זה אחד הפצעים הפתוחים מתקופת צה"ל בלבנון. אירוע מפורסם שזכה אפילו לשיר של גולני נגד צנחנים. הסיפור היבש מדבר על כך שבשנת 1998 חדר מחבל למוצב צה"ל "סוג'וד" בו הוצבו לוחמים מגדוד 101. המחבל הצליח לצאת משם בחיים, התקשורת זעקה 'ביזיון', קצין ושני לוחמים הודחו על ידי הרמטכ"ל.
אחרי שאייל שחר פתח את קבוצת הפייסבוק "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים" ועשרות אלפי חברים הצטרפו אליה, מעלים זיכרונות ופותחים פצעים ישנים, זה היה רק עניין של זמן עד שיהיו מי שיציפו את אירוע חדירת המחבל.
לצד פוסטים מלגלגים בנושא, היה גם מישהו שכתב פשוט: "אשמח לשמוע ממקור ראשון את הסיפור על לוחם חיזבאללה שחדר לבד למוצב סוג'וד, נאבק בחיילים והצליח לברוח".
לפוסט היו מאות תגובות, כל אחד והגרסה שלו למה שקרה שם. ביניהם, היה אחד שאמר באומץ: "אני החייל שנאבק במחבל" וסיפר בקצרה מה היה שם. החייל לשעבר הוא אסף ריבר, אז לוחם ותיק במסייעת 101 ושחקן מרכזי באירוע.
בעקבות הדיון בקבוצה פניתי אליו וביקשתי שיספר את מה קרה שם. אירוע שנותר צלקת עבור המעורבים בחטיבת הצנחנים כולה ובצה"ל. ריבר לא היסס וצלל אל פרטי התקרית, כאילו לא עברו מאז שנים רבות.
שוחחנו למעלה משעה על אירוע שעל פי התחקירים נמשך פחות מדקה, וחשוב לציין שהפרטים אותם ציין מגובים באופן מוחלט בתחקיר הצה"לי. הבעיה, כמו שזה נראה, התחילה אחרי האירוע.
"האירוע הזה תמיד מלווה והולך איתי. גם כשיושבים חברים מהמסייעת, עד היום הקשר הדוק, זה עולה ושואלים. כשאני במוזה אני מדבר ולפעמים, אומר שאספר בהזדמנות".
אז הנה, הזדמנות.
סוג'וד היה מוצב בגזרה המזרחית של רצועת הביטחון שאויש על ידי צד"ל ומדי פעם נתפס על ידי חיילי צה"ל, לרוב לצורך מבצעים ומארבים. מוצב קשוח שספג מתקפות קשות של חיזבאללה ומקרים בהם מחבלי הארגון הצליחו להתקרב עד כדי הנפת דגל על חומותיו ולתעד זאת.
"אף תצפית לא ראתה את סוג'וד חוץ ממוצב ריחן שגם ראו חלק קטן", מזכיר ריבר את הסיטואציה. "אנחנו הגענו לשם כדי להחליף את צד"ל ולהיות כוח חילוץ לפעילות של כוחות מיוחדים באזור".
האירוע החל למעשה 24 שעות לפני החדירה. לוחמים ששטפו כלים במטבחון מצאו עצמם לפתע ללא מים. "לא הבנו מה קרה", ריבר נזכר. "צמוד למוצב היה קבר שנקרא הנבי, שהיה מחוץ לתחום. אסור להתקרב לשם חוץ מלצד"לניקים. המ"מ אמר שאולי נגמרו המים, אבל שאף אחד לא נכנס לנבי לבדוק מה קורה עם המים שמגיעים משם".
בדיעבד, ההחלטה הזו הצילה להם את החיים. מה שהם לא ידעו הוא שבנבי מחכים שני מחבלים, כנראה כדי לחטוף חייל.
אחרי 24 שעות המחבלים מתייאשים ומתקדמים למוצב. "החלטנו שהעמדה הצפון מערבית היא הכי מסוכנת, הערכנו שאם יבואו מחבלים זה משם. לכן את העמדה הזו תפסו המפקדים ואני ביניהם".
