שישים טייסים ונווטים שסיימו את קורס הטיס לפני עשרות שנים, קיבלו לאחרונה את "אות המופת בטיסה" ממפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין. חיל האוויר מעניק את האות לכל טייס שטס 25 שנים, אבל חלק גדול ממקבלי האות טסו הרבה מעבר לזה. אחד מהם אף סיפר על 42 שנות טיסה. אתגר לא פשוט, בחיל שדורש ממך לטוס באופן חד כאילו אתה בן 21 גם אם חגגת יום הולדת 45.
את האות קיבלו בוגרי קורס-טיס מספר 29 ועד לקורס מספר 128. מאחורי כל אחד מהם שורה ארוכה של מבצעים וגיחות סוערות במלחמות ישראל. לא מעט מאותן שעות באוויר יישארו חסויות עוד עשרות שנים ואולי לעד.
הענקת האות היא הרבה מעבר לרגע סמלי או כזה שהוא סוג של ריגוש והגשמה עצמית. מבחינת חיל האוויר, מדובר גם בדרך שמחברת בין מורשת העבר ליכולות ההווה, דרך לשמר ידע ולהפיק לקחים.
"יש פה חבורה של אנשים שהגנו על המדינה משך לא מעט זמן ובמקומות אחרים החלפת דורות זורקת את הידע לפח", אמר תא"ל מיל' רם שמואלי, "לא זה המצב בחיל האוויר. קורה פה מפגש נדיר בין אנשים ותיקים עם הרבה ניסיון שמזריקים לצעירים את אותו הניסיון. הסתובבתי בלא מעט חילות אוויר בעולם וזה ייחודי"
את המשמעות של כל זה שמענו דרך שניים ממקבלי האות, תא"ל מיל' שמואלי ותא"ל מיל' אסף אגמון. שניים מהטייסים הבולטים של חיל האוויר, ששיתפו את mako בחוויות האישיות שלהם, במבצעים ובשנים של לחימה בשמי גבולות המדינה.
"טקס הענקת האות הוא סמל להעברת הידע בחיל האוויר", מסביר שמואלי, בעבר מפקד בסיס רמת דוד ולהק מודיעין. "תחשוב שאני בגיל 60 עם 10,000 שעות טיסה טסתי עם ילדים בני 19 עם 10 שעות טיסה".
כאשר שמואלי וחבריו מגיעים לטקס זהו לדבריו מאפיין ייחודי לחיל האוויר. "זו מורשת וגם אמירת תודה למי שמפנה עבור הדור הבא. זה משהו חשוב לכל ארגון, גם ארגון המורים ודומיו".
זה גם עניין של אמון בין האנשים שחשוב מאוד בכל ארגון מצליח. "כל קצין מחיל האוויר שאני אפגוש, יהיה בנינו אמון מאוד חזק כי גדלנו באותו בית גידול. שנינו נדע כבר מהמפגש הראשון שלא נפתיע אחד את השני. האמון הזה הוא כוח אדיר בשביל לייצר ארגון איכותי", מסביר שמואלי את התורה שמנוקזת לטקס אחד, שהוא כמשל על חיל האוויר.
"אמרתי לו הפצצה באוויר, תסתדר"
רם שמואלי סיים כמצטיין מגמת קרב של קורס טיס 93. הוא סיפר שמה שעבר לו אז בראש על רחבת המסדרים, כשהעניקו לו את הכנפיים, היתה אמא שלו. "היה לה חבר טייס ממושב בית שערים שנהרג בתאונת אימונים". שמואלי נקרא על שמו של החבר, רם אילי ז"ל. "לא חלמתי להיות טייס אבל מרגע שהתחלתי קורס טיס סיימתי כטייס קרב. אז חשבתי על אמא שלי, איך נסגר לה מעגל. אהוב לבה איננו וגם אני אהוב לבה". גם שני ילדיו של שמואלי, איל ויאיר, נקראים על שם שני חבריו שנהרגו.
