אמהות עולות על מדים (צילום: איתי נבון, עיתון "במחנה")
"שמעת נכון, מדברת אמא שלו" | צילום: איתי נבון, עיתון "במחנה"

"דגמו את ה- ח' שלכם! אני לא מקבלת אתכם ככה", נשמעת הקריאה פעם נוספת ונדמה שחיילי המחלקה מתחילים להבין שהאישה העומדת מולם רצינית לחלוטין. "רגע, אני רוצה להבין", פונה אליה אחד מהחיילים,"את באמת אמא של טהורי?". רחלי טהורי (57) מישירה אליו מבט, "כן, אני אמא של אלעד. מה, לא דומים?" הידיעה מרעישה את המחלקה בן רגע ומביאה את החיילים להתיישר ולסור למרותה. "לקבלת אמא של הסמג"ד, המחלקה תימתח להקשב!" מכריז בחגיגיות הסמל ואחר כך צוחק בשקט ונעמד לצד שאר חבריו.

"בוקר טוב לכולם", פותחת האם, לבושת מדים עליהם מתנוססות דרגות רב- סרן. "אני רחלי, והיום אני הסמג"דית שלכם. קודם כול, מי לא התגלח הבוקר?" פרץ צחוק בלתי נשלט תוקף את הלוחמים כשרחלי מתחילה לעבור ביניהם ולבדוק את עובי הזיפים שלהם. "מה זה הזקנים האלה?" היא מרימה את קולה.

"טוב, עכשיו אני עומדת לחלק לכם כמה פקודות חדשות שיהיו תקפות כל עוד אני הסמג"דית. דבר ראשון, אין יותר הערכת מצב בחמש וחצי בבוקר, לא צריך". המחלקה, בשלב זה, צוהלת והחיילים מעיפים כומתות באוויר. "דבר שני, לכל החיילים במוצב מותר לנסוע בכל כלי הרכב. נגמ"שים גם הם מותרים לכולם, אבל קודם ישתמשו בהם הנשים. לא ככה?" רחלי קורצת והחיילים מהנהנים בהסכמה.

אחרי שרשרת משימות נוספת, היא משחררת את הקבוצה המשועשעת. "אני מתה לראות איך אלעד יגיב כשהוא יראה אותי על מדים", היא מחייכת. "תמיד אומרים עליי בבית שאני גנרלית. יש לי שני בנים שהם קצינים בצבא ואפילו חתן שהוא מפקד בגולני. זה נכנס חזק לתוך המשפחה שלנו, אנחנו חיים צבא. הנה, עכשיו אני באמת גנרלית".

אמהות עולות על מדים (צילום: איתי נבון, עיתון "במחנה")
"לקבלת אמא של הסמג"ד, המחלקה תימתח להקשב!" | צילום: איתי נבון, עיתון "במחנה"

אמא של טהוֹרי הסמג"ד

לפני שהיא פוסעת בבטחה אל משרדו של בנה, רס"ן אלעד טהורי המשרת כסמג"ד 50 בחטיבת הנח"ל, ממהרת רחלי להשיג את כל הציוד הנדרש, על מנת שתוכל לתפקד בהצלחה כסמג"דית. החיילים היושבים בכניסה למתחם האפסנאות במוצב, מתקשים להסתיר את הפתעתם כשהקצינה החדשה בבסיס מגיעה לקחת מהם שלל אביזרים צבאיים. "שיהיה משופצר – ככה קוראים לזה, נכון? שפצורים?" היא מוודאת. "אלעד תמיד היה משפצר הכול, מכף רגל ועד ראש, עוד כשהיה חייל בחובה ביחידה מובחרת".

כמה רגעים לאחר מכן נוחתת כומתת נח"ל מלאת פז"ם על כתפה השמאלית. הבאים בתור הם וסט וקסדה ("קוראים לזה קפל"ד, לא? קסדת פלדה?"), כמו גם מחסניות וברכיות. "איך אפשר להילחם עם כל הציוד הזה? זה נורא כבד", מעירה רחלי ומגלגלת עיניה מעלה אל הקסדה, שכמעט ומכסה את עיניה.

