ב-3 באוקטובר 1993, לפני 20 שנה בדיוק, יצאו כוחות פעולה מיוחדים של צבא ארה"ב לאחד המבצעים המפורסמים ביותר, "מבצע נחש גותי". למבצע יצא כוח משולב של היחידה המיוחדת הראשונה למבצעים מיוחדים, הידועה בשם דלתא, יחד עם החטיבה ה-75, הריינג'רס, כשהם מוטסים על ידי הטייסת למבצעים מיוחדים 160, מתגנבי הלילה. המשימה: להשתלט על בניין במוגדישו, סומליה וללכוד שני בכירים בארגונו של מוחמד פארח איידיד, מנהיג מיליציה מקומית. הקרב הזה מסמן לדעת רבים את השינוי במדיניות החוץ של ארה"ב – אותה מדיניות שהיא נוקטת בה עד היום.
את מה שקרה במהלך המבצע כולם מכירים, בעיקר בזכות הסרט המפורסם, "בלק הוק דאון". הפשיטה שתוכננה על בסיס פשיטות קודמות שהסתיימו בהצלחה, נועדה להימשך שעה אחת בלבד. אלא שהפעם העניינים השתבשו, אנשי מיליציה מצוידים במטולי RPG, הצליחו להפיל את זוג מסוקים מסוג UH-60 – בלק הוק. בנוסף לכך, בקרב הזה, מספרם של החמושים הסומלים מוערך באלפים, יש שאומרים עשרות אלפים, מולם נלחמו 99 לוחמים אמריקאים משתי היחידות שגובו על ידי מסוקי תקיפה קלים. אחרי קרב עכוב מדם, אש ועשן של 19 שעות, הכוחות יצאו מהעיר אחרי שהם ספגו 18 הרוגים, איבדו בשבי טייס וכאשר יתר החיילים חזרו לבסיסם בדרגות פציעה שונות.
הקרב הזה זכה ללא מעט חשיפה בזכות לא מעט ספרים, כתבות ומאמרים שנכתבו עליו וכמובן בזכות הסרט המפורסם. אולם על ישנם שני גיבורים שכמעט ולא זכו לאזכור בכל אלה – הצלפים של כח דלתא שאוזכרו במספר פסקאות בודדות וחלק מצומצם בסרט – רנדי שוגהרט וגארי איוון גורדון. היום, עשרים שנה לאחר מכן, אנחנו רוצים לספר את הסיפור הלא יאמן שלהם בקרב הנוראי הזה.
המטרה: הגנה על סיוע הומניטארי
הרקע לקרב הזה הוא מתחילת שנות ה-90. בימים ההם, בסומליה שררה אנרכיה מוחלטת, די דומה למצב היום. העולם החליט להתגייס למען המדינה והאו"ם שלח לשם מזון ותרופות. הבעיה היא שמנהיגי מיליציות מקומיים, ביחוד איידיד שלפני קריסת השלטון כיהן כראש מטה הצבא ושגריר סומליה בהודו, שדדו את הסחורות ששלח האו"ם והתושבים בסופו של דבר לא ראו מהם דבר. בתגובה, הקים האו"ם את כוח המשימה המאוחד (UNITAF) שהורכב מיחידות צבא מפקיסטן, מלזיה ואיטליה. בהמשך, הגיעו לשם הנחתים והדיביזיה ההררית ה-10 של הצבא. תפקידו של הכוח היה לאבטח משלוחי המזון.
אחרי שהצליחו להשתלט על המצב, הנחתים עזבו את המדינה וזמן קצר לאחר מכן המצב חזר לסורו. שוב הותקפו השיירות של האו"ם והשיא היה ב-5 ביוני 1993 – אז נרצחו 24 חיילים פקיסטניים שגופותיהם הושחתו. ב-12 ביולי מסוקי קרב אמריקאים תקפו מבנה בזמן שהתנהלה בו פגישת פסגה של מנהיגי השבט ממנו יצא איידיד. לא פחות מ-54 גופות הוצאו מהמבנה שהותקף. בתגובה, תקפה המיליציה של איידיד את כוחות ארה"ב ופקיסטן. כאשר ארבעה חיילים אמריקאים נהרגו ממטען צד, החליט הממשל בוושינגטון להקים את "כוח משימה ריינג'ר" (Task Force Ranger – TFR) תחת פיקודו של גנרל ויליאם גריסון שבעברו היה מפקד דלתא.
הכוח הורכב מפלוגה של גדוד 3 מחטיבת הריינג'רס, פלגה C של כוח דלתא ו-16 מסוקים של מתגנבי הלילה. לא הרבה יודעים, אבל בכוח הייתה גם חולייה של צוות 6 מאריות הים ובקרים מוצנחים מהטייסת המיוחדת מספר 24. זמן קצר אחרי שהגיע לסומליה, הכוח יצא לפשיטות מוסקות שהסתיימו בהצלחה. הצלפים של דלתא, שוגהרט וגורדון היו חלק בלתי נפרד מהפשיטות. מבצע "נחש גותי" היה מבצע הפשיטה האחרון שלהם.
