"אתה יכול לדמיין את זה? זה היה כמו סט של סרט קולנוע. עמדנו בחושך מוחלט, מולנו האוטובוס עם המחבלים ובני הערובה שמואר בפרוז'קטורים ענקיים ומאחורינו הרמטכ"ל והמפקדים הבכירים".
אלה היו שניות המתח האחרונות לפני רגע השיא במבצע החילוץ של קו 300, כפי שסיפר לי השבוע מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, חבר הכנסת עמר בר לב. ממשכנה הממוזג של הכנסת הוא שיחזר בקור רוח את השתלשלות האירועים הדרמטית בפרשה שהסעירה את המדינה – זו שלולא הברדק של השב"כ, הייתה נכנסת לפנתאון הישראלי כעוד מבצע חילוץ נועז של סיירת מטכ"ל.
עיניים בגב
ה-12 באפריל 1984. ארבעה מחבלים פלסטינים משתלטים על אוטובוס אגד שנוסע בקו 300 מתל אביב לאשקלון, ולוקחים את נוסעיו כבני ערובה במטרה לשחרר 500 אסירים מהכלא הישראלי.
אחרי שהאוטובוס עובר מספר מחסומים, כוחות הביטחון עוצרים אותו בפאתי העיר דיר אל-בלח ברצועת עזה. למקום זורמים כוחות רבים שמכתרים את האוטובוס ויחד איתם בכירי מערכת הביטחון, בהם הרמטכ"ל רא"ל משה לוי ("מוישה וחצי") ז"ל, הקחצ"ר (קצין חי"ר וצנחנים ראשי) תא"ל איציק מרדכי, שר הביטחון משה ארנס וראש השב"כ דאז, אברהם שלום ז"ל.
אנשי השב"כ מתחילים במשא ומתן מורט עצבים מול החוטפים ומתרשמים שמדובר בחבורת חובבנים. ובכל זאת, החשש העיקרי בקרב הפיקוד היה שהם יאבדו את העשתונות ויפעלו כנגד כל היגיון בריא דווקא בגלל שהם חסרי ניסיון. אחרי דיונים רבים, הרמטכ"ל מחליט לתת לסיירת מטכ"ל את הפקודה לפרוץ לאוטובוס ולחלץ את בני הערובה.
באותו הזמן, ח"כ בר לב היה ימים ספורים לפני הכניסה לתפקיד מפקד הסיירת. "אני בכלל הייתי בבית שלי בירושלים עם חברים. קודם הקפיצו את כל היחידה, ולשמחתי הופעתי ברשימת האנשים שמקפיצים. סיפרו לי מה קרה, וישר נכנסתי לרכב ונסעתי לשם", סיפר. בעגה המקצועית מכנית את זה אירוע "מאפס למאה".
אחרי שקיבלו את המשימה, אנשי סיירת מטכ"ל מגישים תכנית פעולה להשתלטות על האוטובוס. בר לב עומד בראש החוליה שניגשת אל המחבלים ראשונה במסווה של צוות משא ומתן. ברגע שיירו בראש החוליה היושב בכיסא הנהג, שאר הכוחות אמורים להסתער.
"מתוך החושך המוחלט, החוליה שאני מפקד עליה יוצאת לכיוון האוטובוס, אל האור, כשאנחנו מוסווים כצוות המשא ומתן. אנחנו מתקרבים כאילו אנחנו צריכים לדבר איתם, כשבעצם אנחנו מתכוונים לשלוף את האקדחים ולהרוג את המפקד בכיסא הנהג", משחזר בר לב. "זו בעצם הייתה פקודת 'פעל' לכל הכוחות".
"זה היה ביזארי: מקדימה המחבלים שאנחנו מתקדמים אליהם בידיים ריקות כי האקדחים מוסווים, ומאחורי הגב נמצאים כל הגנרלים הגדולים שמסתכלים עלינו. במלון סבוי ובמבצע אנטבה הייתי עם הצוות שלי ומנותק מאחרים. פה כל העולם צופה בך, עיניים בגב. זו סיטואציה מאוד מלחיצה. הם רק מחפשים אותך".
"כשהגענו לאוטובוס ראינו את הצלליות של בני הערובה. רק נותר לומר שתי מילים ולפתוח באש, אבל זה הרגיש ארוך מאוד. אלה היו הרגעים הכי קשים, בין הלפעול ללא לפעול. מהרגע שירינו כולם הצטרפו ורצו והכל נעשה יותר חלק".