את הנשק היא מקבלת מאוחר יותר ומיד לאחר מכן מבקשת להחזיר אותו בשל משקלו. "אני דווקא רגילה להיות עם נשק. בחתונות ובאירועים משפחתיים אני תמיד זו שצריכה לשמור על הנשקים של כולם כדי שהם יוכלו לרקוד", היא מסבירה ומתחילה לעשות את דרכה אל המשרד של רס"ן טהורי, הממתין להחלפה.

ראשונות יוצאות מהלשכה הפקידות, אשר פורצות בצחוק מתגלגל למראה האורחת. "טהורי, מחפשים אותך", הן קוראות לעבר הסמג"ד והמפקד הקשוח מזנק החוצה. "אמא, זה יפגע לך בקליינטים!", הוא אומר לאמו, שבימים בהם היא לא סמג"דית, היא עובדת כעורכת-דין. לאחר מכן הוא שולף את מכשיר הטלפון שלו, "אני חייב לשלוח את זה בוואטסאפ המשפחתי, הם יעופו על זה". טהורי האם לא מבזבזת זמן, "בוא נשב במשרד", היא קוראת. "יש לנו עניינים חשובים על הפרק".

אמהות עולות על מדים (צילום: איתי נבון, עיתון "במחנה")
"אנחנו חיים צבא. הנה, עכשיו אני באמת גנרלית" | צילום: איתי נבון, עיתון "במחנה"

בתוך החדר הלבן מעניק רס"ן טהורי לאמו את דרגותיו ולאחר מכן שולף את מפות הגזרה ומסביר לה את הנעשה בשטח. "שמע, אמרתי לחיילים שיש כמה נהלים חדשים", מעדכנת אותו האם. "את מסדר הבוקר אני מבטלת. חמש וחצי זה מוגזם! למה לא שש וחצי, שבע?",  היא תוהה והבן משפיל מבטו ומצחקק במבוכה. לא עובר זמן רב והפקידות מתחילות להתדפק על דלת המשרד במטרה לקבל מגוון אישורים. "היום אני מחליטה", פונה אליהן האם, "אתן מוזמנות להפנות את הבקשות אליי".

"או־קיי", מחייכת אחת הפקידות, "אז יש כאן חייל שרוצה לצאת לרגילה ולאפסן את הנשק בנשקייה, במקום לקחת אותו הביתה. אמרו שהסמג"ד יכול לחתום במקום המג"ד". רחלי לוקחת כמה רגעים לחשוב. "מה את חושבת שאני צריכה לעשות?" היא פונה אל הפקידה אך מיד ממשיכה, "יאללה, מה אכפת לי. זה בטח בטוח יותר שהנשק יישאר כאן מאשר באיזה בית פרוץ ברחוב דיזנגוף. אבל רגע, למה לא רשום לי כאן המספר האישי של החייל? חברים, זה תאקל. לא חותמת".

כמה מבטים חטופים במראה הלשכה מספיקים לסמג"דית כדי לאתר מספר "תאקלים" נוספים. "אלעד, למה יש פה כל כך הרבה אבק? איפה העוזרת ניקיון?" היא תוהה. הקפה שמגיע לשולחן ומיועד לסמג"ד נחטף בזריזות על ידי מחליפתו. "זה לא הקפה שלך!" היא חורצת. הפקידות שלך לא יודעות איך אתה אוהב את הקפה?".

כשמתעוררת השאלה במה שונה התנהלותו של אלעד בבסיס בהשוואה להתנהגותו בבית, רחלי מחייכת. "הוא בחור עדין, אבא טוב וגם איש חינוך. לקח לי זמן להבין שכשהוא מפקד אז הוא פיקודי הרבה יותר", היא מסבירה. "נראה לי שנפל לי האסימון כשסיפרו לי שיש כאלה שקוראים לו 'טרורי' במקום טהורי".

אמהות עולות על מדים (צילום: איתי נבון, עיתון "במחנה")
"סוף סוף יש קצת סדר בגדוד" | צילום: איתי נבון, עיתון "במחנה"

הוא עוד יהיה רמטכ"ל

הסמג"דית משתדלת לתמרן בין שלל סמכויותיה החדשות בקצב מהיר, אולם הטלפון הנייד שלה, שלא מפסיק לצלצל, מקשה עליה לבצע את תפקידה . "אוי, חבל שאתה לא כאן", היא משוחחת עם בעלה, "הבן שלנו כוכב! כמה נחת! מישהי אמרה לי שיום אחד הוא יהיה רמטכ"ל".