המפקדים לא טעו בהערכה שלהם שמהעמדה הזו יגיעו המחבלים. מה שהם לא האמינו הוא שהמחבלים יגיעו ממש לתוך העמדה.
כדי להבין את מה שקרה שם ועליו נספר מיד, צריך להבין את התנאים.
הראות היתה לקויה, מוגבלת. הכוח במוצב ביקש ממפקדיו אמצעים כמו פצצות תאורה ולא קיבל מענה, לטענתם. בעמדה היו שלושה לוחמים, שומר ועוד לוחם או שניים במנוחה על מיטה שהוצבה שם. מי שבמנוחה נמצא בלי ציוד.
רגעי הדרמה החלו כשהחושך ירד. אסף משחזר איך אחד מחבריו למשמרת אומר לו: "אני מת שיהיה פה מחבל, עושה כאילו בצחוק התקדמות בלחימת שטח בנוי, קופץ מקיר לקיר, הכל בצחוק. ואז איך שהוא מסתובב עם הפנים למדרגות, הוא קולט במדרגה השלישית מחבל עומד מולו ומחזיק רימון ביד".
אפשר רק לדמיין את ההלם. הלוחם והמחבל הפתיעו זה את זה. "מההלם המחבל לא הספיק להוציא את הנצרה מהרימון ותפס את הרובה כדי לפתוח באש. הלוחם, שלא היה עם כדור בקנה, קפץ לתוך העמדה וצעק שיש מחבל".
אותו מחבל נכנס אחריו תוך כדי ירי לעמדה סגורה ומסוגרת. חושך מוחלט ועשן סמיך. אסף ריבר, שכאמור לא היה שומר, ישב צמוד לפתח העמדה. פתאום הוא רואה מחבל שיורה לו מעל לראש והמחבל הזה לא רואה אותו, בגלל התנאים שנוצרו בעמדה.
"אני מרים את הראש וקולט את הנעליים של המחבל ומבין שהוא ממש מעלי. הוא יורה לתוך העמדה ואז הקנה שלו מתקדם לכיוון הראש שלי. שנייה לפני שזה קורה, לא יודע איך, נתתי לו חתיכת בעיטה לנשק שעף לו מהידיים. למזלי לא הייתה לו רצועה".
אסף ממשיך ומספר ש"מהבעיטה שנתתי לו, בגלל התנוחה שלי, עפתי לאחור על הגב. בעצם כל הקרב שהיה לנו מרגע זה קורה כשאני שוכב על הגב. הוא קלט אותי וניסה להתקרב אליי כאני בועט כדי להרחיק אותו. המחבל תופס לי בשלב מסוים את הרגל ומתחיל לגרור אותי לפתח העמדה".
הלוחם הבין שהוא בעמדת נחיתות במאבק הזה. "אני זוכר שצעקתי שחוטפים אותי. הבנתי שאני לבד וממצב של שכיבה כשהוא גורר אותי, הרמתי את כל הגוף ונתתי לו בעיטה לפנים. לרוע מזלי הוא עף על הקיר ולא נפל".
ריבר מצליח לדרוך את הנשק שלו. "עד היום אני לא זוכר את עצמי דורך את הנשק. המחבל קלט שאין עליו כלום, כשגם טיל לאו שהיה לו נפל בעמדה במהלך המאבק שלנו. יריתי בו, הוא נפצע וברח החוצה. כשהמחבל פנה ימינה, דחפתי את הקנה ויריתי כמו משוגע כדי לתפוס אותו במדרגות. הוא השאיר שביל דם אדיר ונעלם, כשאני מנותק משאר הכוח במוצב".
בסוג'וד היה נוהל של ירי מונע. אחת לכמה זמן היו מבצעים ירי מהעמדה. זו ככל הנראה הסיבה ששאר חיילי המוצב לא התרגשו מהירי ששמעו פתאום ולא הבינו מה קורה באותם רגעים. "אמרו לעצמם עוד פעם הם יורים ועושים שטויות. זה היה הראש והם לא ידעו שיש אירוע".