הכוח של סיירת מטכ"ל פורץ לאוטובוס ב-04:40 לפנות בוקר. "מהצד זה נשמע נורא, פשוט נורא, בלגן רועש", בר לב מעיד. "המון יריות תוך שניות ספורות. לא לקח הרבה זמן לפרוץ לאוטובוס ולהשתלט עליו. ירינו בנהג וכוח שהסתתר 50 מטרים משם הסתער".
חילוץ בני ערובה נחשב למבצע הצבאי הכי מורכב שיש, אבל הפעם למחבלים לא היה סיכוי: הם היו חבורה של בני 18 שבקושי התאמנו, ומולם ניצבו לוחמי הקומנדו הטובים בעולם. ועדיין, בזמן שלוחם סיירת מטכ"ל צריך לבצע סדרת פעולות מהירות, ארבעת המחבלים יכולים פשוט להרוג את כל מי שקרוב אליהם. "אתה מתקרב לאוטובוס ומקווה שהמחבלים קונים את הסיפור, ושהם לא יפתחו עליך באש או יהרגו בני ערובה", הוא אומר.
יש לכם דימוי הרואי של אנשי צבא מסוקסים. פחדתם?
בר לב, שכלוחם וכמפקד בסיירת מטכ"ל ראה הרבה אנשים נהרגים, עונה בלי להסס. "ברור. אולי מי שזו הפעם הראשונה שלו לא מבין מה קורה ולכן גם לא פוחד. אבל מי שהיה במצבים כאלה בעבר וראה אנשים נהרגים ונפצעים למול עיניו, פוחד. במבצע אנטבה, יוני נתניהו מפקד הסיירת נהרג מול העיניים שלי".
באירועי מיקוח יש דברים שעושים באופן אוטומטי אבל יש גם זמן למחשבות. "אם ניקח למשל את החילוץ בסבוי, אני והצוות שלי זחלנו והתגנבנו למבנה ואז התחיל המשא ומתן. בזמן הזה אתה במקום ולא זז, נשאר עם המחשבות שלך. בקו 300 היה משא ומתן ארוך מאוד. היה הרבה זמן לחשוב וגם לפחד".
מתי מעכלים מה קרה?
"בזמן האירוע אתה עדיין לא מתחבר לקטע הרגוע והאנושי, השעון מתקתק. רק ביום למחרת אתה באופוריה, וגם אז אתה נאלץ להתעשת וחוזר מהר מאוד לניווטים ולתרגילים".
היום שאחרי
יומיים אחרי שהסתיים האירוע, בר לב הפך למפקד היחידה. הוא מפתיע ומספר שאחרי הפעולה היו תחקירים נוקבים מאוד. "זה קורה גם במבצעים שמצליחים. אתה יכול לבוא לתחקיר כזה של מבצע מוצלח ולהרגיש כאילו מדובר בכישלון ענק ולא במבצע מדהים".
גם היום, שנים אחרי, לא ניתן לפרט בדיוק מה עלה בתחקיר. "היו לי הרבה מאוד מסקנות לגבי הצלפים, מה הם צריכים לעשות ואיך הם צריכים להתאמן. מדובר בהמון לקחים שאני זוכר עד היום". הוא אומר. הוא כן מודה הלקחים האלה הצילו חיים בפעולות הבאות. "המטרה הסופית הייתה שייפגעו כמה שפחות בני ערובה ולוחמים. בזה הצלחנו".
אני שואל אותו על הצלת חיים. "אחרי אירוע כמו קו 300 אתה מוודא שאין מטענים, אתה עסוק בפינוי פצועים. זה לא נגמר כשהצלחת לחסל את המחבלים, הפעולה המבצעית נמשכת גם אחר כך. באנטבה למשל, צריך היה להעלות את בני הערובה על מטוס ולפגוע באוגנדים, ובסבוי ביצענו סריקות אחרי שכל הבניין התמוטט".
בר לב מתעקש לחזור דווקא לכישלונות; הוא מזכיר את בני הערובה שחוברו למטעני נפץ בסבוי וחוזר לילדים שנהרגו בפיגוע במעלות. את הרגעים הקשים האלה הוא וחבריו סוחבים על הגב כמשקל כבד יותר מתחושת הניצחון. "יותר קל להתחבר לתחושות קלות של ניצחון, הרבה יותר קשה להמשיך לחיות עם תחושות קשות".