כשמביטים בפנים אלו ששוכבים במיטת הטיפולים בבית החולים או מתניידים בכיסא גלגלים לאחר שרגליהם נקטעו, נזכרים במציאות העגומה, זו שלעיתים מעדיפים להסיט ממנה את המבט ושבאה בניגוד גמור להרואיות שהפגינו בקרב. השקט היחסי ששורר במסדרונות בית החולים השיקומי בתל השומר לא מלמד על הרעש והתופת שחוו לוחמים ולוחמות שכעת מנסים לשקם את חייהם. למרות שחלף זמן מרגעי הסכנה מול מחבלים, ריח השריפה והמפגש מול אויב - בעבור מי שנדרש לגלות כוחות פיזיים ונפשיים יוצאי דופן כדי לשוב לחיים הכל עדיין טרי ומוחשי.
הבלבול ניכר בפניהם כשאזרחים פונים אליהם בבית החולים ומבקשים להודות להם, אך בעיקר מהשפה שבה בוחרים להשתמש. האירועים צרובים בזיכרונם, והם מקפידים לדבר בזמן הווה. "אנחנו נכנסים לעזה", "שומעים פיצוץ אדיר" ומשפטים נוספים דומים בלטו בדבריהם של מעיין מולה, דויד ריבייב ויואב צבעוני שסיפקו טפח אמיץ ולא מתווך מחייהם בדרך לשיקום בפרק הבכורה של סדרת הדוקו "לוחמים", שיצר וביים גל רז וששודרה הערב (ראשון) בקשת 12.
"אני לא חושבת שנפלו אצל מעיין האסימונים עדיין"
"לפני שנכנסו לעזה, עמדתי מול הגדוד ואמרתי להם: 'תסתכלו טוב אחד לשני בעיניים כי התמימות שיש בכם עומדת להיעלם בעוד מספר שעות ברגע שתחצו את הגדר. אתם הולכים להיפגש עם דברים שישנו אתכם לכל החיים, לטוב ולרע. חלקנו לא יחזרו, חלקנו יחזרו פצועים וחלקנו יחזרו בשלום והם יצטרכו לחיות עם הפצע הזה שלא מגליד אף פעם", נזכר מעיין מולה.
בדומה לישראלים רבים, 7 באוקטובר תפס את מולה בשוק ובניגוד לחיים שחי עד אותה שבת ב-06:29 בבוקר. הוא בכלל לא היה בארץ והחליט להגיע להילחם. בשבע השנים האחרונות גר עם משפחתו, אשתו רחלי ושלושת ילדיהם, בהודו. "התקשרתי לרחלי ואמרתי שאני טס לישראל. בדקה הכל משתנה: מאיש עסקים בחליפה למדים, מעט אתה עובר לנשק, מטלפון לקשר. אתה מתנתק מהעולם, מהכל. נכנס לעזה וחושב שזה חיים או מוות", תיאר את הניגודיות. "בלילה הראשון היה ערפל כבד, התקשרתי לרחלי ואמרתי לה שאני אוהב אותה ושלא אהיה זמין בשבועות הקרובים. יש בך פחד, ומי שיגיד שאין, שקרן".
בקול מפוכח, שחזר מולה את הרגע שבו נפצע לצד חברו הטוב דויד ריבייב. "דויד מתעד מבצעי, הוא יורה ומצלם וברוב המוחלט של הפעמים היה צמד הברזל שלי", שיתף, "זה אומר שאנחנו שומרים אחד על השני, לא מתפרקים אף פעם. אנחנו יוצאים למשימה ברמה החטיבתית, כיתור בית החולים כאמל עדואן. הגדוד יוצא לפשיטת חבלה על מבנים מופללים. אנחנו מתחילים תנועה בין המבנים, מדלגים בין מבנה למבנה. בדרך יש שורה של מבנים ואחד המקומות היה ריק, חסר מבנה. היינו צריכים לעבור אותו, דילוג קצת יותר רחוק. דוד ואני עומדים וממתינים, דויד כמובן עם מצלמת הקסדה דולקת".
