סכום מטורף השקיעו האמריקאים בתקציב הביטחון שלהם לשנת 2018, לא פחות מ-610 מיליארד דולר. מדובר בשליש מתקציבי הביטחון של כלל הצבאות בעולם. רק שזה לא ממש אומר שהכסף תמיד הולך למקומות הנכונים, ולא תמיד מבטיח שאכן משתמשים בכסף ביעילות. בטח כשמדובר בתקציבי עתק כמו במקרה של ארה"ב. למעשה, בשני העשורים האחרונים צבא ארה"ב נכנס לשתי מלחמות גדולות ובימים אלו, מנהל מלחמת-על שלישית נגד הטרור.
בחינה של מרבית אמצעי הלחימה שלהם מלמדת שלמרות הכסף הגדול, מרבית כלי הנשק הם פיתוחים משנות ה-70 וה-80 (שאומנם שודרגו). בין השאר בגלל שהצבא רכש כמות אדירה של ציוד למלחמות באפגניסטן ועיראק. במקביל, הוציא כמות אדירה של דולרים על פרויקטים שבוטלו, ורשימה חלקית בלבד מסתכמת בסכום דמיוני של 30 מיליארד דולר, שפשוט הלכו לפח.
הנשק הגאוני נגד טנקים (Brilliant Anti-Tank Munition-BAT)
עוד בימי המלחמה הקרה, היה החשש העיקרי של האמריקאי מופנה לכמות האדירה של הטנקים שהיו לברה"מ - לא פחות מ-10,000 - ותוכננו לשטוף את אירופה. לאמריקאים ולאירופאים יחדיו היו אמנם צבאות משוכללים וגדולים אבל לא מספיק. לכן, החליטו לפתח נשק שיהיה "שובר תקיפה". אמצעי טכנולוגי יעיל שישמיד כמות גדולה של טנקים, וככה נולד פרויקט ה- BAT (או "עטלף").
מדובר במשגר M-270 שאמור היה לשגר מספר רקטות ארוכות טווח. כל רקטה שכזו תוכננה לשחרר 13 עטלפים שכאלה, בעלי הנחיית אינפרה אדום כשכל עטלף ידע למצוא כלי רכב ובעיקר, טנקים של האויב. בתיאוריה, רקטה אחת שכזו מסוגלת להשמיד פלוגת טנקים שלמה.
אבל ברה"מ הפסידה במלחמה הקרה, והכוונה הייתה להמשיך בפרויקט לאור צבאו האדיר של סדאם חוסיין, למעלה מ-4,000 טנקים ואלפי נגמ"שים. אך גם השאיפה הזו לא התממשה אחרי שהצבא הובס וספג טבח של ממש מהאוויר, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה. בארה"ב הבינו שהפרויקט מיותר וביטלו אותו, לא לפני שבזבזו שם 2.2 מיליארד דולר. הנחמה היחידה היא שהטכנולוגיה של הפרויקט, שימשה אותם לפיתוח וייצור פצצות גלישה מסוג GBU-44 אותן ניתן להפעיל ממטוסים ללא טייס, מסוקי הרקולס חמושים ועוד.
RAH-66 קומנצ'י: מסוק העתיד החמקני
גם הפיתוח הזה החל בימי המלחמה הקרה, כשארה"ב חיפשה לעצמה מסוק סיור חמוש שיחליף את ה OH-58D "קיואה". העיקרון היה לייצר מסוק קל שידע לאתר את האויב עבור הכוחות הגדולים, יפעל בחשאי וידע גם לתקוף בעצמו.
חברות בואינג וסיקורסקי לקחו על עצמן את הפרויקט ותכננו מסוק, שבניגוד למסוקי האפאצ'י הכבדים, יהי קטן וקל, רק 3.5 טון. בנוסף המסוק כלל חומרים שייצרו חתימה נמוכה, כלומר חמקני באופן יחסי, ומערכות מתקדמות שאמורות היו לסייע לו לפעול בכל מזג אוויר, יום ולילה. ארה"ב תכננה לרכוש לא פחות מ-1,300 כלי כאלה.
