להלן שאלת תם: באיזה תרחיש אימים חשופה ישראל ליותר הרוגים - מתקפת טילים או רעידת אדמה עוצמתית? אין לנו תשובה מקצועית טובה לשאלה הזאת. אינסטינקטיבית, אנחנו נוטים לחשוש פחות ממתקפת טילים, מכיוון שניתן להתריע מפניה ובכך לתת זמן לאוכלוסייה לרדת למקלטים או להתפנות מאזורי סיכון — מה שאינו קורה במקרה של רעידת אדמה, אבל לעומת זאת ההסתברות למתקפת טילים היא כנראה גבוהה הרבה יותר.
לכן התשובה אינה ידועה לנו, אבל די ברור שהסיכון של מתקפת טילים אינו גבוה פי שישה מזה של רעידת אדמה. ובכל זאת, בשבועיים האחרונים התבשרנו על תוכנית ממשלתית לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה (וגם מפני טילים) בסכום של 5 מיליארד שקל, לעומת תוכנית ענק לבניית מערכת הגנה מפני טילים בסכום של 15–30 מיליארד שקל.
שוב מתברר שישראל יודעת להעריך ביתר סיכונים ביטחוניים, ולהעריך בחסר סיכונים אזרחיים. העובדה שהפערים בהערכות של ישראל לרעידות אדמה הם גדולים בהרבה מהפערים בהערכות של ישראל מפני טילים כנראה אינה משנה — ראו את דו"ח מבקר המדינה מהשבוע שעבר, שהצביע על כך שרק שלושה מתוך 70 גשרים שהיו צריכים לעבור חיזוק אכן חוזקו; רק 50 בתי ספר חוזקו מתוך 2,400 שמחייבים חיזוק; רק חמישית מהסכום שיועד לחיזוק בתי חולים התממש; אין חיזוק של תשתיות גז, מים או חשמל, ועוד ועוד.
ידינו הקפוצה על התקציב משתחררת לפתע כשמדובר בהקצאה של מיליארדים למערכת הביטחון, שראשיה מתהלכים להם במסדרונות הכוח ושאוזנו של ראש הממשלה — שמתהדר במיתוג של "מר ביטחון" — כרויה אליהם.
רק שבימים שבהם הטילים משוגרים מסוריה והעפיפונים מתעופפים מעזה, הדיון המושכל בהקצאה תקציבית נבונה הוא ככל הנראה חסר סיכוי מלכתחילה. לא בטוח שהיה סיכוי כלשהו לדיון כזה בכל מקרה. כך, הסכם הביטחון האחרון, הידוע כהסכם כחלון־יעלון, נולד כמענה לצורך של הצבא בתקציב רב־שנתי (תר"ש לחמש שנים). ההסכם אכן העניק לצבא תקציב מובטח לחמש שנים, רק שאז התברר שזוהי הבטחה שהיא בבחינת אופציית מקסימום של הצבא. ירצו, יסתפקו בתר"ש של הסכם כחלון־יעלון. לא ירצו, יקבלו יותר. הסכם כחלון־יעלון נהפך למינימום, שממנו הצבא יכול רק לעלות.
הבעיה היא שלא רק הצד התקציבי של הסכם כחלון־יעלון, הסוכריות שהצבא קיבל במסגרת ההסכם, נפרץ ברגל גסה. גם הצד השני, זה שהצבא התחייב לתת בו דברים בתמורה, כלל לא בטוח שמתקיים בפועל. ההסכם כלל ויתורים מצד הצבא בנוגע לשקיפות של מערכות השכר שלו, וכן התחייבות של הצבא להקטין את עלויות הפנסיה שלו באמצעות הקטנת מספר אנשי הקבע והקטנה של קצבת הפנסיה הממוצעת — פנסיית הגישור המפורסמת, המשולמת מיום הפרישה מהצבא בגיל 42 ועד יום הפרישה לגמלאות — לסכום של 12 אלף שקל בחודש עד ל–2025.
