א', תושב דימונה בן 33, עוד זוכר היטב את אותו יום נורא ב-1994. גם היום, כמו אז, הוא עדיין לא מאמין שטיול האופניים התמים של שבת בבוקר יחד עם חברו הטוב הסתיים באסון כבד שהפך אותו לעיוור ונכה לכל ימי חייו. א' היה אז בן 14. הוא וחברו יצאו למסע רכיבה על אופניים כמה קילומטרים מביתם, על אחת הדיונות היפות הגובלות בכפר בדואי. הם לא ידעו כלל שנכנסו לשטח אש. במקום לא היה שום שלט. כמה דקות לאחר מכן הם עלו על פצצת מרגמה שהתפוצצה תחת רגליהם ופצעה אותם באורח קשה ואנוש. השניים, שרק בנס נשארו בחיים אך נותרו נכים, הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד משרד הביטחון, בגין הרשלנות שבאי הצבת שלטים המזהירים כי מדובר בשטח אש המסוכן לציבור. בהסכם פשרה שנחתם בין הצדדים סוכם שהשניים יפוצו בכמעט 12 מיליון שקל.
לכאורה המקרה החמור הזה, שבנס לא הסתיים באסון כבד יותר, היה אמור להדליק נורה אדומה בקרב האחראים על שטחי אש בצה"ל בנגב. בפועל, הלקחים לא הופקו והמצב רק הלך והחמיר. בעשור האחרון נפצעו עשרות בני אדם ונהרגו כמה ילדים ששימשו כרועי צאן ולא ידעו שהשטח אליו נכנס מוגדר כשטח אש. כך למשל נהרגה ילדה בת 12 שנכנסה לשטח אש סמוך לצאלים כדי לרעות את עדר הצאן של משפחתה, כאשר כדור פגע בראשה במהלך אימון של צה"ל; ילד בן 11 נהרג בשטח אש סמוך לבסיס שבטה כאשר עלה על פצצת מרגמה שנותרה בשטח ולא פונתה; ורשימת המקרים הנוספים ארוכה מאוד.
לאורך השנים משרד הביטחון נאלץ לשלם מיליוני שקלים למשפחות הילדים, אלה שנהרגו ונפצעו בגלל רשלנות של צה"ל. אך כאמור, למרות הפיצויים הכבדים, ולמרות דו"חות מבקרי המדינה שהתייחסו למיפוי שטחי אש והאחריות של צה"ל להציב בהם שלטי אזהרה, כמעט ולא נעשה דבר.
"אם היה שילוט ברור וגדול בכל שטחי האש בנגב הרבה מקרים של פציעות ומוות של בני אדם היו נמנעים", טוען גורם בכיר בפיקוד הדרום. "הוצבו שלטים אבל לא מספיק, מה שנותר בשטח הם שלטים ישנים שדהו מהשמש ולא הוחלפו בחדשים, אחרים נגבו על ידי גנבי מתכות והכי גרוע – כמעט ואין שילוט בערבית שמזהיר את האוכלוסיה הבדואית שלא להיכנס לשטחי האש. האוכלוסיה הזאת משלמת על כך בחייה".
"רשלנות חמורה של צה"ל"
כשליש משטחי מדינת ישראל – כשבעה מיליון דונם – משמשים כשטח אש לאימוני יחידות של צה"ל. 92 אחוז מכלל שטחי האש ממוקמים בנגב והשאר ברמת הגולן, אזור בית ג'וברין ובבקעת הירדן. מאות אלפי מטיילים מהארץ ומחו"ל מגיעים מדי שנה לטייל באזורים הסמוכים לשטחי האש, וחלק גדול מתושבי הפזורה הבדואית שבנגב (כ-80 אלף בני אדם) מתגורר ליד שטחי האש. רוב מי שנמצא בשטחים האלה, שחושב שהוא נכנס לאתרי טבע יפים לטיול רגלי או פשוט רועה את צאנו, נמצא בפועל עמוק מאוד בתוך שטחי אש ולמעשה מסכן את חייו שלא במודע.
שטחים גדולים מאוד באיזור צומת טללים, רביבים, משאבי שדה ומצפה רמון, מוגדרים כשטחי אש אך יש מעט מדי שלטים המגדירים אותם ככאלה משני הצדדים. בסיור שעשינו בשטח גילינו שלטים ישנים ודהויים מאוד, ומרחוק לא ניתן לזהות את הכיתוב שמדובר בשטח אש. השלטים כתובים בשפה אחת בלבד, ולפי מספר הטלפון בין חמש הספרות, אפשר להבין כמה זמן הם מוצבים שם לצדי הכביש.