אולם לפני שיהפוך לנח"לאווי הראשון שיענוד את דרגות הרב-אלוף על כתפיו, נותרו לסמג"ד עוד מספר משימות שיצטרך להשלים בשטח. הוא יוצא לסיור בגזרה, מלווה בחפ"ק (חוליית פיקוד קדמי) ובאמא שלו, כמובן. רכב ה"סופה" המיטלטל מצד לצד מביא את האם לפקפק במידת הבטיחות של הנסיעה. גם המיקום הגיאוגרפי לא בדיוק מסייע לה להירגע. "אני הייתי מפחדת נורא אם הייתי חיילת. זה לא בשבילי. עשיתי שירות לאומי, אבל אני מרגישה טוב את ההוויה הצבאית", משתפת רחלי. "לדאוג לילדים שלי בזמנים כמו 'צוק איתן' זו חוויה קשה מאוד".

התצפית לעבר רצועת עזה מצליחה לסקרן את האם מספיק כדי להשכיח ממנה את דאגותיה. "אולי כדאי שנרד לתצפת על האויב. אבל אני עם הברך שלי לא יכולה לרדת למצב כריעה, אז אתה תצטרך לחפות עליי אם משהו קורה", היא מכריזה. תוך רגעים אחדים היא כבר אוחזת במשקפת צבאית, כמה מאות מטרים משכונה צפופה בפאתי הרצועה ומדווחת על המשתקף. הלו"ז הצפוף מאלץ את הסמג"דית לשוב אל המוצב, היישר אל החמ"ל שבו עובדות התצפיתניות. אחרי בחינה מדוקדקת של המסכים השונים ("הריצודים האלה, זה משגע את העיניים") וניסיונות כושלים להפעיל את המכשירים הנדרשים, רחלי ממקדת את מבטה במסך המרכזי. "מה זה, מי הולך שם ליד הגבול? פסיכים! שמישהו יעשה משהו!", היא קוראת וזוכה בתגובה לעדכון מקיף של תמונת המצב המבצעית מפי סג"ם עדן, הקמב"צית (קצינת המבצעים).

אחרי שסיימה לבצע את כל משימותיה, חוזרת רחלי למשרדה לסיכום היום. רגע לפני שהיא נפנית לבצע הערכת מצב אחרונה, מ"פ המפקדה דופק בדלת הלשכה ומתפלא למראה עיניו. "תאמין לי, טהורי", הוא פונה אל הבן, "סוף סוף יש קצת סדר בגדוד".     

אמהות עולות על מדים (צילום: מיה שניידר, עיתון "במחנה")
"היא הייתה חייבת להיות דווקא בחור הכי עמוק?" | צילום: מיה שניידר, עיתון "במחנה"

אמא של נועם

"הגעת ליעד", מבשר ה-Waze אחרי נסיעה בדרכים מפותלות שנמשכה קרוב לשעתיים. הרכב נעצר בפתח שער צהוב ולימינו עמדת שמירה נטושה שזגוגיות חלונותיה מנופצות. שלי דוּז'י (48) מזדקפת בכיסא הסמוך למושב הנהג, כשמכשיר הטלפון שלה מצלצל לפתע. "הו, הנה הבת שלי", היא עולצת. "הלו? בסדר, אנחנו בדרך. מה? עכשיו אני לא קולטת אותך. נועם? הלו?", היא מנסה להפיח רוח חיים במכשיר הטלפון ללא הצלחה. "הנה, יום בחיי הבת שלי. אני כבר חווה את הנסיעה הארוכה ואת חוסר הקליטה", היא מכריזה. "היא הייתה חייבת להיות דווקא בחור הכי עמוק?".