לא מעט חברים ופקודים הוא איבד לאורך הקריירה שלו. במהלך השיחה שלנו הוא מספר על חברים שנהרגו בזמן הקורס וחבר נוסף שאיבד כמה שנים לאחר מכן. "המון אנשים נהרגו", אמר שמואלי שלא הסגיר רגשות. "היינו יכולים להיות יותר טובים אבל זה גם מה שגרם לנו להשתפר ולגעת ביעד של אפס (תאונות). היינו פחות מקצועיים ולמדנו על בשרנו".
כשהוא מסתכל על חיל האוויר של היום, זה עולם אחר. "לפני כ-20 שנה לערך תחת המנהיגות של דן חלוץ זה הלך והשתפר והגענו קרוב לאפס תאונות. בהקשר של תרבות ארגונית, מדובר באתגר מטורף עם כל המערכות ואי הוודאות לגבי העתיד והטכנולוגיה".
שמואלי הוסיף לגביי חיל האוויר כיום: "החיל הוא זרוע אסטרטגית של מדינת ישראל ומה שרואים בשנים האחרונות זה רק קצה היכולת והפוטנציאל. חשוב שהאויב ידע את זה ולא ימשוך אותנו לשם. אנחנו לא אנשים שרוצים מלחמה, זה לא משהו שתורם לנו".
בשנים בהן תא"ל היה שמואלי טייס צעיר צה"ל עסק בעיקר בלחימה שסביב רצועת הביטחון בדרום לבנון. כמעט ולא הייתה מהדורת חדשות שלא נאמר בה: "מטוסי חיל האוויר תקפו יעדים בלבנון. כל מטוסינו שבו בשלום לבסיסם". לשמואלי יש לא מעט תקיפות כאלה וביקשנו ממנו לחזור לגיחה המבצעית הראשונה שלו כטייס קרב.
הוא היה אז רק בן 21. טייס פנטום, מטוס אגדי. "התרגשות מאוד גדולה. אחרי שנתיים של קורס טיס, עוד שנה הכשרות מבצעיות וחצי שנה הסבה לפנטום, אתה חוצה קו (גבול) מסתכל ורואה את ארץ ישראל מאחוריך. אתה ניזון מסיפורים של הדורות הקודמים. אבל ההתרגשות הזו היא רק עד ההמראה, יש עוד קפיצה קטנה כשאתה חוצה את הגבול ואז אתה מרוכז רק במשימה שלך".
שם לדברי שמואל, "אתה מוכן לכל דבר, גם להפתעות. היעד שלנו היה סוללת תותחי נ"מ 100 מ"מ כשאיתי היה נווט שעלה מארה"ב וטס במלחמת וייטנאם על מטוסי פנטום". מצד אחד טייס צעיר לו זאת גיחה מבצעית ראשונה ומהשני, יושב בתא האחורי נווט "שועל קרבות" בעל ניסיון במלחמה אכזרית.
"אני זוכר שאני רוצה לשחרר פצצה ומחכה לאישור מהנווט והוא לא נותן לי. אני הולך סביב שוב הוא לא נותן לי אישור לשחרר פצצה. וזה אחד עם המון ניסיון. אני עושה עוד סיבוב ומבין שיש פה משהו פסיכולוגי. בסופו של דבר אני מחליט לעשות דבר לא מקובל. אני משחרר את הפצצה ואומר לו הפצצה באוויר, תסתדר".
בתחילת השירות שמואלי היה טייס בטייסת "העטלף" (119) שהטיסה מטוסי פנטום עם התמחות בצילום. בשל אופי המשימה לבנון הפכה ל"בית השני" של שמואלי שחוץ מתקיפות, נכנס ללבנון וסוריה לפחות פעמיים-שלוש בשבוע כדי לצלם.
"אגב, באותן שנים יצאנו לצלם גם בסודן כחלק מההכנה למבצעי העלאת יהדות אתיופיה. אני חייב לומר שמדובר בטיסה מאוד קשה עם מטוסי פנטום ותדלוקים אוויריים בדרך, כשאז היו בעיקר תדלוקים זכריים שהם הרבה יותר מסובכים. זה היה ב-1983, אני בן 23, אבל במשך שנים לא ידעתי מה אני עושה שם בכלל".
