רס"ם במילואים רוני גניזת ז"ל נפל בקרב בדרום לבנון באוקטובר האחרון. רוני ז"ל, בן 36 מגבעת שמואל, היה לוחם בגדוד 5030, שנפל במהלך סבב המילואים השלישי שלו מאז פרוץ המלחמה. רוני הגיע לישראל לבדו בגיל 18 כדי להתגייס, מתוך תחושת שליחות ואהבת הארץ. הוא הקים משפחה עם רעייתו שושנה ושלושת ילדיו, והקדיש את חייו לשירות המדינה. בקרב האחרון בדרום לבנון פעל רוני עם צוותו בעוז ובמסירות, ונהרג במהלך משימה לאיתור תשתיות טרור.
אחיו הגדול, ג'רמי, מספר בראיון על מי שהיה אחיו ושותפו לעסק: על החיוך והלב הענק שאפיינו אותו כל כך, על הקשיים בלשרת כלוחם עולה חדש, וקורא להמשיך את מורשתו של רוני, שהמסר שלו תמיד היה אחדות אמיתית בעם.
רוני היה הבן הרביעי מתוך חמישה במשפחת גניזת. אחיו הבכור ג'רמי מספר כי משפחתם במקור לא הייתה דתית או ציונית במיוחד. הם היו צרפתים במארסיי והוריהם תכננו שגם ילדיהם יגדלו כצרפתים. אך לילדים היו תוכניות אחרות. ג'רמי חזר בתשובה, עלה לארץ והתגייס, וכך גם אחיו.
אצל רוני המצב היה קצת שונה: "רוני לא רצה לבוא סתם. הוא רצה לדעת אם הוא באמת רוצה את זה או שהוא עושה את זה בגלל האחים שלו. אחרי זמן חשיבה הוא החליט שכן, 'אני בחרתי, אני גם רוצה לעלות'". ואכן, רוני עלה עם תוכנית של בני עקיבא שבה היה חבר עוד בצרפת. במסגרת התוכנית התנדב בקיבוץ ובמד"א והתגייס לנח"ל.
שירות קרבי כחייל בודד ועולה חדש זה לא דבר פשוט. ג'רמי מתאר את הקשיים שהוא ורוני חוו ככאלה: "זה לא כמו חייל רגיל שמתגייס וכל שבוע חוזר לבית של ההורים, שמכבסים לו את המדים והוא נח. אצלנו זה ממש לא ככה. כל שבת אתה צריך לבדוק איפה תהיה. זו עצמאות טוטאלית בגיל צעיר. אין הורים בטקסים, הם לא מבינים את השפה, הם לא הבינו בדיוק מה אנחנו עושים".
אף שלא היה מחויב בשירות מילואים במסגרת התוכנית, רוני לא היה מוכן לשמוע על כך וחתם מיד על המשך התנדבות, ומאז – לא פספס אף יום מילואים אחד: "אני זוכר שאצלי לפעמים היו לי מבחנים, לפעמים הייתה לי עבודה וביקשתי להזיז קצת. אבל הוא, לא משנה מה, היה בא למילואים. כל פעם שקראו לו, הוא הגיע".
מאז שהשתחרר משירות חובה, הכיר את אשתו שושנה, גידל שלושה ילדים והחל לעבוד במשרד ראיית החשבון של אחיו ג'רמי, כל זאת תוך שירות מילואים פעיל. "הוא היה מנהל את המשרד, הלב של המשרד". רק בדיעבד הבין ג'רמי מה עבר עליו באותם חודשים קשים. רוני, שהיה משויך לחטיבת המילואים "אלון", תפס את הקו מול לבנון, וספג אש ופצמ"רים לאורך כל התקופה.
"כל השנה הוא לא היה פה, ואני יודע כי אני מעסיק אותו. בזמן הזה אנחנו מגלים המון על התכונות שלו. הייתה לו אהבה אינסופית למדינת ישראל, מסירות נפש שאין לה סוף", מספר ג'רמי. "הוא שלח לנו סרטונים שבהם הוא מחייך ומרים את כל החבר'ה שלו בבוץ ובגשם. קרוב משפחה שהיה גם בלבנון כתב לו איך בתנאים האלה אתה מצליח לחייך? אצלנו כולם גמורים. רוני ענה לו תקשיב, יש לנו משימה לעשות, אתה יכול לעשות את זה עם חיוך או בלי חיוך. בלי חיוך יהיה הרבה יותר קשה. אנחנו כאן להגן על המדינה – תחייך".
