כולם יודעים שלישראל יש צבא חזק, וכולם יודעים שלישראל יש תעשיה חכמה ומפותחת. השילוב הזה בין הכוח למוח יצר לאורך השנים את כמה מכלי הנשק המוצלחים והמוערכים בעולם, כלים שקנו לעצמם תהילה בישראל וגם מחוצה לה. הנה כמה מהבולטים שבהם.
עוזי: מסתובב בכל העולם
כשמדברים על נשק ישראלי, מדברים קודם כל על העוזי, תת-המקלע הקטן והקומפקטי שזכה לתהילת עולם בידיהם של חיילים ושוטרים בעולם כולו. עוזי גל פיתח אותו בתעשייה הצבאית בשנות החמישים כתת המקלע שיחליף את הסטן הבריטי בשירות צה"ל. הוא בנה אותו כמו שאוהבים אותם בצה"ל: קל, זול ונוח לפירוק והרכבה. גל, אגב, לא התכוון שהתמ"ק (תת-מקלע) ייקרא על שמו.
במהרה התגלה העוזי כנשק מצוין ואמין. הוא הוצג לראשונה לציבור במצעד יום העצמאות של 1955, ועד שנות השבעים הפך לנשק העיקרי של חיילי צבא היבשה. מלחמת יום הכיפורים, שהפגינה בפני צה"ל את יכולותיו של הקלצ'ניקוב, הביאה לפיחות במעמדו של העוזי שנותר בעיקר בידיהם של לוחמי קומנדו, עד שבשנות התשעים נעלם כליל ממחנות צה"ל. בעולם, לעומת זאת, הפך העוזי לתת המקלע הפופולארי מכולם בידיהם של צבאות, כוחות ביטחון, אזרחים ועבריינים, וראה מלחמות בתבל כולה. זכורה במיוחד תמונתם של מאבטחיו של הנשיא רונלד רייגן בעת ניסיון ההתנקשות בו ב-1981, כשהם שולפים את רובי העוזי.
תבור: הנשק הרשמי של החי"רניקים
הדור השלישי של הרובים הישראלים הוא התבור הצעיר והמגניב, שתופס בהדרגה את מקומו בצה"ל. בתבור המודרני נעשו מספר פיתוחים חדשים, שנועדו לשפר את יכולותיו ובעיקר להקל על הלוחם בתפעולו. הוא בנוי מחומרים קלים, ניחן במבנה ארגונומי, מתאים ליורים ימניים ושמאליים וכולל כוונת השלכה (עם נקודה אדומה במרכזה) וציין לייזר המאפשר ירי מהמותן.
התבור נכנס לפעילות במהלך מבצע "חומת מגן" ועבר לאט בין החטיבות – גבעתי, גולני וגדוד הקרקל. ב-2009 הוחלט רשמית כי המיקרו-תבור יהיה לנשקו האישי של כל לוחם חי"ר. גם בעולם נרשמת התעניינות רבה ברובה, כשבין השאר הצטיידו בו כבר הכוחות המיוחדים של קולומביה, הכומתות האדומות של טורקיה והצבא המלכותי של תאילנד.
מרכבה: מערכות מיגון מצטיינות
מי לנו מקור גאווה גדול מטנק המרכבה, מתחרה בכיר על תואר טנק המערכה הטוב בעולם?
צה"ל הישן ביסס את רוב כוחו על העוצמה המשוריינת, ולטנק מתוצרת ישראל נודעה חשיבות מכרעת בבניין הכוח. פיתוח המרכבה – פרויקט גדול שבראשו עמד האלוף ישראל טל האגדי – החל בשנות השבעים, כשבסוף אותו עשור כבר נכנסו לשירות המרכבות הראשונות, שעבדו כתף אל כתף עם המג"חים הוותיקים (שדרוגו המקומי של הפטון האמריקאי).
מקץ שלוש שנים כבר הגיעה המרכבה סימן 2. בשנות התשעים הופיעה המרכבה סימן 3 עם התותח מוגדל הקנה (מ-105 מ"מ ל-120 מ"מ), ובשנות האלפיים – המרכבה סימן 4, שהדיחה סופית את טנקי המג"ח מן השירות הסדיר.
