החיילים היהודים של היטלר

1943. רב"ט דיטר ברגמן, חייל בצבא הנאצי, מגיע לבקר בבית סבתו. על פניו, נראה שזה ביקור רגיל של חייל שיצא לחופשה מהחזית; אבל בביקור הזה לא היה שום דבר שגרתי.

הביקור נקטע כשאנשי האס.אס הגיעו לקחת את הסבתא היהודייה, אלי לנדסברג. היא הציגה בפניהם את נכדה החייל והם עזבו את המקום במבוכה. אבל זה היה רק צינור חמצן זמני; למחרת, הם הגיעו שוב ועצרו אותה. בזמן שנכדה חזר לחזית, היא נשלחה למחנה טרזינשטט ומשם לאושוויץ, שם נרצחה.

הסיפור הזה הוא רק קצה הקרחון; סיפור אחד מתוך שרשרת סיפורים דומים ולא מוכרים בטרגדיה הגדולה של מלחמת העולם השנייה.

חוקרים טוענים שבצבא הנאצי שירתו לא פחות מ-150,000 חיילים "יהודים למחצה" - בנים לאב או אם יהודיים, או נכדים לסב או סבתא יהודיים. הם שרתו בחזיתות השונות, והיו למעשה חלק ממכונת ההשמדה בזמן שבני משפחתם הובלו כצאן לטבח.

אחד הסמלים של הטירוף הזה - אולי המובהק ביותר - הוא ורנר גולדברג, חייל שהוגדר על ידי מכונת התעמולה הנאצית בתור "החייל הגרמני האידאלי" והתנוסס על כרזות הגיוס של הוורמאכט. אביו היה יהודי שאמור היה להישלח לאושוויץ, וניצל בזכות בנו.

גולדברג היה "מישלינג", הכינוי בגרמניה הנאצית לצאצאים של נישואי תערובת בין גרמנים ליהודים, שהיו שגרתיים לפני עליית הרייך השלישי. מישלינג מדרגה ראשונה הוא מי שאחד מהוריו יהודי - ודינו מוות. מישלינג מדרגה שנייה הוא כבר מי שרק אחד מסביו יהודי.

עד שנת 1940 יכלו מישלינג מדרגה שנייה להתגייס לצבא הנאצי. בשנה זו היטלר חתם על צו שהוציא אותם משורות הצבא, והם נשלחו לעבודות כפייה. בהמשך, היינריך הימלר פקד לרצוח אותם, אך מעשי גבורה ואחוות לוחמים הצילו אותם לא פעם. חלקם אפילו הגיעו לדרגות גבוהות, והיו לגנרלים ולאדמירלים בהכשר מיוחד מבכירי המשטר.

בשירות מכונת ההשמדה

בראין מארק ריג, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה הצבאית-אמריקאית בווירג'יניה צלל לתוך מחקר בנושא. ריג, ששירת בחיל הנחתים האמריקני והתנדב גם לצה"ל, סיפר שהחל לחקור את סיפורם של היהודים בשירות היטלר אחרי שפגש יהודי ששירת בוורמאכט, ואחרי שגילה בעצמו שאחד מאבותיו היה יהודי.

לפי המחקר, אחרי שנחתם הצו לגירוש היהודים מהצבא, אדולף אייכמן ניסה לכלול אותם בפתרון הסופי. אלפים רבים מהם גורשו ונרצחו, אך רבים מהם ניצלו בגלל בירוקרטיה שמנעה מהצו להגיע לחזית וגם בזכות חברים ומפקדים שעצרו את הגירוש. חלקם אפילו הצליחו לקבל תעודות גזע. 

ריג מצא במחקר שהמקום "הטוב ביותר ליהודים" היה קורפוס אפריקה בפיקודו של "שועל המדבר", גנרל ארווין רומל, שלא אכף את הצו. רומל היה ידוע כ"ג'נטלמן" לאויביו; הוא בלם לא מעט מפקודות ההשמדה של היטלר ולא התעסק בנושא היהודים בצבא. הוא אפילו מינה את הגנרל פריץ באיירליין לסגנו, למרות שהיה מישלינג.

