בוקר תחילת המבצע, היינו במוצב ארז בכוננות עם שחר ופתאום שמענו פיצוצים מטורפים, חשבנו שיש לנו מנהרת תופת מתחת למוצב. זה הפתיע גם אותנו. בדיעבד, הבנו, אלה היו חיל האוויר שהפציצו מהאוויר. מבצע עופרת יצוקה יצא לדרך.
הייתי מפקד מחלקה בגולני, גדוד 51. קיבלנו פקודה להיערך למבצע קרקעי בעזה. שבוע שלם נערכנו לקראת הכניסה הקרקעית: ישנים באוהלים בקור המקפיא של דצמבר. גשם. מתכוננים ומחכים לפקודה להיכנס. ככה מעבירים שבוע.
שבת בבוקר, הייתה תחושה שהפעם זה קורה, היום אנחנו נכנסים לעזה. ריכזנו את התיקים ואת הציוד האישי בהאנגרים. נתנו פקודה להפקיד את הניידים האישיים של כולם, זה היה מחזה מיוחד לראות את כולם מתכנסים בתוך הניידים ושולחים הודעות למשפחה. רגע לפני שמסרתי את הטלפון האישי שלי שלחתי הודעה להורים שלי תוך הבנה שהם יראו את ההודעה שכבר נהיה בשטח הרי הם שומרי שבת. אני לא ממש זוכר את כל תוכן ההודעה אבל אני זוכר שסיימתי ב: "תחשבו טוב יהיה טוב".
מוצ"ש ערפל, קור מקפיא נכנסנו פנימה, לעזה. חצינו את הגדר. הלכנו בהליכה איטית בערפל הכבד, לא רואים יותר מידי, מלא בוץ. רעש יריות ופיצוצים באוויר, לא יודעים מי יורה, הם או אנחנו. בקשר מגיעים דיווחים, לאורך כל ההתקדמות שמענו נפילות ופיצוצים שהולכים ומתקרבים. כל כמה דקות הרגשנו שנופלים על ידינו טילים. חושך, אתה לא רואה כלום, אין איפה להסתתר. פשוט מתקדמים בקצב איטי.
ואז זה הגיע, שמעתי שריקה מעלי. מרים את הראש למעלה, לא רואה כלום, שומע בום מחריש אוזניים ואז עוד שני פיצוצים. במבט לאחור הבנתי שלוש מרגמות נפלו על הכוח. הרגשתי כמו בסרט: שניות של שקט, הלם ואז צעקות של כאב. אתה מבין מהר מאוד שאתה באמצע אירוע רב נפגעים בתוך עזה.
אחד החיילים שלי נאנק מכאבים אמר שהוא לא מרגיש את הרגליים, הערפל אט אט מתפזר דבר שחשף את הפצועים מכוחותינו. אחד מהפיצוצים נחת בסמוך אלי, הרגשתי כמו מכת אגרוף ברגל ואז תחושת רטיבות וקור על הירך, ניגבתי בצורה אינסטינקטיבית את הרטיבות עד שאחד החובשים שהגיע אליי אמר "יש לך חור בירך", אני לא רציתי להסתכל.
הסמל שלי בא לבדוק מה איתי אמרתי לו שאני בסדר ושיבדוק מה קורה עם אחד הלוחמים במחלקה, הבנתי שמצבו קשה יותר. שלחתי מבט אחורה וראיתי את אחד המ"כים לא מגיב, חשבנו אולי נכנס להלם. בדיעבד מסתבר שחטף רסיס בין הפלטות של האפוד ישר ללב. היום שלוש-עשרה שנים אחרי אני יכול לספר שהוא ברוך השם בסדר, ניצל בנס.
אותי פינו מהשטח והטיסו אותי במסוק לתל השומר. מפוצץ במורפיום. רציתי להתקשר להורים אבל לא זכרתי את המספר. חמישה חודשים בשיקום עברו לבד. מקצין שהולכים אחריו לוחמים אני נמצא לבד בבית. במהלך המבצע כשראיתי את התמונות בעיתון בטלוויזיה חשבתי שאחזור, אבל לצערי הגוף רצה אחרת.
אחרי שישה חודשים הצלחתי לחזור לשירות מלא. מ"מ טירונים בבסיס האימונים של החטיבה מחזור אוגוסט 09 ולבסוף השתחררתי כסגן מפקד פלוגה.
בשנים האחרונות אני עושה כל אשר ביכולתי בכדי להחזיר למסלול החיים פצועי צה"ל נוספים, כמוני, שמבחינתם רגע הפציעה הוא הרגע היציאה מהמסלול. אני חבר ופועל בעמותת ריסטארט המושיטה יד לפצועים ומציידת אותם בכלים טכנולוגיים, מקצועיים ואישיים בכדי לממש מטרות ולהגשים חלומות לפצועים.
הכותב סרן במיל' שגיא כהן – קצין לשעבר בגולני, נפצע במבצע עופרת יצוקה בעזה. כיום עובד בחברה ביטחונית ויועץ לכלכלת משפחה