סצנה שאפשר לראות רק בישראל: שעת בוקר מוקדמת בעיר החדשה חריש. הורים מביאים את הילדים לבית הספר, שומר מפהק עומד בכניסה ובודק שלא נכנסים חמושים לבית הספר, רק שבין הרכבים וההורים והילדים רצים לוחמי צנחנים בציוד קרב מלא. זעקות ופקודות באוויר, מגדל אחרי מגדל נכבש על ידי חובשי הכומתות האדומות. קומה אחר קומה הם מטהרים את הדירות שבעוד רגע יכבשו בחזרה כרישי הנדל"ן. הצבא צועד על יוקר המחייה.
היינו שם איתם בשעת בוקר מוקדמת של יום שישי. ראינו את מאות הצנחנים של גדוד 101 מתרגלים חצייה של צומת ממולכד, נושאים פצועים מדומים ונבלעים בשורות ארוכות של מגדלי דירות חדשים. חיבור יפה עשה עבורי סא"ל אלעד שושן, מג"ד 101, כשאמר: "אנחנו אלה שמקבלים לידינו את הכסף של משלמי המיסים. הם צריכים לדעת שזה משמש אותנו למטרה אחת בלבד, והיא לשמור על אזרחי מדינת ישראל. לזה אנחנו מתאמנים כל כך קשה". אין ספק שכאן ראו הצנחנים במו עיניהם את המשפט של המג"ד.
במלחמה כמו בשתי מלחמות
התרגיל הזה התחיל ימים אחדים לפני שפגשתי אותם, כשהגדוד כולו צנח ממטוסי הרקולס של חיל האוויר לחולות של רביבים. משם יצאו להסתערות על הכפר המדומה של בסיס צאלים. "סיפור התרגיל שלנו הוא מלחמה שפורצת בעזה ומשם מתפתחת ללבנון", הסביר סא"ל שושן, "אז בתרגיל יצאנו מהכפר של צאלים במסוקים שהנחיתו אותנו 10 ק"מ מחריש" - הגזרה הלבנונית של המשחק המציאותי הזה. בלילה הם צעדו כשעל גבם עשרות ק"ג של ציוד וכלי נשק. אחרי ההליכה הקשה הזו, הצנחנים הסתערו על חריש וכבשו מגדל דירות אחרי מגדל דירות.
למי שחושב שזליגה של מלחמה מזירה אחת לשנייה היא תרחיש דמיוני, נזכיר שלמלחמת לבנון יצאנו זמן קצר לאחר חטיפת שליט ופעולות של צה"ל בעזה. בכלל, הצנחנים אוהבים תרגילים מורכבים שמשלבים את היכולות הייחודיות שלהם. גדוד 101 היה הגדוד שלי לפני 20 שנה פחות או יותר; באחד האימונים שלנו צנחנו כל לוחמי החטיבה באותם חולות ממש, יצאנו לתרגיל ומשם עלו כולם על מסוקים לאזור מדבר יהודה למלחמה נגד "אויב סורי מחופר", שהיה הסטייל של אותן שנים.
אנקדוטה קטנה מאותו תרגיל לפני 20 שנה נולדה כשמפקד החטיבה, אל"מ (לימים אלוף) יצחק "ג'רי" גרשון, שבר את רגלו בצניחה. הוא שכב שם בלילה וכשראה חייל שסיים לצנוח עובר לידו, ביקש ממנו עזרה ואמר לו שהוא המח"ט. החייל חשב שעובדים עליו, ולפני שהלך משם זרק לו שהוא הרמטכ"ל. מאז מסופר הסיפור הזה על ידי כל מחזור כאילו זה קרה אצלו.
אבל נחזור לתרגיל שלנו. את לוחמי 101 פגשתי בשעת בוקר מוקדמת, אחרי ימים ארוכים שעברו עליהם בלי שינה, בדיוק כשנכנסו לחריש. המראה ליד בית הספר היה על גבול ההזיה: חלק מהפצועים פונו לנקודת ריכוז על החומה של המוסד החינוכי. "לא לצעוק, שלא נבהיל את הילדים", אמר אחד מקציני הגדוד ללוחם שנכנס קצת חזק מדי לתפקיד הפצוע.