הדפוס הזה חזר על עצמו ברחבי הרייך: ארהרד מילך, סגנו של הרמן גרינג ופילדמרשל בחיל האוויר הנאצי, הצליח להתקדם בסולם הדרגות למרות שאביו היה יהודי, וייתכן שגם אחד מהורי אימו. מי שהגן עליו היה גרינג, שקבע: "רק אני מכריע מיהו יהודי". "חפותו" הוכחה אחרי שאמו מסרה הצהרה כוזבת, לפיה הוא ואחיו נולדו בעקבות רומן מחוץ לנישואים. עם תום המלחמה הוא נשפט, וככל הידוע הוא היהודי הבכיר ביותר שהוכרז כפושע מלחמה. נגזר עליו מאסר עולם שהומר לאחר מכן ל-15 שנות מאסר, והוא נפטר בשנת 1972.

גם הלמוט וילברג הגיע לדרגה בכירה בחיל האוויר הנאצי, אחרי שקיבל "תעודת הכשר" מהיטלר. הוא היה אחד מהאבות המתכננים של הבליצקריג ("מלחמת בזק", תורת הלחימה של גרמניה הנאצית), והמציא טקטיקות מתקדמות לשילוב חיל האוויר הגרמני בקרב המהיר והנייד. הוא נהרג לבסוף בהתרסקות מטוס ב-1941.

מישלינג אחרים נשארו בדרגות הנמוכות. אחד מהם היה אמיל מוריס, מראשוני המתגייסים לאס.אס. במסגרת תפקידו הוא שירת בצוות הקרוב להיטלר, ואפילו שימש כשומר הראש שלו במשך תקופה ממושכת. לאחר מכן הוא עבר לחיל האוויר הגרמני והפך לקצין. הימלר ניסה אמנם לשלוח אותו למחנות, אך היטלר, שהכיר אותו מתחילת דרכה של המפלגה, העניק לו תעודת "ארי של כבוד".

ורנר אייזנר היהודי למחצה נלחם בחזית הרוסית עד שנפצע בקרבות ושוחרר מהצבא. בעקבות מערכת יחסית שניהל עם גרמניה ארית שאף הרתה לו, הוא נשלח לאושוויץ. בתור לתאי הגזים הוא שלף תמונה שלו במדים, צרח "אתם הולכים להשמיד חייל בוורמאכט" ואיש אס.אס לקח ממנו את התמונה. כך הוא ניצל. 

כך הם הצליחו לשרוד

אין ספק שהקצינים והחיילים היהודים ידעו על הרדיפה, הגירוש וההתעללות ביהודי היבשת; אבל מסקרן לדעת עד כמה הם היו מודעים להשמדה השיטתית.

לפי ריג, יש ביניהם כאלה שראו את ההשמדה במו עיניהם - כשבסופו של דבר נתפסו והפכו לאסירי מחנות. אחרים שהצליחו לחמוק, העידו שלא ידעו על התהליך בטענה שהיחידות בהן שירתו לא השתתפו בהשמדת היהודים. חוקרים שונים גורסים שהם פשוט סירבו להאמין למה ששמעו וראו; שהם נותרו משותקים, ואולי העדיפו להדחיק כדי לשרוד.

אישתו של ולטר הולנדר - הקולונל בעל עיטורי הגבורה הרבים, ביניהם צלב האבירים היוקרתי - סיפרה שבשנות ה-70 ביקשה מבעלה להצטרף אליה לסיור במחנה דכאו, והוא השיב: "אה, ראיתי די מזה כשהיה עלי לעבור בגטו ורשה ב-1943". לדבריה, אז הוא פשוט לא הבין את גודל התמונה.

אבל היו גם כאלה שידעו על הכל. חייל הוואפן אס.אס גינתר לוי היה מהיהודים הבודדים ששרתו בגוף זה ונחשפו לממדי הזוועה במלואם. הוא ידע על מחנה דרנסי אליו נחשף בצרפת וגם על אושוויץ. לטענתו, חבריו ליחידה לא ידעו על השואה כי הם נלחמו בחזית, אבל אם הם היו מגלים שהוא יהודי הם היו תולים אותו "על העץ הכי קרוב". גם פריץ שטיינוואסר ראה בעיניו את האס.אס רוצחים יהודים בלטביה. "הבטתי בעיניהם של בני עמי. היו אלה הרגעים האחרונים של חייהם. הייתי המום, לבי שתת דם", סיפר אחרי המלחמה. "היו שם אפילו תינוקות שעדיין ינקו משדי אימותיהם, זה היה יכול להיות סבי".

"הדיווחים על השמדת היהודים סווגו כ'סודי ביותר', וחריגות מכלל זה נענשו בחומרה", סיכם ריג. בודדים הם אלה שבאמת ראו, שמעו וידעו. רובם לא הבינו את הסימנים או שפשוט סירבו לעבד אותם. כך הם הצליחו לשרוד.