גם עבור רוני החייכן והאופטימי השירות לא היה קל, אך זה לא מנע ממנו לחזור לקרב בכל פעם שנדרש. "אחרי 226 ימים של מילואים אמרתי לו: 'רוני, תקשיב טוב. אם אתה לא הולך לפסיכולוג, אתה לא חוזר למשרד. אתה עייף, אתה תשוש, עברת טראומות'. הוא לא רצה לשמוע על טיפול, אבל יום אחד אשתו אמרה לו שהוא כמו סיר לחץ ושהוא חייב ללכת. הוא סיפר שזה היה גיהינום, שהם היו כמו ברווזים בהתחלה ולא יכלו להגיב במשך תקופה ארוכה. זה היה לו מאוד קשה והוא היה על סף פיצוץ".
למרות האתגרים, כשנקרא שוב להילחם בחודש שעבר, הוא לא חשב פעמיים. "עשינו שיחת וידאו, אני, הוא ואח שלנו הנוסף שבעזה כדי לחזק אותו, והוא אמר: 'לא משנה מה קורה, אנחנו הולכים'. אמרתי לו, רוני, אתה עייף, אולי אל תלך, והוא ענה: 'החיילים שאיתי הם כמו המשפחה השנייה שלי, אני לא יכול להשאיר אותם לבד'. כששאלתי אותו על הילדים, הוא אמר שהוא עושה את זה גם בשבילם".
הפעם נכנסה הפלוגה של רוני ללבנון, והם היו בהתקפה לטיהור כפר: "יום לפני התקרית הם סרקו בתים, מצאו אמל"ח ומנהרות, והוא היה מאוד גאה בזה. ראינו תמונות שלו מחייך". כמה ימים לאחר מכן, התחולל הקרב הקטלני.
"הם יצאו למשימה עם מודיעין על חוליות מחבלים בכפר. לידם היה בית ספר ענק שנחשב מקום בטוח. בדיעבד התברר שהיו שם כ-8 מחבלים שארבו להם. כנראה הם חטפו RPG מטווח קרוב. רוני נהרג במקום, וכמה ימים אחריו נפטר מפצעיו גם רס"ם ישי גרינבאום ז"ל. כל הפלוגה נקלעה למארב, הצוות של רוני חטף ראשון. הם כיתרו את בית הספר והפגיזו בטנקים, וחיילים מהפלוגה נכנסו לחלץ את הפצועים תחת אש".
הפלוגה המשיכה וסיימה את המשימה "בשביל רוני". להלוויה הם לא הספיקו להגיע, אך כשיצאו לכמה ימי התרעננות, פגשו את ג'רמי ומשפחתו. "החבר'ה האלה גיבורים אמיתיים, אריות", הוא אומר.
מאז מותו של רוני, גם ג'רמי ואחיו נקראו לעוד סבב, וביקש להמתין לאור מצב המשפחה והילדים של רוני. אח נוסף כבר נקרא ל-77 ימי מילואים בעזה, אחרי 150 ימים. ג'רמי משתף בכעס שלו: "יש מי שנותן את כולו, בעוד אחרים רוכבים על הגב שלנו. פעם זה היה אפשרי, היום כבר לא. אנחנו בציונות הדתית תמיד נבוא, תמיד נתייצב, כמו שרוני אמר: 'אם אנחנו לא נלך, מי ילך?' אבל זה שוחק אותנו, החיילים עייפים ושחוקים. אלה שלא משרתים מפחיתים את הזמן של אלו שמשרתים עם יקיריהם, זמן שכמו במקרה של רוני ז"ל הוא יקר מאוד".
ג'רמי מסיים בפנייה לעם ולפוליטיקאים ומבקש: "אנחנו יכולים לא להסכים אחד עם השני, אבל להפוך חלק כזה או אחר לבוגד כי הוא לא חושב כמוני, מימין ומשמאל, זה מסוכן ונורא. כרגע כל עם ישראל חייב להיות מאוחד, לדעת להכיל את הבן אדם שלא חושב כמוני. האחדות היא משהו שהיה חשוב מאוד לרוני".