שמואלי ממשיך ומספר שגם אחרי העלייה מאתיופיה עוד לא קלט מה עשה שם. "ידעתי שהביאו אותם בהרקולסים כמו שהראו בחדשות וזהו. לימים היה לי קצין תקציבים ברמת דוד בשם פנטהון גביו ז"ל. תותח על שהיה הראשון לספר לי על ההליכה ברגל למרחק של מאות ק"מ. עד אז הסיפור השולט היה של חיל האוויר, שלדג והמוסד. אז הבנתי מה עשיתי שם ושלא אנחנו הגיבורים. שהם היו הגיבורים".
שמואלי מספר שהסוד של חיל האוויר הוא לא רק התחקיר, אלא הגיבוי שמתחבר לאמון. "נגיד שיצאתי לטיסה וחס ושלום טעיתי במטרה אז דבר ראשון יהיה תחקיר אמת. ואחרי שיגידו שעשיתי טעות יתנו לי את הגיבוי מתוך ציפייה שלא אחזור על אותה הטעות". בנוסף לזה מאותה הטעות ילמדו כולם כדי לא לחזור עליה.
"יש לא מעט ביקורים בטייסות של חיל האוויר כדי ללמוד את החקור, רופאים ולא מעט בכירים. אבל התחקיר הוא תוצר ולא הלב של חיל האוויר. האמון והגיבוי, היכול לטעות, שם נמצא הלב של התרבות הארגונית".
"לא יכולתי לחלום על מבצעים כמו שעשיתי"
"מה שמייחד את החיל, זה שלא משנה מה הגיל או הדרגה והתפקיד שלך, אתה מחויב לעמוד בסטנדרט של טיסה מבצעית, כשבוחנים אותך לפי התוצאה והביצועים שלך", אומר תא"ל מיל' אסף אגמון. "אחרי כל טיסה ישנו תחקיר שבוחן מה בדיוק עשית ואין לך אפשרות לספר סיפורים. גם כשטסתי כמפקד טייסת או מפקד בסיס, נמדדתי בדיוק כמו בן ה-25 שישב איתי בקוקפיט".
"אני לא מכיר עוד תחום או מקצוע בצבא שבו מפקד בסיס יכול לטוס עם הטייס הכי צעיר בטייסת ונמדד באותה מידה כמוהו", ממשיך אגמון. "לא מכיר מג"ד שרץ עם כיתת חי"ר. זה משהו משמעותי ודומיננטי בחיל האוויר. לכן, כשאתה רואה על הבמה כל כך הרבה שנים שטסו טיסה מבצעית, זו גאווה לחיל האוויר", התייחס לטקס הענקת האות שנערך לאחרונה.
אגמון, בעל צל"ש ממבצע מסווג שבין שלל תפקידיו פיקוד על טייסת ובסיס, הגיע לקורס טיס אחרי שהיה לוחם חי"ר, שם השתתף במלחמת ששת הימים. הוא סיים את קורס הטיס מספר 58 בשנת 1969 בימי מלחמה ההתשה ודי מהר נשלח אל שדה הקרב, בימים בהם לא מעט מהטייסים נהרגו ונפצעו בתאונות ורבים לא פחות נפגעו בחזית.
"בדיוק היה מבצע סמוע וביטלו את המטס של סיום הקורס שלנו בגלל הפעילות המבצעית של חיל האוויר במבצע. לקחו איזו רביעייה שחזרה מהמבצע והם עשו מעבר מעל למסדר שלנו".
הוא סיים את הקורס במגמת קרב וכבר מתחילת דבריו ניתן להבין כי לא רק שמדובר בעידן אחר, זה גם היה חיל אוויר אחר. "באותו החודש שבו סיימנו את קורס הטיס נהרגו שבעה טייסים", מספר אגמון. "חלק במבצעים וחלק בתאונות, כולל מדריך וחניך מהקורס שלנו שנהרגו שלושה שבועות לפני הסיום".