סרט מלחמה
במאבק מול המחבל הוא זרק על ריבר מכשיר קשר מוצפן. אחרי האירוע הם לא מצאו אותו וריבר אמר למ"מ שהקשר נגנב. מדובר בדרמה של ממש, כי בצה"ל של אותם ימים כל היחידות וחיל האוויר השתמשו במוצפן הזה.
כשהדיווח שהוא נגנב עבר הלאה, כל צה"ל נעמד על הרגליים. כמות אדירה של מטוסי ומסוקי קרב עלו לאוויר וירו סביב המוצב ואיתם גם סוללות תותחים, כדי לעצור את המחבלים. כותב שורות אלו ששירת במוצב לא רחוק של אותו הגדוד ראה את כמות הפיצוצים והאש ששטפה את המרחב. היא הייתה אדירה.
"מתחילה הרעשה מטורפת, מסק"רים, וולקנים, ירי מסביב למוצב וגם בתוך המוצב. אתה בסרט מלחמה". אם תהיתם מה עלה בגורלו, אז בסופו של דבר המכשיר נמצא זרוק בעמדה.
אבל האירוע רחוק מלהסתיים. לא ידוע כמה מחבלים היו והאם אחרים מביניהם חדרו למוצב.
"מתחיל סרט חדש כשאנחנו מטהרים באש את המוצב. זורקים רימונים לכל פתח וחדר ואז ירי בתעלה וככה מתקדמים חזרה לעמדה. כשסיימנו לטהר הגענו לעמדה שהייתה מבורדקת. שם מצאנו את המוצפן, את הנשק של המחבל, טיל הלאו שהשאיר והרימון עם הנצרה שלא זרק".
למוצב הגיעו גששים שהחלו ללכת אחר שביל הדם שהמחבל השאיר מהירי של ריבר. "העקבות הובילו אותם למחבל השני. התחקירים באו ואמרו למה לא רדפת אחריו גם מחוץ לעמדה. אם הייתי יוצא החוצה אחרי המחבל, אז השני היה קוצר אותי. כנראה שלא הייתה לפיקוד בעיה עם זה, אבל אני לא הייתי חי", אמר.
בשלב הזה ריבר וחבריו עדיין בתחושות טובות, אחרי שפרקו מחבל מהנשק שלו והוא ברח. הם אפילו מצטלמים עם הקלצ'ניקוב שלו (תמונה שמופיעה כאן למעלה), בטוחים שמדובר באירוע מוצלח.
"אנחנו עדיין תחת הלם החדירה כי זה לא ההיתקלות הקלאסית שאתה חולם עליה, הצלחנו לצאת מסיטואציה של חדירת מחבל למוצב בזה שכולם בריאים ושלמים. מגיעים כל הקודקודים ברמת החטיבה ואומרים לנו אל תדאגו הכל בסדר, פעלתם מצוין".
לאחר מכן, הפיקוד הבכיר כולל הרמטכ"ל מגיעים לתחקירים. "חזרתי לאותה עמדה עם המ"מ, יומיים לא עצמתי עין. לא נתנו לנו לדבר יותר מדי. בעיקר הדרג הבכיר דיבר על איך זה קרה ועל מיגון", שחזר ריבר.
"גם אחרי התחקיר הזה המח"ט בא אלינו ואמר אל תדאגו הכל בסדר", הוא מוסיף. "אני לא אשכח איך בתחקיר הזה תא"ל ארז גרשטיין ז"ל (מפקד יחידת הקישור ללבנון) נעמד ואמר לאלוף הפיקוד גבי אשכנזי, 'אני לוקח אחריות על החדירה כי מה שעולה שלא נתנו להם אמצעי מיגון'. הוא היה היחיד בגישה הזו".
רק שבמקביל, קצין בכיר שזהותו לא ברורה עד היום הדליף את האירוע לתקשורת בישראל והחלו להתפרסם כותרות ענק על ה"ביזיון של הצנחנים", על המחבל שחדר והחיילים שברחו ממנו. צה"ל ניהל חקירה לאיתור המדליף, כולל בדיקות פוליגרף לקצינים בכירים, אולם זהותו לא נחשפה.