בתוך דקות ספורות מתברר שהיעד – המוצב בו שוהה הפלוגה של רב"ט נועם, לוחמת בפלוגת "תבל" של גדוד החילוץ וההצלה "תבור" בפיקוד העורף, נמצא במרחק של כמה קילומטרים נוספים. הרכב שב ופנה להמשיך בדרכו. מוניות צהובות הנושאות לוחות זיהוי פלסטיניות חולפות על פניו, גגות בתים וצריחי מסגדים מבצבצים מבין הוואדיות ונשקפים בחלונותיו. "לפחות רואים פה קצת פריחה", פולטת האם. "ככה היא חיה במשך ארבעה ימים?",  היא תוהה כשהרכב חולף על פני פילבוקס בשולי הדרך. "זה פשוט בלתי נתפס. את זה לא דמיינתי בכלל", היא מודה וממהרת לתעד את המראה באמצעות הטלפון שלה.

"האמת שאם היו בתקופתי תפקידים קרביים, גם אני הייתי הולכת ללחימה", מגלה שלי, "אבל אז לא היה כמו היום. לא שאלו יותר מדי, לא הייתה שום מנילה ולא ידעת לאן אתה מתגייס. לא חשבו בכלל על שירות של בנות כלוחמות, לצערנו הרב. זה לא בא בחשבון". את מרבית שירותה הצבאי העבירה בשלישות מקחת"ר, מפקדת קצין התחזוקה הראשי, מפקדת קצין הלוגיסטיקה הראשי בגלגולה הקודם. היום היא מתפרנסת מעבודה כיועצת לחינוך מיוחד בגני ילדים.

שלטים ודגלים בגוונים של כתום ותכלת מבשרים על הכניסה למוצב 'מבוא שילה' שבשומרון. "או ווה", מתפלאת שלי ממראה המקום ומוסיפה "ונועם עוד אמרה לי שפה התנאים טובים יותר". בפתח המוצב עומדת נועם, נושאת כומתה כתומה ומנופפת לשלום בחיוך. "כשאמרתי לך שזה חור התכוונתי לזה", היא קוראת.

תוך דקות ספורות עומדות שתי הנשים לבית משפחת דוז'י במרכז הבסיס, לבושות מדי ב' ומוכנות לפעולה. המשימה הראשונה של צמד הלוחמות הטרי – סיור ברחבי המוצב. "אין יותר מדי מה להסביר על המקום הזה. הנופים האלה שמושכים את העין בצורה בלתי רגילה עושים את העבודה", אומרת נועם ומחווה בראשה לכיוון העמקים הירוקים הנפרסים למרגלות המוצב. "ממש לא ציפיתי שזה ייראה ככה. זה חור בגיהינום", היא מפטירה. "אמא, זה מזכיר לך את ימי הביניים?" תוהה נועם ושלי משגרת לעברה מבט מבולבל לנוכח השאלה. "נו, אז, כששירתת בצה"ל".

אמהות עולות על מדים (צילום: מיה שניידר, עיתון "במחנה")
"מאמי, אם אני מתכופפת אני נופלת" | צילום: מיה שניידר, עיתון "במחנה"

פולנייה זה אופי

מהר מאוד מוצאות את עצמן השתיים במארב מאולתר בלב המוצב. "מצב כריעה אמא!" פוקדת נועם. "מאמי, אם אני מתכופפת אני נופלת", מנסה האם להתחמק מהמשימה, אך לשווא. "מזלך שאני כבר ארבעה חודשים הולכת לחדר כושר", היא מסננת בעודה מפלסת את דרכה בין האבנים כדי להגיע לנקודת המארב. "אנחנו עושים הרבה מארבים", מעידה נועם. "שכבי אמא, עשי פיסוק ברגליים. חייכי", היא מצווה. "בא לי לבכות", אומרת שלי כשהיא שרועה על הרצפה. "תראי למה את מביאה אותי. וואי, איזה כובד זה! מה זה הדבר הזה?!", היא קוראת כשבתה מנסה לקשור את רצועות הקסדה מתחת לסנטרה.

"הצלחתי לקום!" חוגגת שלי את ההישג המכובד בתום כמה דקות של מארב. "ממש המלאכיות של צ'ארלי אנחנו", היא מוסיפה. "זו הפעם הראשונה שהיא באה לכאן. למוצב הזה היא עוד לא הגיעה", מספרת נועם. "בקצב הזה אני גם לא אגיע יותר", נאנחת אמה. "אמרתי לה שאין לה טעם לבוא. האזור הזה לא אידיאלי לביקורים ואני לא רוצה לקחת את הסיכון".