ראש מועצת רמת נגב, שמוליק ריפמן, שבשטחו נמצאים מרבית שטחי האש של מדינת ישראל, טוען שמדובר ברשלנות חמורה ביותר של צה"ל וגורמי הביטחון. "לא ייתכן שבמשך שנים רבות לא יוחלפו השלטים בשטחי אש בחדשים, גדולים וברורים. כאלה שכל מטייל יידע שמדובר במקום מסוכן. יש שטחים רבים שבכלל אין שילוט ואם כבר יש זה באנגלית ועברית ולא בערבית. שטחי האש בחלקם לא מסומנים", קובל ריפמן, "כל ילד בדואי נכנס לשטחי האש כי הוא לא יודע שמדובר בסכנת חיים. אין גידור, אין שילוט, ממש סכנת חיים. התרענו פעמים רבות על המצב אבל בפועל שום דבר כמעט ולא השתנה בשטח".
לדברי ריפמן, אם צה"ל היה מיישם את דו"חות מבקר הנוגעים לשטחי האש (אימונים) הלכה למעשה, מצב השילוט בכניסה לשטחי אש היה משתפר לאין ערוך והיו נמנעים אסונות רבים. פרט לכך הוא טוען, שצה"ל לא עושה הכול כדי לפנות את התחמושת ובהם נפלי מגרמה ופצצות שנשארו בשטח.
"לצערי היחס של מערכת הביטחון לספרי דו"חות מבקר המדינה הם שמדובר בעוד בסתם דו"חות והם לא מפנימים את הממצאים כדי לשפר המצב הקיים ולתקן את הטעון תיקון. זו אחריות של מערכת הבטחון ובכלל זה צה"ל, ליצור מצב ששטחי האש מסומנים בצורה ברורה והשילוט בהם גדול ומאיר עיניים. פה אין מקום לטעות, כל טעות היא קריטית ועלולה להסתיים באסון. בנוסף לכך, יש בשטחי האש תחמושת רבה ובכלל זה פצצות שלא פונו מהשטח ומהוות סכנה ממשית", אומר ריפמן.
עשרות שלטים חסרים
גם חבר מועצת עיריית דימונה, בני ביטון טוען, שהגיע הזמן שצה"ל יתעורר ויטפל בסוגיה הבעייתית שגבתה חיי אדם וגרמה לאחרים להפוך לנכים. "למה לחכות לאסונות אם ניתן למנוע אותם. לא ייתכן שרק אחרי מותם או פציעתם של אזרחים צה"ל מתעורר", טוען ביטון, "את המצב כיום אפשר להגדיר כהפקרות: 'האיש הישר בעיניו יעשה'. יש מעט מאוד שלטים וגם הם די ישנים, אז איך מצפים שאזרחים יידעו שמדובר בשטח אש. ומה עם תיירים שמגיעים לנגב? לא יקרה כלום אם יציבו עוד עשרות שלטים בכל שטחי האש ובכך ימנעו מוות ופציעה של אזרחים".
ראש עיריית רהט לשעבר, טלאל אל קרינאוי, טוען כי האחריות על הצבת השילוט בשטחי אש היא על צה"ל. "לא ייתכן שבאזורים שלמים שבהם גרה אוכלוסיה בדואית אין שילוט בערבית שיזהיר אותם לא להכנס לשטח ולסכן את חייהם. זו אחריות וחובה על צה"ל ועל המדינה להגן על אזרחי המדינה ולא להפקיר אותם ואת המטיילים שמגיעים לנגב".
גורם בכיר במערכת הביטחון הודה שקיימת בעיה של שילוט בשטחי האש, אך ציין כי בשנים האחרונות אירעו כמה מקרים בהם גנבי מתכות גנבו את השלטים ומכרו אותם לסוחרים תמורת בצע כסף.
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל פועל בשטחי אש נרחבים בפיקוד הדרום, בהתאם להנחיות הנוגעות לשילוט ותיחום שטחי האש ולטיפול בנפלים במסגרת אימונים. השלטים המוצבים בשטחי האש כתובים בשלוש שפות, עברית, אנגלית וערבית. בשל פעילותם לעיתים של גנבי מתכות ומסיבות שונות נפגמים או נגנבים שלטי האזהרה המוצבים. בעקבות כך, נעשות פעולות לשמירה ולמעקב ומתבצעת ומתבצעים בפעם לפעם חידושים ותיקונים ברכיבי התיחום והשילוט. בנוגע לנפלים, בשטחי אימונים, יודגש מיד, כי מיד בתום כל אימון מפוצצים הנפלים שנותרו בשטח ומתבצעות סריקות באופן שוטף".