכה לא פחות עוצמתית בתחום המדיני דיפלומטי. זו גם דוגמה לחשיבות המהלך המשלים, מעבר להפגנת הכוח הצבאי.
המערכה שבין החיסולים
הדבר נכון גם למב"מ – השם הכולל לתקיפת בסוריה שישראל ניהלה במשך יותר מעשר שנים. כאשר ישראל יצאה למערכה הזו אי שם בשנת 2013, המטרה הייתה סיכול של העברת אמצעי לחימה לידי ארגון חיזבאללה בלבנון. בישראל זיהו כי זמן קצר אחרי שהאיראנים הגיעו לסוריה, הם בנו תשתית להעברת אמצעי לחימה כמו מערכות נ"מ וטילים, שאז כמעט ולא היו במחסנים של חיזבאללה.
מטרות המב"מ השתנו, כשבישראל החלו להבין שכמעט בלתי אפשרי לסכל התעצמות צבאית בתקיפות. ואם בהתחלה תקפו מערכות נ"מ ורקטות, שהמשיכו לזרום למחסנים של חיזבאללה, בהמשך זה השתנה לטילים ארוכי טווח ואז לטילים מדויקים ועוד.
כפי שפרסמנו בעבר, במערכת הביטחון היו בכירים שהסבירו שהמב"מ נועד לקנות זמן למקבלי ההחלטות, כדי שיכינו את הצפון מבחינת מיגון, את הצבא למלחמה בצפון ולבצע מהלכים מדיניים פנימיים, ודיפלומטים בחו"ל. אבל הזמן הזה, יותר מעשר שנים, לא נוצל לבניית מקלטים וממ"דים, לרכש צבאי מתאים ואימונים, לפתרונות.
באין אסטרטגיה, המב"מ בסוריה הפך מכלי למטרה. הצבא קנה זמן כדי שיתכוננו למערכה הבאה ולא פחות חשוב, יכינו את האזרחים לאותה מערכה. כאשר לכולם היה ברור שברגע שחיזבאללה ירגיש שהוא מוכן מבחינת כמות הטילים, הדיוק והיכולות, הוא יחפש את נקודת הזמן לפתוח במלחמה.
זה בדיוק מה שקרה עוד לפני 7 באוקטובר, כשהם החלו להפגין נוכחות בגבול ולייצר פרובוקציות, כשהזכורה מכולם היא הקמת אוהלי חיזבאללה בצד הישראלי של הגבול. המחדל האסטרטגי החמור של ישראל, הורגש היטב במב"מ ומורגש היטב בתחום החיסולים.