לעומת יריביו בעולם, מצטיין טנק המרכבה במערכות המיגון שלו, שהגיעו לשיאן השנה עם כניסתה לפעילות מבצעית של מערכת הגנת הטילים האקטיבית "מעיל רוח". הוא אמנם כבד ואיטי יחסית, אך מתבלט בלחימה בשטח הררי (כמו ברמת הגולן), ובזכות מערכות המיגון המשופרות מסתדר גם בשטח בנוי. הוא נודע גם במערכת בקרת האש המצוינת ובתא הלוחמים שבו.
כפיר: המטוס הישראלי הראשון
לפתח טנק זה דבר אחד, ולפתח מטוס זה כבר דבר אחר - כמעט כמו ההבדל בין טיגון חביתה ובישול ארוחת גורמה בת חמש מנות. ישראל למדה זאת על בשרה כשנאלצה להפסיק את פיתוחו היקר של מטוס הלביא בסוף שנות השמונים. אבל ללביא קדם פיתוח מוצלח למדי של מטוס קרב כחול-לבן שהסב גאווה ונחת לאנשי חיל האוויר והתעשייה האווירית - הכפיר.
הכפיר נולד כתשובה הישראלית לאמברגו הצרפתי שאחרי מלחמת ששת הימים, והיה ממשיכו של הנשר. הוא יוצר בשני דגמים – האחד לתקיפה והשני ליירוט. הוא נכנס לשירות ב-1975, ואף זכה למשך תקופה קצרה להיות מטוס הקרב הראשי של החיל – עד להגעתו של ה-F-15.
את הכפיר הראשון הטיס האלוף הרצל בודינגר, לימים מפקד החיל. המטוס השתתף במלחמת לבנון ובמספר מבצעים בשמיה, לפני שפרש באמצע שנות התשעים. הוא הספיק לרשום, למרבה האכזבה, הפלה אחת בלבד, מול מיג סורי – וגם היא נחשבת רק לחצי הפלה, משום שגם מטוס F-15 לקח חלק באותו קרב.
היום כבר לא תמצאו את הכפיר בשמיים הישראלים – רק על אדמת מוזיאון חיל האוויר – אבל כן תוכלו לראות אותו משייט בשמי אקוודור, קולומביה וסרי לנקה, וגם מדמה אויב בעבור המארינס והצי האמריקאיים.
נמר: נגמ"ש העתיד
נמר, לפי פרסומים זרים, היה שמו של דגם של הכפיר, שפותח ע"י התעשייה האווירית לצרכי יצוא בשנות התשעים. אך לא בנמר הזה עסקינן - הנמר עליו אנחנו מדברים הוא נגמ"ש המרכבה (ומכאן – נמ"ר), שאמור להיות הנגמ"ש הבא של צה"ל.
הנגמ"ש האמריקאי M-113, כפי שהבינו בצבא כבר מזמן, אינו בנוי להתמודד עם האיומים הניחתים עליו. הוא רכרוכי מדי. לכן התחילו בצה"ל לאלתר – נגמחון, נקפדון, נגמשוט, פומה, אכזרית. מה לא ניסו? מה לא הרכיבו על תובות של טנקים כדי להגן על הלוחמים?
לבסוף הוחלט לפתח מאפס נגמ"ש ישראלי, שיתבסס על התובה המוכחת של טנק המרכבה. הפיתוח החל עוד בשנות התשעים, אך נעצר ע"י הרמטכ"ל אהוד ברק משיקולי תקציב, עד שאסון הנגמ"שים ב-2004 גרם לצה"ל להוציא שוב את התוכניות מהמגירה. הוא נכנס לשירות ב-2008 בגולני, וממשיך בהדרגה לתפוס את מקומו בשורות הצבא, בתקווה להיהפך לנגמ"ש הלחימה המוביל של צה"ל ולהמשיך לספק גאווה ישראלית.