הוא מדגיש שלמרות הנתונים הקשים, "אתה לא חושב על הדברים האלה. בטח כשאתה צעיר. כשזה מתחיל להיות מסוכן אתה אומר לי זה לא יקרה. אני לא זוכר שזה הטריד אותי. רק רצינו שיתנו לנו לטוס טיסה מבצעית. אני מאמין שזה גם היום ככה ומשהו משותף לכל חיל מבצעי בצה"ל, הרצון לבצע את מה שאתה מתאמן עליו".
הגיחה המבצעית הראשונה של אגמון וחבריו לקורס הטיס, כאמור ימי מלחמת ההתשה, יצאה לפועל כשהם טייסים מאוד צעירים. חודשים בודדים אחרי שקיבלו את הכנפיים.
"אחרי קורס הטיס עשינו ארבעה חודשים קא"מ ולאחר מכן הסבה לראשוני מטוסי הסקייהוק שהגיעו לחיל האוויר. משהו כמו שמונה חודשים אחרי הקורס, כבר תקפנו בתעלה ובסוריה את סוללות הנ"מ הראשונות".
אגמון סיים כאמור את קורס הטיס כטייס קרב, אבל את רוב השירות שלו הוא עשה כטייס תובלה, אחרי שנפצע קשה בתאונת אימונים. "הייתי טייס סקייהוק צעיר. וכצעירים היו שולחים אותנו להיות קציני מטווח, שתפקידם לדאוג שלא יכנסו בדואים או מטיילים למטווח בזמן ירי ולדווח תוצאות".
"היינו טסים על פייפרים ועשינו אז הרבה מאוד תאונות", ממשיך אגמון. "אז מפקד הטייסת שלי שהיה בחור מסודר, החליט לשלוח אותנו לקורס בטייסת 100 שהטיסה את הפייפרים. שם בקורס ההסבה הייתה לנו תקלת מנוע אחרי ההמראה והתרסקנו על חוף הים".
לקח לאגמון שנה שלמה עד שעמד בכלל על הרגליים בגלל הפציעה וכשזה קרה, נלחם מיד כדי לחזור לטוס. הוא רצה לחזור לטיסה קרבית אבל הסבירו לו שאם יעבור נטישת מטוס לא ישרוד וכדאי לו לעבור למסוקים. "כבר הייתי במסלול לעבור למסוקי היסעור ואז אמרו לי שמטוסי ההרקולס יגיעו ושכדאי לי לעבור לשם".
אגמון השתכנע והלך לתובלה בבח"א 27 כדי להיות טייס הרקולס, כפי שהבטיח לו אחד מבכירי חיל האוויר בסיכום ריאיון. "רק כשהגעתי לשם אמרו לי כל הכבוד אבל יש כמה לפני בתור". אגמון ראה את תא הטייס של ההרקולס רק עשר שנים אחרי, כשעשה הסבה כדי להיות מפקד טייסת. במקום זה הטיס מטוסי סטרטוקרוזר, בין השאר במלחמת יום כיפור.
אגמון גאה במערך מטוסי התובלה וכפי שסיפר לנו לא פעם בעבר, הוא גילה שם מערך משמעותי שלקח אותו כמעט לכל יבשת בגלובוס. "בארה"ב מערך התובלה הוא אסטרטגי, ככה זה נקרא שם. זה מערך מאוד מקצועי בעל תרומה אדירה לחיל האוויר ולמדינה", כפי שראינו רק לאחרונה באפגניסטן.
"מגוון המשימות של המערך הזה ענק וזה מה שמוביל אותי לרמה האישית. לא הייתי יכול לחלום אפילו על מבצעים כמו שעשיתי במערך הובלה. הייתי מפקד טייסת כשאריק שרון היה שר ביטחון, וחוץ מלבנון הראשונה הייתי יותר מעל שטח אויב מאשר מעל שטח מדינת ישראל". על הרוב המוחלט של המבצעים האלה אסור לספר גם היום.
אגמון גם הטיס את ראשי הממשלה למדינות ערב בימים שאסור היה לספר על זה וגולת הכותרת מבחינתו היא: "שהייתי מעורב בהעלאת יהודי אתיופיה שזה מבחינתי הציונות. אני רק יכול להגיד לחיל האוויר תודה על זה שהוא נתן לי להיות חלק מהמבצעים האלה".