שני אבות טיפוס יוצרו וניסויים החלו, אולם מה שהגדירו בארה"ב כחשיבה לטווח קצר, הבילה לביטול הפרויקט. הרצון של הצבא להשקיע בפיתוח ושדרוג של המסוקים הקיימים ובעיקר עלייתם המטאורית של המטוסים ללא טייס לא נלקחו בחשבון. בשנת 2004 הפרויקט בוטל באופן סופי, כשהוא משאיר אחריו חור בכיס בהיקף של 7.9 מיליארד דולר, 40 אחוז מתקציב כלל האווירייה של הצבא לשנה, לא כולל עוד חצי מיליארד עמלת ביטול לבואינג וסיקורסקי. לא פחות בעייתי, בשנת 2015 הקיואה יצא משרות, רק כדי לגלות שהאפאצ'י הכבד לא יכול להיות המחליף למשימות שלו והיום, אין לאמריקאים מסוק דומה, ישן או חדש.
תותח הייטק: XM2001 קרוסיידר
מה שמשמש כיום כתותח העיקרי של צבא ארה"ב, ה- A7 M-109(ואגב גם של צה"ל) הוצג לראשונה עוד ב-1963. אחרי חמישה עשורים החליטו בארה"ב שהגיע הזמן להחליף אותו, ואם אפשר אז גם ללכת על קונספט שונה. כזה שיהיה הייטק של ממש וגם יעיל יותר. ככה נולד ה- XM2001 קרוסיידר.
הוא אמור היה לכלול מערכת טעינת פגזים אוטומטית, מה שאומר אפשרות להקטין את מספר אנשי הצוות. קנה מקורר שיאפשר ירי של 10 פגזים לדקה ויגיע לטווח של 400 ק"מ, בעזרת פגזים עם סנפירים שנפתחים אחרי הירי. מטורף, לאור העובדה שהתותחים של היום מגיעים לטווח של כ-40 ק"מ. כל זה אמור היה לשבת על תובה משוריינת ובה גם מערכות ניווט, קשר ואיסוף מתקדמות. תותח מהחלומות.
רק שהחלום הזה היה מאוד יקר והוא פשוט התנדף. הצבא האמריקאי חיפש תותח שיהיה יעיל, אבל גם קל יותר כדי שיהיה אפשר להטיס אותו לכל נקודה בעולם. והקרוסיידר היה כבד מדי וגם יקר מדי. צבא ארה"ב תכנן לרכוש 480 תותחים בעלות של 11 מיליארד דולר. אבל אחרי הרבה מאוד כתבות שליליות הפרויקט בוטל, וזה אחרי שכבר הוציאו עליו 2.2 מיליארד דולר.
מערכת המלחמה העתידית (FCS)
מותו של תותח הקרוסיידר, הגיע בין השאר בזכות הפרויקט הזה של רכב העתיד שיהיה קל יותר, ורסטילי ויעל יותר. ספויילר: גם זה לא קרה.
לאורך השנים הצליחו בארה"ב לקחת מערכות שייצרו למטרה מסוימת, ואחרי שדרוג לגרום להן לעשות גם דברים שלא תכננו לעשות במקור. על הרקע הזה, בסוף שנות ה-90, החליטו בארה"ב לייצר רכב בסיס ורסטילי וממוחשב שיבוא במגוון רחב של תתי דגמים. כלומר אותה שלדה תהיה תותח נייד, נגמ"ש, רכב פיקוד או טנק. כלים מאויישים וגם לא מאויישים.