"סליחה, למה אין לי נשק?" נוזפת בה האם. "אמא, נו באמת", פולטת הבת כשהשתיים מתיישבות לנוח על ספסל מוצל. כל כמה דקות עובר חייל אחר ושולח מבטים תמהים לעברן. "שום דבר בסופו של דבר לא מאתגר כאן", משתפת נועם. "כן, זה קשה מנטאלית, אבל האנשים שאני נמצאת איתם הופכים את הכול לקל יותר", היא אומרת. "בהכשרה אתה מרגיש צורך לשתף בכל יום במה שקורה לך, כי הכול חדש. אתה קצת מספר, קצת בוכה בטלפון. היום אני יכולה לחיות בבועה הזאת במשך שבועיים בלי לדבר איתה פעם אחת", היא מודה. "אבל אנחנו לא נותנים לה", מעירה אמה. "היא מעורבת במה שקורה לי, איכשהו היא הצליחה גם להכיר פה את כולם. אכפת לה, היא דואגת הרבה. נו, אמא פולנייה טיפוסית", מתארת נועם. "ממש לא", מתעקשת שלי. "זה בסדר אמא, גם אני בהכחשה ואומרים לי שאני פולנייה".

"תמיד כשאני באה לפה אני דואגת לאוכל לכולם. אולי בזה אני פולנייה. יש כאלה שמביאות רק לילד שלהן. אצלי אין דבר כזה", היא מבהירה. "יש לי את זה בגנים, אבל פולנייה זה אופי. אני נותנת עצות ואומרת הרבה את דעותיי, אבל אני נותנת לה בסופו של דבר לבחור, כי היא זו שתחליט מה טוב בשבילה", משתפת שלי. "אני מאוד דרבנתי אותה ללכת ללוחמה ושמחתי כשעשתה את זה. בזכות זה היום אני אמא מאוד גאה. אני חושבת שהיא בחרה במסלול לא פשוט וזה מדהים שהיא עומדת בו".

אמהות עולות על מדים (צילום: מיה שניידר, עיתון "במחנה")
"סליחה, למה אין לי נשק?" | צילום: מיה שניידר, עיתון "במחנה"

תמיד לחוצה, תמיד צודקת

שלי הייתה כנראה אחת האמהות היחידות לחיילים קרביים, ששחררו אנחת רווחה עם הישמע יריית הפתיחה של מבצע צוק איתן. "לקחו את כל גדודי החילוץ וההצלה ופרסו אותם בכל הארץ. הגדוד של נועם ישב בגבעת שמואל וחלש על כל האזור של יהוד ורמת גן", נזכרת האם. "פתאום זו הייתה הקלה. פתאום נועם הייתה קרובה הביתה ואפשר היה לבוא לבקר אותה ולראות מה שלומה, מבלי לנסוע ליריחו".

"היא אמא לחוצה", מעידה נועם. "לפעמים היא מציעה לי לצאת לקצונה רק כדי שלא אצטרך להיות כאן", היא מסבירה ושלי ממהרת להתגונן: "מה את רוצה? ילדתי בת ולא חשבתי שהיא תעבור שירות צבאי משמעותי עד כדי כך", נועם מחייכת. "זה באשמתך. את תמיד אמרת שעדיף לי לשרת רחוק מהבית. חשבתי שאת מנסה לגרש אותי", היא מגלה. אבל צדקת. זה מבגר ומחזק".

"נועם פייטרית", קובעת שלי ביציאה מהמוצב. "היא לוחמת לא רק בתפקיד, אלא גם באופי. כשהיא רוצה משהו היא משיגה אותו, לא משנה מה. יש לה אופי".

כשהיא נשאלת אם תכונות האופי הללו הן תורשתיות, היא מחייכת. "לי אין בעיה עם זה, היא מעידה. "אם התמודדתי עם התנאים של מחנה קיץ כשנועם הייתה בצופים והייתי מגיעה לבשל, אני יכולה להתמודד עם הכול. אני יכולה להסתדר כאן עם הכול, חוץ מהכושר הגופני", היא מדגישה.