אגמון מוסיף כי מערך התובלה, "נתן ונותן לחיל האוויר את הצניעות שזה אולי הכי חשוב. חיל האוויר לא היה מפורסם בזה שהוא היה צנוע ותמיד ניגן על זה שאנחנו הכי טובים. ערך התובלה מטבעו לא היה כזה ולזכות המערך הזה, העובדה שחיל האוויר הרבה יותר צנוע. אני חושב שצניעות היא תכונה חשובה כדי להגיע לרמת מבצעיות גבוה. זה שהיום טייסות תובלה מובילות יושבות יחד עם מטוסי האדיר באותו הבסיס תחת אותו מפקד, זה משהו שחיל האוויר מרוויח ממנו מבצעית וערכית".
אגמון מכיר היטב גם את חיל האוויר של היום ואומר על כך: "לדעתי לטייסים של היום יש תחושת אחריות עצומה. הם טסים במערכות נשק שעולות הון עתק. כל אחד מהם מבין שהוא לא יכול לעשות טעות. שגם אם ינטוש בשלום, המערכת תלך לאיבוד וזה יהיה נזק אדיר למדינה. גם סוג העימותים שיש לנו עכשיו זה לא קרבות האוויר של להפיל איזה מטוס אויב. היום הם נדרשים להפיל פצצות באזור מגורים כשאין שום מקום לטעות, כי זה יגרום נזק לאינטרס של המדינה. אני יודע כמה הם בודקים את עצמם לפני שהם עושים כל פעולה וזה לא פשוט".
לפני סיום אסף ביקש לומר לדור הטייסים הנוכחי: "יש לכם אחריות מאוד כבדה. למרות שחיל האוויר הוא חיל שמבצעית וארגונית אפשר להתגאות בו, חיל מצוין, דעו שזה לא מובן מאליו ולא נשאר לעד. היסודות טובים אבל עליכם מוטלת החובה להילחם מיד, בזמן אמת, על מה שאתם חושבים שנכון. כטייס אל תשתוק כשאתה רואה דברים שלדעתך צריך לעשות אחרת. בדיוק כפי שאומרת תרבות התחקיר. תשמרו על כך, כי בלי זה חיל האוויר לא יישאר מה שהוא והאחריות שלכם ועליכם, הרבה פחות אנשים מבעבר, שנמצאים שם".
במהלך טקס הענקת אות המופת, הוקרן סרטון של נציג דור הטייסים הנוכחי ולא סתם נציג. רס"ן מ', הוא נכדו של תא"ל רן פקר ז"ל, שהיה טייס אגדי בחיל האוויר, וגם בנו של תא"ל מיל' אבי מאור, שהיה בין מקבלי הכנפיים בטקס האחרון ובעבר פיקד על טייסות F-4 פנטום ו-F-15. הוא ביקש להצדיע לדור העבר והבטיח לעשות בדיוק את מה שאגמון דיבר עליו.
"טקס כזה עוד לא היה לנו", אמר מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין. "טקס אות המופת בטיסה בו מנעד הגילאים נע בין 49, גילו של צעיר הלוחמים שעלו על הבמה, לבין 82, גילו של ותיק הלוחמים. יושבים כאן בחדר אנשים שטסו, לחמו ופיקדו במשך שנים ארוכות וראוי לנו כארגון שנוקיר זאת. מעטים הם האזרחים במדינה שלנו שמדליה כזו יכולה לעטר את שולחן העבודה או את הוויטרינה שלהם".
"חוויתם בשנות הטיסה אושר וסיפוק לצד עצב ושכול - חוויתם את חווית השירות הקרבי", סיכם מפקד חיל האוויר. "לכן אני רוצה להביע הערכה רבה לכולכם ולומר לכם שאתם יכולים להיות מאוד גאים באלו שיושבים היום בשורה הראשונה ובתאי המטוסים. הם מוכשרים ורתומים לכל משימה, הם אוהבים לטוס והם אוהבים את הארץ שלנו".
