נתחיל מהברור מאליו: כל לוחם שיוצא לקרב, גם אם לא נתקל באויב, הוא חייל אמיץ; לא כל אחד יכול לשאת נשק ולצאת לשטח בו חיילים עוינים רוצים לפגוע בך. כמובן שהמבחן האמיתי מגיע ברגע ההיתקלות ממש - הרגע בו כל התכניות המחושבות והתכנונים המוקדמים הופכים לכאוס עמוס אדרנלין בו רק צד אחד יכול לצאת מנצח. החיילים הבאים הפגינו אומץ כה מרשים, נגד כל הסיכויים, שהם נכנסו למורשת העולמית של גבורה וייזכרו כדוגמא לכל מפקד שרוצה להמחיש לחייליו אומץ אמיתי מהו.
סימו הייהה: צלף אחד נגד שני גדודים
לא הייתם מצפים למצוא בפינלנד לוחם מטורף, אבל הצלף סימו הייהה חשב אחרת. הוא שירת שנה בצבא המקומי עד שפרש לעסוק בחקלאות. כשברית המועצות פלשה לפינלנד ב-39' הוא החליט לעשות מעשה. רוב הלחימה התקיימה ביערות, ולכן הוא התמקם שם לבדו עם רובה הציד שלו. במינוס 20 מעלות, שלג כבד ועם שתי פחיות שימורים הוא פגע בעשרות חיילים רוסים במיומנות שמדברים עליה בהשתאות עד היום.
הייהה זכה לכינוי "המוות הלבן", בגלל צבעי ההסוואה שלו. כל כוחות המשימה שנועדו לפגוע בו, ורק בו, לא זכו לחזור. לאחר שהרג את העשרות נשלחו צוותי משימה של צלפים. אנו לא צריכים לספר לכם מה קרה להם, נכון? במהלך מאה ימים, הוא הרג 542 לוחמים רוסים עם הרובה שלו לבדו. עם תת מקלע נוסף הוא הגיע ל-705 לוחמים. משהו כמו שני גדודים. זה עצבן קצת את הרוסים, שפשוט התחילו להפציץ מהאוויר את האזורים בהם הוא פעל. בסוף זה הצליח להם: כדור שנורה בראשו אמנם לא הרג אותו, אבל השאיר אותו עם חצי ראש פתוח. הייהה הפסיק לירות, אך המשיך לחיות.
ריצ'רד בונג: הפיל מטוסי קרב מטווח אפס
הטייס האמריקאי, שנחשב לאלוף ההפלות של כל הזמנים בחיל האוויר האמריקאי, הוריד לבדו לא פחות מ-40 מטוסי אויב. בסוף 1942 הוריד את שני המטוסים הראשונים שלו, בפעולה שגרתית. באמצע 43' הוריד עוד ארבעה מטוסים יפנים. עד אפריל 44' הוריד 27 מטוסים ובכך שבר את השיא האמריקאי הקודם. בשלב הזה הוא כבר היה ותיק מספיק ולא נדרש להמשיך ולטוס בטיסות קרביות. האם בונג היה מוכן לוותר על הסכנה והריגוש (וכמובן שגם האידאולוגיה והרצון לנצח)? לא ממש.
בונג, אגב, היה יורה די גרוע, כך העיד על עצמו. על כך פיצה בתרגילים מסוכנים. הוא התקרב למטוסים ברמה כזאת שלא יכול לפספס, אבל ברמה שסיכנה אותו יותר מן הדרוש. פעם אחת אף התנגש בכוונה במטוס שמולו כדי להפילו. הוא נהרג בתאונה בהיותו בן 24 בלבד, אבל לפחות זכה להיכנס לרשימת החיילים האמיצים ביותר בעולם.
יוג'נדרה סין ידב: חייל הודי מטורף
משימתו של החייל ההודי עם השם המוזר (Yogendra Singh Yadav) הייתה לטפס על הר ולפגוע בבונקרים של האויב בשלהי המאה הקודמת. עד כאן משהו שאנחנו עושים עוד לפני ארוחת בוקר. אלא שהמקרה של יוג'נדרה היה בעייתי יותר – ההר היה מכוסה בקרח. אין שום בעיה; יוג'נדרה נשלח לטיפוס כשהוא מצויק ביתדות וחבלים, אותם היה צריך לתקוע עבור הלוחמים האחרים שיבואו אחריו.
עד כאן מעשה אמיץ, אבל לא מטורף. חכו, עוד רגע זה מגיע. כשהחלו לטפס על החבלים שסידר להם יוג'נדרה, נתקלו הלוחמים ההודים בכוחות האויב שזיהו אותם וירו עליהם אר.פי.ג'י. חצי מצוותו של יוג'נדרה נהרג, כולל המפקד, וכל השאר היו מבועתים. לא יוג'נדרה. הוא נורה שלוש פעמים, אך המשיך לטפס במעלה ההר. הגיע לאחד הבונקרים, ולמרות שירו עליו המשיך להתקדם, זרק רימון והרג את כולם. צוותו, מלא השראה, המשיך להסתער. הוא טיפל לבדו בארבעה לוחמים שהגנו על הבונקר השני, הצוות תפס את השלישי. הוא זכה בעיטור הגבוה ביותר בצבא ההודי, שרבים ממי שקיבלו אותו מתו בדרך. אפשר להבין למה.