ואז הגיע הרגע ששינה את הכל בקרב ובחיים שאחרי. תורו של צמד הברזל להתקדם, ופיצוץ. בתיעוד ממצלמות הגוף של הלוחמים ניתן לראות את הרגע הדרמטי ואת חוסר האונים שבעקבותיו. "אני לא מרגיש את הרגליים", נשמעת קריאתו של דויד וזעקות לחובש. מולה חזר לרגע שהבין כי חברו הטוב נפגע. "אני רץ לדויד, מבין שהוא פצוע אנוש. אתה מבין שצריך להעיף אותו כמה שיותר מהר, אתה בלב עזה ולא יודע מה יהיה הצעד הבא. יש מצב שתיהרג אבל אתה לא חושב על זה, פשוט יודע את זה. אתה קם וחושב על דויד", אמר. "צוותי רפואה מגיעים ומטפלים בדויד, ואחד מהם תופס אותי ואומר לי לעצור. הוא אומר שאני פצוע, והפשיטו אותי. ראו שכולי דם, הולכים לפנות אותי ואני מתנגד. ברחתי לו, לא מבין שאני פצוע. אולי זה האדרנלין אבל אתה לא מבין".
גם בבית החולים לא הבין מולה את משמעות הפציעה. "אחרי שהגעתי לבית חולים, בראש חשבתי שאחזור להילחם. אמרתי לאשתי שמחר אני כבר חוזר, שאין סיכוי שאני חוזר הביתה", שחזר. "אני פתאום מבין שזה לא אירוע של יום, זו לא מכה קלה בכנף. זה לא רק כמות נרחבת של רסיסים, זה גם רסיסים שפגעו וקרעו עצבים. התנועה מוגבלת פתאום ואין לך תחושות ברגליים. דויד בטיפול נמרץ נאבק על כל יום ביומו. ועכשיו מה? יש לך שלושה ילדים בהודו, יש לך עסק בהודו - אתה פה, והראש בכלל בעזה".
מעיין ורחלי דנו באפשרות פנייה לאיש מקצוע טיפולי, אך מעיין התעקש שחש בטוב מבחינה נפשית. ועדיין, הודה כי מרגיש אומלל בכיסא הגלגלים. רחלי העלתה את סוגיית הילדים, רצתה מאוד שיבואו ואילו מעיין חשף את ההסתייגות והקושי להיראות שברירי לידם. "אני מעדיף שלא יראו אותי ככה. בשביל מה? מה זה ייתן? אני עוד לא שלם מספיק כדי לתת להם את מה שהם צריכים, זה לוקח זמן. אני כל הזמן עובד על זה, אתה ועצמך. הילדים מאוד רוצים לבוא, ואני עונה שגם אני רוצה מאוד אבל עוד מעט, עוד קצת", הודה בקול שבור.
צמד הברזל דויד מתחיל להשתקם, הוא איבד את רגלו, אבל מעודד מההתקדמות. בשיחה מרגשת בין השניים צפה התחושה הקשה שמלווה את הלוחמים שחזרו. "אני חייב להגיד לך משהו שיושב לי על הלב, אני ממש מצטער שככה סיימת את המלחמה שלך, באמת", אמר מעיין לדויד. "אני יודע שזה לא באשמתי, ועדיין. לא ככה תכננתי שתחזור הביתה, ניסיתי לממש את האחריות שלי בצורה הטובה ביותר, ועדיין זה קרה".
כמי שמלווה את הטראומה ותהליך השיקום מהצד, רחלי תיארה את השינוי שבו חשה. "זה לא המעיין שלי. הוא מאוד חזק, אבל אני יודעת שיש בו המון קושי ופחדים. הוא לא יגיד את זה, אבל זה תהליך ארוך. אף אחד לא אמר לי שהוא ילך, גם לא הרופאים", שיתפה בפחד. "אני לא יודעת אם זה הדחקה, אולי הוא מדחיק משהו אחר. מעיין לא מדבר איתי על מה שקרה באמת. האסימונים נפלו לי לאחרונה, אני לא חושבת שאצלו הם עדיין נפלו".