הצבא מצא עצמו במלחמה תודעתית אדירה. "קרעו אותנו", הוא נזכר בכאב. "הכותרות האלו יצאו כשעוד היינו במוצב אחרי ההיתקלות. זה היה מעליב. ההורים שלי הבינו שאני שם אבל לא שאני הלוחם שהתעמת עם המחבל".
מול כל הסלבס של המטכ"ל
גיבורי האירוע לא ידעו מה מתרחש מאחורי הקלעים. שלושתם נשלחים מלבנון לתחקיר בקריה.
יום שישי בתשע בבוקר הם מגיעים ללשכת הרמטכ"ל. "אני זוכר שהצצתי ללשכה וראיתי אולי 20 קצינים הכי בכירים, כל ה'סלבס' של המטכ"ל היו שם. ישבנו שעתיים-שלוש מחוץ ללשכה עד שקראו לנו. שאלו את המ"מ אולי שאלה אחת. הוא ענה בקצרה וזהו, לא נתנו לנו לדבר".
"ואז", ממשיך ריבר את הסיפור, "אני זוכר שפתאום המח"ט קם ואמר 'אדוני הרמטכ"ל אני חושב שהיה כאן כשל, שהחיילים לא פעלו כנדרש ולא חתרו למגע'. ככה באלו המילים".
שלושת הלוחמים המעורבים הסתכלו אחד על השני בשוק. "לדעתי גם המג"ד היה בשוק. הוציאו אותנו החוצה ונסגרה הישיבה".
הקצינים הבכירים מתפזרים כשהמג"ד והמ"פ קוראים להם להיכנס. "הם מסתכלים עלינו בעיניים דומעות, אומרים מצטערים, אתם מודחים בהחלטת הרמטכ"ל. אמרו לנו שהם אוהבים אותנו, שחושבים שפעלנו טוב אבל שאין להם מה לעשות. חזרתי הביתה מרוסק ובשלב הזה כבר החלו טלפונים מכל התקשורת".
"גם היום אין גיבוי לחיילים הפשוטים"
למחרת, הוא נזכר, התקשר מי שהוא מכנה "המלאך שלי". אלוף יוסי בכר שנחשב לאגדת צנחנים. "אמא שלי העירה אותי ואמרה: 'יוסי בכר מתקשר כבר פעם שלישית, אתה חייב לקום'. הוא שאל מה שלומי, אמר שלדעתו פעלנו בצורה אמיצה, שכל התחקיר לא שווה ושאל מה אני רוצה לעשות".
בכר משך אותו אליו לבא"ח צנחנים שעליו פיקד לתקופת השירות שנותר לו להשלים. "הייתי עם יוסי שלושה חודשים שהיו חוויה, עד היום אנחנו בקשר".
ריבר, כיום נשוי ואב לילדים, מספר שאת הצבא עזב בתחושות של כעס אבל בעיקר אכזבה. "זה אף פעם לא הסתיים, משהו שתמיד נשאר פתוח. היום אני רואה את זה אחרת. לא כועס אבל יש בי אכזבה עצומה מהטיפול במקרה הזה. לצערי גם היום אין גיבוי לחיילים הפשוטים שבקו הראשון. זו תחושה החמוצה".
לימים ועדת חוץ וביטחון בחנה את המקרה וזיכתה את המעורבים, קבעה שלא היה צריך להדיח אותם. אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
לסיפור שמלווה את ריבר מאז היתה גם סגירת מעגל מרגשת לאחרונה. "בזמן האירוע דווח בקשר "התקפת מוצב בסוג'וד" ואף אחד לא ענה. היחיד ששמע בסוף היה בחור מהעטף (תצפיות מודיעין). בקבוצת הפייסבוק של לבנון כתב לי אותו בחור, סיפר שהוא שמע אותנו מדווחים ואף אחד לא עונה עד שהעביר את הדיווח למפקדת היק"ל".
ריבר מסכם ואומר שהשיח ביניהם היה סגירת מעגל מטורפת, שלא מעט כמוה מתרחשות מאז נפתחה קבוצת הפייסבוק של הסיפורים מלבנון. סיפורים שקרו לפני שנים אבל עבור מי שהיה שם, לא נשכחו לעולם.