זה נשמע מאוד יעיל וגם הגיוני, רק שבפועל התברר שכלי אחד לא יכול לעשות ביעילות משימות של מספר כלים, זה פשוט לא עובד ומה שכן הצליחו לעשות, היה פשוט יקר מדי לתחזוקה וגם מורכב מדי. מערכת אחת שתעשה את כל המשימות יקרה באופן לא הגיוני ממערכת שעושה משימה אחת. בשנת 2009 החליטו בארה"ב לבטל את הפרויקט אחרי ששפכו על הסיפור הזה 18.1 מיליארד דולר והרבה מאוד חקירות, ששאלו למה לא עצרו אחרי המיליארד השני, מקסימום הרביעי.
רכב לחימה קרבי (GCV)
אחרי שהפרויקט הקודם, ה- FCS, נכשל ובוטל ניסו בצבא ארה"ב לאסוף את השברים ולהפיק את המיטב ממה שהספיקו לבחון. הם החליטו שלא להתפזר, ולהתמקד רק ברכב קרבי משוריין עבור צבא היבשה. כזה שיחליף את נגמ"שי הבראדלי המתיישנים שגם ספגו לא מעט אבידות ממטענים וטילים במלחמות עיראק ואפגניסטן.
כתנאי ראשון הפרויקט החדש היה צריך להוכיח יכולת מיגון והישרדות גבוה. פה החלה הבעיה הראשונה, כי ה- GCV הגיע מאוד מהר למשקל של 60 טון, שווה ערך לטנק מערכה, מה שפגע ביכולת לפרוס אותו במהירות בכל העולם.
הכלי הזה היה אמור לכלול גם לא מעט טכנולוגיה חדשה, בין השאר בחיבור רשתי של כל הכלים בצבא היבשה, וגם מערכת נשק כולל תותח, שיגור טילים ויכולת הגנה פסיבית. ממש כמו של רכבי ה- MRAP המשוריינים, שהוכיחו את עצמם במלחמות נגד הטרור.
האמריקאים שוב רצו הרבה מאוד, אולי יותר מדי. אחרי שבשנת 2009 התקיים דיון בנושא, ואפילו מכרז אליו ניגשו למעלה ממאה קבלנים והכסף התחיל לזרום, הגיעה שנת 2012 ואיתה, הקיצוצים הראשונים בתקציב שכבר החל לחרוג ממה שתכננו. שנתיים אחרי, בשנת 2014, הפרויקט בוטל, אחרי שכבר הושקעו בו למעלה ממיליארד דולר.
הכתובת על הקיר
אמנם לא מדובר בפרויקטים הזויים, כמו כאלו שעליהם סיפרנו בעבר. אבל לסיכום אפשר לומר שאם היה מדובר בחברה אזרחית שמבזבזת כאלה סכומי כסף, סביר שהמנכ"ל שלה היה עף מתפקידו יחד עם כל חברי ההנהלה. וזה במקרה הקל.
בין כל הפרויקטים שבוטלו יש קשר. חוסר היכולת לצפות פני עתיד, גם כשהמהלכים היו ברורים לכל מי שהייתה לו גישה לאתרי החדשות השונים, וניהול סיכונים מוגזם על חשבון משלם המיסים.
רוב התכניות שבוטלו היו ירושה מהתקופה בה עבר צבא ארה"ב ממלחמה מלאה נגד ברה"מ, למלחמה עולמית בטרור העולמי. אנשי התעשיות הביטחוניות היו בטוחים שהאסטרטגיה שמתאימה למלחמות אלו תתאים גם לאחרות.
דבר נוסף המקשר בין כל הפרויקטים המבוטלים, הוא "הקפיצה מעל לפופיק" בכל הקשור לטכנולוגיה. יותר מדי טכנולוגיה, ברובה לא מוכחת, הועמסה על כלי אחד מבלי להתחשב בעלויות ובסיכון. וזה פשוט לא עבד. נכון שלא מעט טכנולוגיות נולדו בזכות אותם פרויקטים שבוטלו. אבל 30 מיליארד דולר שהולכים לפח, סכום חלקי בהחלט, זה יותר מדי גם בשביל האמריקאים.