לאור העובדה שקצבת הפנסיה הממוצעת בצבא עומדת כיום על יותר מ–18 אלף שקל, היו רבים שפיקפקו בכנות כוונותיו של הצבא, או ביכולתו המעשית, להפחית את הקצבה הממוצעת ב–40% ולהפחית את מספר הקצינים המגיעים לגיל פרישה ב–50%.
בכל מקרה, מתברר שלא רק בעיית כוונות יש עם הצבא, אלא גם בעיית ניסוחים. בפעם השנייה בתוך עשור מתברר שוב שהסכם בין הצבא לבין אגף התקציבים הוא מעורפל ופתוח לפרשנויות. הפעם הראשונה היתה בהסכם המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, שנחתם ב–2008, והתברר שניסוחיו הרשלניים הביאו לכך שהפנסיה הצוברת של אנשי הקבע — שמורכבת בעיקר מפנסיית הגישור — צפויה להיות גבוהה מהפנסיה התקציבית המשולמת כיום.
לאחר שזה התגלה קמה צעקה גדולה, בעיקר בתוך משרד האוצר, כאשר אגפי החשב הכללי והשכר מאשימים את אגף התקציבים בפזיזות, ובכך שהוא חותם על הסכמי שכר ופנסיה סבוכים — בהם ההבנה שלו היא חלקית בלבד — בלי להיוועץ במומחים שיושבים באגפי האוצר האחרים.
הצעקה הגדולה הביאה גם לעצירת הניסוחים של הסכם כחלון־יעלון, ולמעורבות גוברת של שני האגפים האחרים בניסוח ההסכם האחרון. אלא שזה לא ממש עזר, ושוב התברר שיש פערים אדירים בהבנת ההסכם בין שני הצדדים בגלל ניסוחים רשלניים.
למשל, ההסכם מציין כי פנסיית הגישור לאנשי הקבע תשולם מגיל הפרישה שלהם מהצבא ועד לגיל הזכאות שלהם לקבלת פנסיה צוברת. באיזה גיל מדובר? בצה"ל הבינו את הסעיף הזה כגיל 67, הוא גיל הפרישה הרשמי. לעומת זאת, באגף התקציבים, מתברר, חושבים שמדובר בגיל הצעיר ביותר שבו יש זכות לקבל קצבה מקרן הפנסיה, כלומר גיל 60. בין שתי הפרשנויות יש שבע שנים הפרש, וכאשר הקצבה היא בסכום של 12 אלף שקל בחודש, המשולמת לעשרות אלפי פורשים, יוצא כי ההפרש הכספי עצום — והוויכוח על הפער תוקע את מימוש הסכם הפנסיה.
המקרה הזה, לטעמנו, באשמתו המלאה של אגף התקציבים. הטענה כי ניתן להתייחס לגיל 60 כאל גיל של זכאות לפנסיה היא טענה שאולי נכונה משפטית, אבל היא מופרכת כלכלית. בנוסף, היא סותרת את העמדה המסורתית של אגף התקציבים, שדוחף, ובצדק, להעלאת גיל פרישה — בין השאר מכיוון שמשיכת קצבת פנסיה בגיל צעיר מחסלת את הסיכוי לפנסיה סבירה. אין סיבה שהעמדה המסורתית הזאת תשתנה לפתע כאשר מדובר באנשי הקבע.
הפנסיה הצוברת גבוהה מהפנסיה התקציבית
לעומת זאת, המחלוקת השנייה היא כבר באשמתו המלאה של הצבא. כך, לאחר שהתתברר שהסכם הפנסיה הצוברת מביא את אנשי הקבע לקצבת פנסיה גבוהה מזו של הפנסיה התקציבית הנוכחית, למדו באגף התקציבים להיזהר. לכן, ההסכם מבטיח לאנשי הקבע את חישוב פנסיית הגישור לפני נוסחאת הפנסיה הצוברת, או לפי נוסחת הפנסיה התקציבית, הנמוך מביניהן.