יתרון הגובה של חריש
הלוחמים החלו להסתער על רחוב שבו נבנים בצפיפות בניינים של 16 ו-20 קומות. מהצד השני של הרחוב ראיתי את סא"ל שושן מנהל את הלחימה ומתזמן את יציאת הכוחות להסתערות. "עופו מהצומת, לא לעבור שם, המקום ממולכד", צעק מישהו וההסתערות שינתה כיוון.
אם חיפשתי את ההבדלים בין 101 בימים שלי לזה של היום, אז אין ספק שהדבר הראשון שבולט לעין הוא הציוד. לאחרונה כתבנו כאן בהרחבה על האבולוציה המואצת שעבר הציוד הצה"לי, ואכן - לרוב הלוחמים יש מדים חדשים, חולצות דרייפיט איכותיות, אמצעי לחימה מתקדמים ומותאמים למשימה, וסטים ייעודיים.
גם אופן הלחימה נראה חכם יותר, אני חייב להגיד. גדוד 101 בימים שלי לא התאמן הרבה על לוחמה בשטח בנוי, וגם כשעשינו את זה, הכניסה לחדרים הייתה די ספרטנית ובמבנים קטנים. הפעם ראיתי אותם רצים מחדר לחדר, נכנסים בתיאום ומחסלים מחבלים בזמן שצלפים (ושאר דברים מסווגים) מנטרלים איומים בבניינים ממול. על כל האופרציה הזו פיקח מפקד הגדוד. גם מפקד החטיבה, אל"מ נמרוד אלוני, היה שם. אני התרשמתי שהוא מאוד מרוצה ממה שקורה לו מול העיניים.
"התחלנו את התרגיל הזה ביומיים של תרגילים פלוגתיים", הסביר לי סא"ל שושן מג"ד 101."ביום השלישי זה התאחד לתרגיל גדודי שנפתח בצניחה בחולות רביבים ומשם יצאנו לתרגיל לילה רטוב בלש"ביה של שיקגו. התרגיל הזה מדמה שגרה של מלחמה, ככה שאין תחילת תרגיל וסוף תרגיל. בסוף ההתקפה קיבלנו משימות נוספות, וככה עברנו ממשימה למשימה עד לשנייה זו. כל הזמן המשכנו לעוד מתחמי לחימה אורבניים באזור צאלים".
לוחמה בשטח בנוי היא סיוט לא קטן עבור כל צבא. כל מקום ברחוב יכול להסתיר מטען חבלה, כל חלון הוא נקודת מסתור לצלף או מארב של מחבלים. גם כניסה למבנה לא מבטיחה ביטחון ללוחם, פשוט כי הוא נכנס למקום שבו מחכה לו האויב. המפקדים צריכים לנהל את הכוחות שלהם שנבלעים בבניינים בלי שהם רואים אותם, ועדיין - כשכל כוח פועל ביחד עם שאר הכוחות.
"סיפור המסגרת שלנו התחיל בלחימה בעזה ומשם עברנו במסוקים ללחימה באזור לבנון, שזה מה שאנחנו עושים פה", הסביר המג"ד. על מה שנותנת העיר חריש ולא קיים בלש"ביה רגילה של צה"ל אמר המג"ד: "חיפשנו פה את רבי הקומות, בלי להיכנס ללמה זה מעניין אותנו בהקשרים של לאן אנחנו מתאמנים. בלש"ביות של צה"ל יש רבי קומות בודדים. פה אנחנו נלחמים ברחובות מלאים רבי קומות וסביבה שהיא יותר מציאותית".
סינרגיה, צה"ל סטייל
אין ספק שללוחמים יש יותר עניין כשהם נלחמים בעיר חיה ונושמת, ועוד מול אזרחים. סא"ל שושן מוסיף: "מעבר לעניין, חשוב לנו שהם יבינו את האתגרים. את ממד הגובה, את זה ששולטים עליך ממבנים שהם מאוד משמעותיים, כאלה שלוקח הרבה זמן לכבוש ויכולים לבלוע פלוגה שלמה. זה מאוד מאתגר כי יש הרבה מאוד איומים, אין סוף למקומות שאתה צריך לחפות אליהם. צריך לדעת לנהל את זה".
צריך לדעת גם להתנהל בתוך זה, וסא"ל שושן נראה ונשמע בהחלט מרוצה מהלוחמים שלו. "אני גאה בלוחמים ומרגיש שאנחנו ברמת מוכנות טובה. לא שמעת את הקשר, אבל כל הזמן נתתי להם עוד ועוד משימות והערות. פה להוסיף חיפוי, שם לירות טיל. מה שחשוב בתרגיל גדודי בשטח בנוי זה החיבור בין הפלוגות. הרי הם משרתים אחד את השני ולא כל פלוגה לעצמה. לכן כל פלוגה נכנסה להתקפה כשיש לה חיפוי משתי פלוגות אחרות. זה האתגר שלי כמג"ד".