"אני חושבת שאנחנו חיים בעיר באיזו בועה ופה זה עולם אחר", מוסיפה האם לאחר בהייה ממושכת בנוף המתחלף של גבעות השומרון. "אנחנו חיים במרכז הארץ בבועה שלנו וטוב ונעים לנו, אבל יש גם מציאות אחרת והיא לא פשוטה. היה יפה לראות איך היא נמצאת באיזה חור נידח ולא מוותרת. זה מדהים. שום דבר כאן לא שובר אותה".   

אמהות עולות על מדים (צילום: שיר מלך, עיתון "במחנה")
"חבל שאי אפשר להכין פה מרק תימני" | צילום: שיר מלך, עיתון "במחנה"
       

אמא של עופר

מחוץ למגורי הבנות של מחנה "משואה" הסמוך לדימונה נשמעת צעקה: "אמא!" קורא סמל עופר וושדי ומתקדם לעבר אמו בריצה. "אמא, סוף סוף באת להחליף אותי", הוא מחבק אותה חזק. "נו באמת, עופר, די. אפשר לחשוב שכל כך נורא פה. כל הזמן אתה מתלונן", נוזפת בו אמו, איילה (54) ומנסה להשתחרר מאחיזתו, שכמעט לא מאפשרת לה לזוז.

עופר, שהתגייס לצבא כלוחם, משרת באופן זמני כטבח, זאת לאחר שנענש על ידי מפקדיו. אחרי ארבעה חודשים של ריצוי העונש בין סירי הפסטה לקרטוני החלב, מגיעה אמו, מטפלת זוגית במקצועה, לגאול אותו ממלאכת הכנת ארוחת הערב. "עכשיו אני אכנס למטבח ואראה על מה אתה מתלונן", היא אומרת. "חוץ מזה, אל תשחק אותה מסכן, בדיוק ראיתי אותך יוצא ממגורי הבנות. מה זה בנים ובנות ביחד באותו בניין?" היא נדהמת. עופר, בתגובה, מפייס אותה בחיבוק נוסף. "יש לי אישה שאוהבת אותי – אמא שלי", הוא שר לה כל הדרך למטבח והיא מתקשה להסתיר את חיוכה.

"כמויות לא מבהילות אותי ואני אלופה במטבח", היא מדגישה אל מול המבטים התוהים של התורנים במטבח. "חבל שאי- אפשר להכין פה מרק תימני", היא ממלמלת לעצמה וטורקת את דלת הכניסה למטבח. "כל היום הוא מסביבי, מחבק ומנשק אותי ואני הודפת אותו ומתעצבנת עליו", מגלה איילה. "תמיד אמרתי לו שלא יעזרו הנשיקות, אני לא מזוזה. תסדר את הבית, תעשה דברים. האהבה שלך לא מתבטאת בנשיקות וחיבוקים. צריך עזרה. הוא אומר לי 'את יודעת כמה אמהות היו רוצות שהבנים שלהן יחבקו וינשקו אותן?'" היא מספרת. "הוא תמיד שר לי שירים שמוציאים אותי מדעתי. אני עובדת במטבח ובמקום לעזור לי, הוא מתיישב עם הגיטרה ושר. אני אומרת לו – 'אבל עופר, אני צריכה עזרה. תקלף לי את הבצל, תקצוץ את העגבנייה', והוא עונה 'אמא, אני שר לך. זו העזרה הכי גדולה, ככה תהיה לך מוזיקת רקע כשאת מבשלת'".

"לכל אמא איילה יש את הבן העופר שלה. במבי", היא מסבירה את בחירת השם. רגע לפני שהגז נדלק מתחת לסירים הכסופים, היא משגרת בקשה אחת בלבד לבנה – "תביא את הגיטרה שלך ותשיר לי כמו בבית". "מצטער אמא, היא נשברה", הוא משיב. "עופר, אני אשאיר אותך פה", מאיימת האם. "זה מה שאת מאחלת לבן שלך?", הוא צוחק ומצביע על הרי החול שמקיפים את הבסיס.