ג'ק צ'רצ'יל: לוחם בריטי לא שפוי ונושא חרב
צ'רצ'יל, לוחם בריטי חסר מורא ממלחמת העולם השנייה, הוא ג'ק המשוגע בשבילכם. הוא הצטרף למשימות אליהן נשלח בלי לדעת ממש לאן שולחים אותו ומה הוא הולך לעשות, ולא הייתה משימה אליה יצא בלי חרב פיפיות סקוטית ששימשה אותו כנשק לכל דבר.
התפקיד של צ'רצ'יל ושל יחידתו היה לפגוע בביצור הגרמנים ולפי הסיפור הוא הרג במהלך לילה אחד 42 גרמנים וחוליית מרגמות בנוסף אליהם. ג'ק המשוגע נשא עימו גם חמת חלילים, בה השתמש כשנתפס על ידי הנאצים. הוא השתעמם שם, ולכן עזב את המעצר. לאחר שברח תפסו אותו ואז הוא ברח שוב. אחרי 230 קילומטרים שבהם אכל רק בצלים כדי לא לגווע ברעב, הוא נמצא על ידי האמריקאים ששלחו אותו בחזרה לבריטניה. שם, התעקש לחזור לקרב.
אודרי מארפי: טעם הנקמה
מרפי הוא לא מחיילי המארינס הממוצעים. איש די קטן מן הבחינה הפיזית, שצחקו עליו כשרצה להתגייס למארינס בשנת 1942. הוא ניסה להתגייס לחיל האוויר, כשגם שם קצת צחקו עליו. לאחר מכן ניסה להתגייס לצבא "הרגיל", ושם קיבלו אותו. בהתחלה ניסו לגרום לו להיות טבח, אבל הוא התעקש שהוא רוצה להיות לוחם, אז הסכימו ושלחו אותו למלחמה - ושם, במהלך הפלישה לאיטליה, הסתבר שהילד יודע לירות. הוא נשלח בהמשך לצרפת, שם הוא צפה בחברו הטוב נורה למוות אחרי רמאות של הגרמנים; הם הרימו ידיים וטענו שהם נכנעים, רק שהם לא נכנעו באמת וכך הצליחו לירות בחברו.
מהרגע הזה מארפי נכנס לאטרף של נקמה. אחרי שירו בחברו הוא הרג את כל מי שהיה בחוליית הירי. הוא לא הסתפק בזה, והשתמש בנשק של הגרמנים כדי להרוג כל גרמני ברדיוס מאה היארדים הקרובים לשם. בצבא, בשלב הזה, התנצלו על הכינוי שלו, 'שורטי', וקידמו אותו הלאה. בהמשך הוא קיבל משימה שדרשה ממנו להיאבק בשישה טנקים ואין ספור גרמנים עם חבורה של 19 חיילים ושני משמידי טנקים. אנו צריכים לומר לכם מי ניצח כאן? הניצחון ההירואי של מארפי הגיע אחרי אקט אמיץ במיוחד: אחד ממשמידי הטנקים שהיו שם נתקע, ומארפי קיפץ אליו כמו ארנב והרג את כל מי שהיה מסביבו, והכול תוך כדי שהכול בוער מסביב. הוא זכה בערך בכל פרס גבורה אפשרי. ובצדק.
סלבטורה גיונטה: הסתערות נגד כדורים שורקים
בפעם הראשונה מאז מלחמת וייטנאם, היה הלוחם האמריקאי סלבטורה גיטנטה לחייל שזכה במדליית הכבוד – העיטור הצבאי הגבוה ביותר שאפשר להעניק – כאשר הוא עדיין בחיים. באוקטובר 2007 גיונטה, אז בן 22, הוביל צוות באפגניסטן. הם נתקלו במארב של האפגנים – ואז החלה פעולתו ההירואית. שני הלוחמים המובילים בכוח נהרגו מיידית, כשחייל שלישי קפא. הוא רץ אליו בין כדורים שנורו עליו ושם אותו מאחורי מחסה. תוך כדי שעשה זאת, הוא נפגע – פעמיים – מאש האויב. אך זה לא עצר אותו. לאחר מכן, בעודו פצוע, הוא סיכל ניסיון חטיפה. שני לוחמים אפגנים ניסו לחטוף את אחד מחבריו הקרובים. הוא ירה בהם, וטיפל בו עד להגעה של כוח רפואי. הכוח לא הצליח להציל את חיי החבר.
דקוטה מאייר: חילוץ תחת אש
מאייר היה חייל המארינס הראשון שוויתר על מדליית הכבוד בחייו, כשאמר על כך: "המדליה מגיעה לחיילים שקיפחו את חייהם באותו יום, לא לי". עוד אמר: "לא עשיתי דבר שאף חייל מארינס אחר לא היה עושה. הייתי בנסיבות יוצאות דופן, ורק עשיתי את העבודה שלי". לפי ההסברים על קבלת העיטור, הוא רץ ארבע פעמים לאש אויב כדי לחלץ את הגופות של חבריו. זאת תוך כדי פציעה שעבר בעצמו בידו. אך לא בכך הסתיימה תרומתו. הוא גם עזר לחלץ 15 חיילי אויב פצועים תוך סיכון עצמי ורוח לחימה נדירה. "אין יום שחולף מבלי שאני חושב על מה שהיה שם", התראיין למגזין אמריקאי. "איבדתי שם לא רק ארבעה לוחמים, אלא ארבעה אחים", אמר ובכך הראה אחוות לוחמים מה היא.