את החשיבות של הדברים ראיתי באופן אישי כלוחם צנחנים במלחמת לבנון השנייה: נכנסנו ככוח גדול - גדוד צנחנים, טנקים ועוד - לכפר מרכבה שבלבנון. כפר קטן בלע שם כוח שגודלו כחטיבה, ואת ההתקדמות עשינו צעד אחר צעד, פלוגה לצד פלוגה. בזכות ניהול נכון המשימה בוצעה כמעט בלי נפגעים. וזה למרות כמה מחבלים שלא הפסיקו להציק לנו.
סא"ל שושן מאמין שהמקצוענות היא עדיין מאפיין מובהק של הגדוד, אבל לא רק היא. "המקצועיות והלוחמנות זה מה שמניע אותנו, אבל מעל הכל זה גדוד של אנשים איכותיים. מרגישים פה כמו במשפחה. יש קצינים ונגדים שיכולים למצוא עבודה במקומות אחרים ויותר טובים, אבל הם לא רוצים לעזוב. הם בחטיבה מובילה בצבא ותמיד יקבלו את המשימות היותר מורכבות. אני יכול להעיד שאם זה בלבנון השנייה, בעופרת יצוקה או בצוק איתן, הגדוד היה תמיד במקומות הכי מורכבים. הוא גם הראשון לקפוץ לשם".
לא מעט השתנה לאורך השנים, בין השאר המבנה של הגדוד. בתקופתי הייתה פלוגת החוד, המסייעת ופלוגת המסלול. היום השם שונה מפלוגה לפלגה ויש שלוש פלגות, פלגת אש (מה שפעם היה מסייעת) שכוללת גם צוותי צלפים וטילים, ופלגה נוספת (ד') של מסלול. המ"מ הפך למפק"צ, כמו ביחידות המיוחדות והמחלקות לצוותים. מפקד הגדוד מספר שהשינויים הם לא רק קוסמטיים: "יש שינויים מהותיים, כמו מבנה המחלקה והפלוגה, ויש עניינים של נורמות. השינוי האחרון בהקשר הזה, שכרגע ייחודי לצנחנים, הוא שכל הפלוגה באה מאותו מחזור. זה מייצר אורגניות וככה גם למ"פ אין התמודדות עם תופעות של ותיקות מול צעירות".
אז מי צריך צנחנים
אנחנו מנהלים את הריאיון שלנו תוך כדי המשך התקדמות של הגדוד. הם סיימו לכבוש רחוב רווי במגדלי דירות, פינו פצועים והשמידו את כל מי שניסה לפגוע בהם. אני צועד לצדו של סא"ל שושן כשלפנינו ומאחורינו טור ארוך של לוחמים. חלק מהם מניפים אלונקות עם פצועי דמה לאוויר. כל זה ואנחנו עוברים מול דירת גן, שם אישה יצאה לשתות קפה של בוקר, מביטה על הלוחמים שעוברים מולה.
רגע לפני שאעזוב אני שואל את מפקד הגדוד למה בעצם צריך צנחנים. כלומר, האם הצניחה עדיין רלוונטית בצה"ל 2017. "השאיפה שלנו לצנוח בכל אימון", הוא עונה לי ומוסיף: "הצניחה תורמת המון לרוח של מסגרת, לאיך שהלוחם תופס את עצמו. לצנחן יש המון אחריות אישית, בשונה למשל מלוחם בגבעתי או גולני, שלא ימצא את עצמו לבד. הוא לבד על המצנח, ובכלל, זה אומץ גדול לקפוץ ממטוס. הצנחן גם נוחת לבד ומשם צריך לדעת לנווט לבד לנקודת כינוס באופן מבצעי".
צניחה מבצעית אולי לא נראית כרגע באופק, אבל בנוגע לתרחישים סבירים יותר משחרר אותי סא"ל שושן עם מסר ברור: "אני לא יודע מתי נקבל פקודה לצאת לסמטאות עזה או להלום בחיזבאללה. אבל כשתגיע הקריאה, הגדוד יהיה הראשון שיעמוד מוכן".