רחלי נסעה להביא את הילדים מהודו כדי שיפגשו את מעיין, כחודשיים מאז שנפגע. "המפגש הולך להיות מפגש שייחקק להם בזיכרון לעולמי עד. אני לא רוצה שהמפגש הזה יהיה בשבילם משהו טראומטי", שיתף בחשש. "אולי לא אהיה מספיק פתוח רגשית כדי לקבל אותם וחושש שם לא יקבלו אותי". אך קשה היה להישאר אדישים לרגע שבו הילדים פגשו את אבא במחלקת השיקום. היו שם התרגשות, דמעות וחיבוקים ארוכים של ילדים ששלחו אבא חזק, ופוגשים עכשיו אבא בכיסא גלגלים וחזק לא פחות. כיום מעיין הולך עם קביים למרחקים קצרים, ובתקווה ישתחרר בקרוב מכיסא הגלגלים לגמרי. רחלי והילדים הגיעו לארץ לכל הקיץ והקרוב כשבסיומו יחזרו להודו.
"דויד, כל כך התגעגעתי אלייך"
לאחר השיחה המרגשת אך העצורה בין מעיין ודויד, הגיע אחיו הצעיר של המתעד המבצעי שנפגע באורח אנוש בעזה. "איך נפצעתי? אתה יודע מה זה אר-פי-ג'י? אז מזה", הסביר דויד לאחיו. "זה פגע לי רק ברגליים, בשתיהן. הרגל בסדר, היא מצליחה לזוז. אם אתה רוצה אתה יכול להרגיש איפה זה נגמר". היו שם הרבה דמעות של אח צעיר שחשב כי יאבד את אחיו הגדול, החזק - ועכשיו נדרש להתמודד עם אח שמרותק למיטה. לדוד הותקנה פרוטזה ברגל והוא כבר הולך בכוחות עצמו.
"החיים ייראו אחרת ממה שחשבתי"
השיחה עם הלוחם יואב צבעוני בן ה-31 מלאה באופטימיות, הומור ונחישות. "שואלים אותי מה ארצה לעשות כשאצא משיקום. חושבים שאגיד לשתות בירה עם חבר אבל זה לא המצב. אני רוצה לחזור לעזה, אנחנו צריכים להיות שם אחרי 7 באוקטובר. עם פרוטזה, שים לי 'נגב' ותגלגל אותי לשם בחזרה. יש לוחמים עם פרוטזה בצה"ל, לא אהיה הראשון", אמר מי שגם התחיל להתכונן למשחקים הפאראלימפיים.
"אמא אומרת שנולדתי פעמיים: פעם אחת ב-3 באוקטובר 1993, ופעם נוספת ב-20 בנובמבר 2023, ככה היא רואה את הדברים. הפלוגה שלי נכנסה לאזור בית חאנון בגל הראשון. קודם כל אתה רואה את ההרס, ממש מחזה אפוקליפטי. כשאין רעש, אתה שומע דממה. זו תחושת שליחות שלא הרגשתי בחיים, באמת הרגשתי שאני במקום הנכון, בזמן הנכון והאנשים הנכונים שעושים את הדבר הנכון", חזר אל הרגעים בעזה.
צבעוני, ששירת כחובש וכקלע, היה בחולייה האחורית לצד הסמל צביקה לביא ז"ל כשהגיעו הדיווחים על מחבלים. "הוא כמו אח שלי, אנחנו חברים בנפש. הצוות זיהה מחבל והתחלנו להיכנס לתוך הבית כשצביקה ואני אחרונים. התחלנו לדלג ופיצוץ. עפתי כמו בובה בלי חוט, יצא ממני עשן. ניסיתי לקום אבל לא הצלחתי להזיז את הגוף. לא הרגשתי כאב אבל כשהסתכלתי על הרגל הבנתי שהיא כבר לא תהיה יותר", שחזר. "הדבר האחרון שאני זוכר לפני שהעלו אותי לנמ"ר זה שהגיע מישהו, תפסתי אותי בווסט, קירבתי אותו אליי ואמרתי: 'ינאי, תבדוק עכשיו מה עם הבולבול, תבדוק. הוא הסתכל ואמר לי שהכל בסדר, אמרתי יופי והתעלפתי".