אלא שכדי להגיע לחישוב הזה, צריך להסכים לא רק על מהי הפנסיה הצוברת שצפויים אנשי הקבע לקבל, אלא גם על מהי הפנסיה התקציבית שהם צפויים לקבל. בנקודה הזאת דרש צה"ל, בחוצפה אופיינית, לחשב את הפנסיה התקציבית כפי שהיא מקובלת היום, כולל רכיב הגדלות הרמטכ"ל — רכיב שנוי במחלוקת, שבו הרמטכ"ל מגדיל כראות עיניו את קצבת הפנסיה התקציבית בשיעור ממוצע של 10%. נו, לא צריך להגזים.
על הפרק עומדת אפשרות למחלוקת שלישית, הזויה לחלוטין — סביב ההתחייבות של הצבא להוריד את קצבת הפנסיה הממוצעת של פורשיו ל–12 אלף שקל בחודש עד ל–2025. אדם מן היישוב מבין את הסעיף הזה כהתחייבות של הצבא להפחית את קצבת הפנסיה של פורשיו ל–12 אלף שקל בחודש לכל היותר החל ב–2025 ואילך.
אלא שמתברר שהניסוח של ההסכם הוא כזה שניתן לקרוא אותו כהתחייבות של הצבא להפחית את הפנסיה של פורשיו ל–12 אלף שקלים בחודש בשנת 2025, ותו לא. כלומר, מעין התחייבות חד־שנתית כזו. המופרך עוד יותר הוא שבאגף התקציבים מודים שהניסוח של ההסכם הוא כזה שאכן ניתן להבין זאת כך.
משרד הביטחון כנראה אינו עומד לנצל את הניסוח המעורפל והבעייתי לטובתו. תגובת משרד הביטחון מאשרת כי הצבא מבין שהכוונה היא להפחית את קצבת הפנסיה של פורשיו החל בשנת 2025 ואילך. הצבא הרי יודע שכולם — אבל ממש כולם — הבינו את הסכם כחלון־יעלון כהתחייבות ארוכת טווח שלו להפחתת קצבת הפנסיה של פורשיו מ–2025, וכי כל חריגה מכך תעורר זעם ציבורי (ובצדק). זהו מזל גדול, משום שזהו סעיף שהוא לב ההסכם, ובלעדיו הסכם כחלון־יעלון אינו שווה דבר. אגף התקציבים יכול כנראה לנשום לרווחה במקרה הזה, אבל ממש שלא בזכותו. מתי ילמד אגף תקציבים לחתום על הסכמים ברורים, שאינם נתונים לפרשנויות בעיתיות?
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "עמדת צה"ל בנושא תקנות פנסיית הגישור היתה ברורה לאוצר לאורך כל הדרך כדלהלן: גיל הפרישה — גיל 67 — הוא גיל פרישת החובה כפי שמוגדר בחוק. יתר על כן, זהו הסיכום המקובל בכל הסכמי הפרישה במגזר הציבורי. כל פרשנות אחרת מבטלת את עקרון הגישור ומפחיתה את קצבת הגישור בעשרות אחוזים. כמו כן, על פי עקרונות לאופן יישום סיכום הביטחון מ–24 בנובמבר 2015, סוכם כי בחישוב פנסיית הגישור ייכללו כלל המרכיבים הפנסיוניים, כולל השלמת תקופות שירות. חישוב זה הוא חלק מכל הסיכומים שנעשו בנושא זה.
"על פי החוק, ובהתאם לסיכומים עם משרד האוצר, משרד הביטחון התחייב כי גובה הקצבה הממוצעת של הקצינים יירד באופן משמעותי ויהיה 12 אלף שקל לפורשים באותה שנה (במחירי 2015), החל ב–2025.
"עמדת משרד הביטחון משקפת את העמידה בכלל מרכיבי ההסכם, תוך שמירה על רמה של קצבת גישור הולמת לאנשי הקבע שפורשים. עמדת משרד האוצר מורידה את רמת הקצבה בעשרות אחוזים, ומהווה הפרה בוטה של רוח ההסכם".