"ואומץ מהו? ... אומץ מתגלה בשעה שאדם רציונלי עושה מעשה המנוגד לכל היגיון, בניגוד קיצוני לאינסטינקט, ליצר של קיום חיים. האומץ נובע גם מן האמונה בערכים במוטבעים בנפשו של הלוחם, פרי החינוך והמורשת שינק. הם שגורמים לו להפגין תעוזה בעת קרב" (מתוך הספר "כוח צביקה")
האם כל מה שגדלתי עליו הוא שקר?
בשבועיים האחרונים פקדו את רמת הגולן אלפי בני נוער, מתגייסים לעתיד, במסגרת פרויקט "בעקבות לוחמים" שבו למדו על קרבות העבר יחד עם טעימות מאפשרויות השירות בצה"ל. בין המרצים שהגיעו בלט בנוכחותו צביקה גרינגולד, אותו צביקה מ"כוח צביקה". אבל בניגוד לפעמים הקודמות שיצא לי לשמוע את האיש, הפעם הזו הייתה מלווה בתהיות ובשאלות רבות.
לפני קצת יותר משנה, בערב שלפני יום כיפור, צפיתי בכתבת חדשות שלפיה האירוע ההיסטורי שבמרכזו עמד גרינגולד הוא בעצם בדיה. "מיתוס" הם קראו לזה והסבירו איך הוא נולד: כתב "במחנה", שפרסם לראשונה את הסיפור, רצה להעלות את מורל החיילים. אלא שכעבור 44 שנים, המורל שלי התנפץ לחלוטין.
בעולם שבו אנחנו חיים, גבורה היא מילה שאיבדה את משמעותה. פעם, כשחייל חיסל 60 טנקים, קראו לו גיבור. היום, כל מעשה התנדבותי מוציא עשרות תגובות "גיבור" מהחברים שלך בפייסבוק. בינינו, אני בטוח שאם בשנת 1973 היה פייסבוק, צביקה היה מעלה פוסט מפורט על המלחמה. כנראה שהיה נלווה לזה גם האשטאג ויראלי #כוח צביקה ועוד כמה אימוג'י של טנקים. ב-1973, חיילי "כוח צביקה" נעשו גיבורים גם בלי זה.
אותה כתבה העלתה בי את השאלה אם מה שגדלתי עליו הוא שקר, אבל היא עשתה גם דבר אחר וחשוב לא פחות: היא העלתה לכותרות את השיח על גבורה. איני נכנס אל קרב הגרסאות שמתחולל; השאלה הגדולה יותר היא אם בעולם הפוסט-מודרני שלנו עדיין יש מקום של כבוד לגיבורים ולמיתוסים.
הבטתי בהם, מאות בני נוער שהאזינו לגרינגולד בקשב רב. אף פלאפון לא צלצל, אף פרצוף לא היה שקוע בסמארטפון. והבטתי בצביקה. באחת הקבוצות, שהייתה קטנה אך דומיננטית והחבר'ה בה הרעישו בצורה בלתי נסבלת, צביקה המשיך, ביטל את רעשי הרקע והתקדם. הרעשים שככו מאליהם. כך גם מול המקרה הזה. האיש תמיד בתנועה קדימה, לא נותן לרעשי רקע להפריע. כנראה זה מסביר מדוע עד היום לא נשמע קולו אחרי הפרסום ההוא בחדשות.
כשאנשים שומעים שאני עובד כמרצה לבני נוער, הם מיד מציינים בפניי שזה ראוי להערכה כי "הדור הזה מפונק, לא יודע להעריך או לכבד כלום ורק תקוע בסמארטפון שלו". והנה, הדור הזה הניח את הסמארטפון, גייס את כל יכולות הקשב שלו, ויצא עם צביקה למסע מלא באומץ, שליחות והשראה. כנראה שגם צביקה הבין את זה. בסוף אחת ההרצאות, כשכבר היינו בדרכנו לחדר האוכל, הגיעה קבוצה קטנה של 8 תלמידים שרצו לשמוע עוד ממנו. לא רציתי להטריח את צביקה ומפאת כבודו הצעתי שילך לאכול ואני אדבר איתם לבד. "מה פתאום?" הוא נזעק, "גם בשביל אחד אשאר – כל אחד חשוב!". כך, הוכחנו בחטיבה 188 שאם נדע להתאים את התוכן כך שידבר בשפה של הדור הנפלא הזה, הוא קשוב, ערכי, ומחפש לתרום לא פחות מהדורות הקודמים.
גם בישראל 2017 יש מקום לגיבורים
לפני כ-4 שנים, כשהייתי מפקד פלוגה צעיר, הקראתי את הציטוט מספרו של גרינגולד לחיילים בטקס סיום של מסע מפרך, רגע לפני שקיבלו את תג חטיבה 188. אחד מהחיילים שעמד באותו טקס היה י'. שמונה חודשים מאוחר יותר החליף י' את מפקד הטנק שלו שנפצע ב"צוק איתן". י' נלחם לילה שלם כמפקד טנק על אף שמעולם לא למד לעשות כן. הוא עשה זאת בלב ליבו של אירוע הנגמ"ש בתוך שג'עייה.
לאחר קבלת הצל"ש, כשנשאל על החוויות מהלילה ההוא, י' אמר: "החיילים של היום לא שונים מהחיילים של פעם, הם יעשו כל דבר שיידרש". במילים אחרות, מה שעשו קודמינו - בהקמת המדינה, ב-1973 - מוטל עלינו עכשיו, ואנחנו לא פחות טובים. אם ברצוננו לדעת מה נכון לעשות במצבי קיצון שכאלה, כל מה שצריך לעשות הוא להסתכל אחורה וללמוד מקודמנו.
בין אם סיפור גבורתו של גרינגולד נכון או לא, אל תערערו לנו את המיתוס ואל תיקחו לנו את הגיבורים שלנו. מהם אנו שואבים כוח, ערכים והשראה להפוך את המקום הזה לטוב יותר. כפי שכתב צביקה בספרו על עיטור הגבורה: "העיטור הנכבד הזה אינו מקנה לזוכה בו שום יתרון, אלא מטיל עליו את החובה לחיות בהתאם למורשת, בהתאם לסמל".