חדורת מוטיבציה, איילה מפלסת את דרכה בין החיילים שגוררים עצמם במסדרונות המטבח. היא שואלת את חולצת מדי ה-א' של בנה, חובשת לראשה את כובע המצחייה הפלוגתי ויוצאת לנצח על ארוחת הערב, שתוגש ל-600 החיילים שעתידים לפקוד את חדר האוכל. היא ניגשת מיד לרס"ר המטבח, מניחה את ידיה על מותניה ושואלת במה תוכל לעזור. "יש בשר? עוף?", היא מתחילה לבנות בראשה את התוכנית הקולינרית, אולם הרס"ר ממהר לנפץ את חלומותיה, "זאת ארוחת ערב. רק חלבי".

"או־קיי", היא מגרדת את כיסוי הראש ומנסה לשלוף מנה אחרת מהארסנל. "אולי אני אכין מוקפץ?", היא מציעה והרעיון מתקבל בהסכמה גורפת בקרב התורנים. "טוב, יש גזר?", היא שואלת. "מחכים לאספקה", מתנצל הרס"ר. "יש אטריות לנודלס?", היא מבררת.  "לא, אבל יש ספגטי", עונה הרס"ר.

אמהות עולות על מדים (צילום: שיר מלך)
לא, אין נודלס. אבל יש ספגטי | צילום: שיר מלך

שונא לבשל

איילה מסרבת לאפשר למחסור באמצעים לחבל לה ברוח הקרב. היא ניגשת למקרר ועופר אחריה, נגרר ברגליים כושלות. "יאללה, עופר, תביא גמבה ועגבניות", היא פוקדת. "קדימה, תמלא מים רותחים". היא מתרוצצת ברחבי המטבח ונראית כאחוזת תזזית. "אמא, נשבע שאני עובד עכשיו יותר מכל השבוע", מתלונן עופר בעודו שולף סכין קצבים גדולה. לפתע נראה שהוא מצליח למצוא דבר מה שבו יכול להתגאות בפני אמו. "אמא, תראי איך אני חותך", הוא מתחיל לחתוך גמבות לרצועות בתנועות מהירות וחדות. "נו, לא מאסטר שף?" הוא שואל בגאווה גלויה, שמסתלקת מפניו בבת- אחת כשאצבעו נחתכת מהסכין החדה. "נו, באמת", קורא עופר ומכריז, "שונא לבשל".

"אני יודעת עופר", היא אומרת וממהרת לבדוק את חומרת הפציעה. "עופר לא יודע לחתוך עגבנייה, באמת לא יודע כלום, אפילו לא מתאמץ לדעת. עכשיו, כשאני חושבת על זה, זה באמת אבסורד שהעונש שהוא קיבל מהמפקדים זה להיות במטבח. הוא בכלל לא אוהב לאכול", היא מודה."כילד אני זוכרת אותו שואל 'אמא, אי־אפשר לקחת כדור ולהיות שבעים? למה צריך לאכול?', אין לו עניין באוכל. הוא לא מתלהב מזה. מבחינתו, הוא יכול לאכול פרוסת לחם ולהעביר את היום. אולי זה התיקון שלו", היא מגחכת. "הוא לא אוהב להיות טבח. אבל אחרי שהוא היה לוחם, מצא חן בעיניו השירות של שבוע-שבוע. הוא תמיד אומר לי 'שבוע אני תאילנדי, שבוע תאילנד'.  אבל זה לא לעניין", היא מתעשתת. " אמרתי לו – 'חמודי, תחזור להיות קרבי כמה שיותר מהר'", היא מספרת. "אמא, את טועה", צועק לעברה עופר, שמפשפש במקרר. "אני שבוע תאילנדי ושבוע תאילנד".

כעבור שעה, כשהארוחה מוכנה, איילה ממהרת לחלק צלחות לכל התורנים לטעימה ראשונה. "תראו איזה חמודים. איך הם אוכלים, כאילו לא אכלו שנה", היא מתפלאת ומחייכת לעצמה. "זה קצת מוזר", היא אומרת פתאום. "עכשיו הייתה ארוחת הצהריים, לא? איך הם עדיין רעבים?", עופר מחייך למשמע השאלה "אמא, זה חיילים", הוא מסביר. "הם תמיד רעבים וזה לא שבאמת יש מה לאכול בצבא".

>> החייל העני מכפר סבא ואמו החולה נותרו ללא בית