בבית החולים, כשידיו קשורות והוא מבולבל, אימו סיפרה לו כי נפצע קשה בעזה, שהוא בטיפול נמרץ ושצביקה נפל. "עד עכשיו לא השלמתי עם המוות שלו. איבדתי את השמיעה באוזן שמאל, נפגעו לי מיתרי הקול, שברתי את היד, את הלסת, חתך גדול מאוד בפנים - חוץ מזה, אני פיקס", חזר להומור. צבעוני פגש בבית החולים זוג שהיה בפסטיבל נובה ושתפס מחסה באחד המיגוניות. בדומה לצבעוני, לשניהם נקטעה רגל. "אני זוכר שבת הזוג שלי ראתה את זה בטלוויזיה ואמרה שזה ממש רומנטי", אמר צבעוני מבלי להתבייש.
"ויקטוריה עלתה לארץ מפריז לפני ארבע שנים. הכרנו בשיא הקורונה, יצאנו לדייט והיא התאהבה בי. מאז אנחנו ביחד. התחלנו תקופה חדשה היא ואני, לגור ביחד זה צעד. התקופה הזו נקטעה לנו כבר בהתחלה", תיאר את הזוגיות. בשיחה בין השניים, העלה צבעוני את החשש שאולי הוא מכחיש, אבל ויקטוריה הדגישה שהיא אוהבת שהוא מתמודד בגבורה.
בכנות בלתי מתפשרת, צבעוני שיתף בפער בתפיסה העצמית בין האדם שזכר עצמו למציאות. "המעבר מלוחם לפצוע מאוד חד. לוקח תקופה להתקבע על המעבר, זה כמו להיות תינוק. כמו שזו פגיעה מאוד גדולה באגו, במי שאני, פתאום אני עלה נידף ברוח", אמר. "לפני שנייה לקחתי תיק של 70 קילו על הגב, פתאום הכל נזרק מהחלון וחותמים על חוזה חדש. החיים ייראו אחרת ממה שחשבתי".
ועדיין, הרוח האנושית שלא מוכנה לוותר מנשבת מכל משפט, אפילו מילה, של הלוחם האמיץ. "אני לא נותן לדבר הזה להפיל או לגרור אותי למטה. העובדה שכמעט מתי עוזרת לקבל את ההחלטה. אתה מבין שזה המצב, האופציה השנייה היא להגיע לקומה מינוס שלוש, איפה שהמקררים. אני נזכר בזה בכל בוקר שאני קם ואומר: 'וואלה, אני עדיין פה'".
הקריאה הזו, אני עדיין כאן, מלווה פצועים ופצועות רבות מהמלחמה. לרובם יש מטרה שעוזרת להם שלא לשקוע למחוזות קשים שיהיה קשה להתרומם מהם. בעבורו של צבעוני אלו האימונים והסתגלות למצב החדש. "הבנתי שהשיקום זה השלב הקל ולחזור בחזרה לעולם האמיתי, שהוא לא נגיש כל כך, יהיה החלק הקשה. אני חושב שהשינוי העיקרי הוא בפרופורציות, מה אני יכול ומה לא. זה גם עניין של זהות, מה ומי אני. אני חוזר לבית בתל אביב, זה עדיין מרגיש רגיל אבל מדי פעם יש תזכורת", שיתף.
מי שהיה רגיל לקום ולקחת משהו מהמקרר מתי שרק חפץ, דיבר כמי שמבין שהעניינים הסתבכו. "אני רגיל לרוץ בטיילת, ועכשיו אני לא יכול. להרגיש מוגבל בתוך הבית שלי זה קשוח אבל אני משתדל שזה לא יעצור אותי", הדגיש. "אם אני צריך לקום ולקחת קביים או הליכון כדי למזוג כוס מים - אעשה את זה. לא אבקש מוויקטוריה שתעשה את זה בשבילי, זו מלחמה לכל דבר. פשוט מסוג אחר".
בסוף הדברים, חזר צבעוני לשאלה המקורית, איפה רואה עצמו בעוד חמש שנים, והאמת שאין לו מושג. "אני מתרכז בלחזור ללכת, זו משימת חיי. אני חושב שהדבר היחיד שמפחיד אותי זה מה יהיה בעוד 30 שנה, כשאהיה זקן. אני לא בטוח שזה פחד, יותר סקרנות איך ייראו החיים האלה. אני לא חושב שיש פחד. הפחד כאינסטינקט הישרדותי נשאר בעזה". יואב התחיל לימודי ממשל והוא מתאמן לקראת המשחקים הפאראלימפיים. הוא חזר לשרת במילואים יחד עם הצוות שלו.