כשהעניינים משתבשים
למבצע יצאו 160 לוחמים שהוטסו על 19 מסוקים ו-12 כלי רכב מסוגים שונים. בניגוד לפשיטות הקודמות, הם יצאו לקרב באור יום. כוח דלתא נחת על בניין המטרה בעזרת מסוקי ליטל בירד-דיפנדר מיוחדים של טייסת 160. במקביל, ארבעה מסוקי בלק הוק הנחיתו את הריינג'רים בארבע פינות של בניין המטרה. כך הם סגרו את מתחם הפעולה של דלתא שיכלו "לבעוט בדלתות" בראש שקט.
הריינג'רים גלשו לרחובות מוגדישו בעזרת חבלים ומיד לאחר מכן המסוקים נכנסו ליעפי טיסה נמוכים. על סיפון של כל מסוק הוצבו שלושה צלפים של דלתא שחיפו על הכוחות. שוגהרט וגורדון ואיתם צלף נוסף מהיחידה, סמ"ר ברד הולינגס, היו על מסוק שנקרא בקשר סופר 6-2, אותו הטיסו רנ"ג מייק גופנה ורנ"ג ג'ים יקון.
הקרב מתחיל מתקלה בה לוחם שגלש מהמסוק אל הרחוב נפל אל מותו, אבל מעבר לזה, הכל דפק כמו שעון שוויצרי. בתוך 20 דקות הצליחו לוחמי דלתא להשתלט על הבניין ולתפוס 21 שבויים. בשלב הזה ההתנגדות הייתה דלילה. לאחר סיום החלק של דלתא, השיירה של הרכבים הגיעה לבניין המטרה. תפקידם היה לאסוף משם את הלוחמים מהבניין ולאחר מכן מארבעת החסימות, אבל האש התגברה באופן פתאומי ואז קרה הבלתי יאומן.
ראשון ליפול היה מסוק סופר 6-1 שנפגע מרקטת RPG. הטייסים נהרגו בהתרסקות ושאר אנשי הצוות, בהם צלפים של דלתא, נפצעו. כוח של הריינג'רס הגיע למקום ואבטח את אתר ההתרסקות. לאחר מכן נחת שם מסוק קרב, ליטל בירד, שחילץ חלק מהפצועים. גנרל גריסון שלח לשם גם את מסוק החילוץ של המשימה שחילץ את השאר. עשרים דקות לאחר מכן נפל מסוק נוסף, סופר 6-4. הטייסים מייק דורנט וריי פרנק ושאר אנשי הצוות נפצעו קשה. איש לא צפה ששני מסוקים יופלו ולכן לא היה עוד מסוק חילוץ. לא היה את מי לשלוח כדי לחלץ את הטייסים.
גנרל גריסון צפה במתרחש מהמפקדה שלו במבצע. הוא ראה את ההמון זורם לכיוון המסוק השני שהתרסק וידע שיהיה לו קשה להוציא משם את הפצועים. בתמונות צפו גם קולונל מתיוס, מפקד הכוח האווירי במבצע וקולונל הרל, מפקד כוח דלתא. השניים ישבו בתא הלחימה של אחד המסוקים במתרחש דרך מסכים ומבעד לפתחים של המסוקים. הם ששלחו שני מסוקי ליטל ברד יחד עם סופר 6-2 של הטייס גופנה כדי שיבלמו את ההמון שזרם וירה אש כבדה על המסוק שנפל.
המסוקים הצליחו לבלום את ההמון בקושי רב בעזרת מקלעים ובעזרת הצלפים שהיו על מסוק 6-2 אותם צלפים שעשו את הבלתי יאומן – שוגהרט, גורדון והולינגס. בכל פעם שמסוק הבלק הוק הנמיך הם הצליחו לפגוע בשניים שלושה חמושים שניסו להתקרב למסוק. הם ביקשו מגופנה שיוריד אותם לקרקע, "אנחנו נהיה יעילים שם הרבה יותר", אמרו. גופנה ביקש אישור להוריד אותם, אבל קולונל מתיוס ענה לו, "כרגע תמתין אנחנו לא יודעים אם הם בחיים וצריכים לבדוק את זה". בתגובה, גופנה ביצע יעפים נמוכים מעל המסוק המופל. הוא זיהה בברור ששני הטייסים עדיין בחיים. הם הבחינו שגם בתא הלחימה של המסוק יש תזוזה. "יש ניצולים", הוא דיווח אך מקבל פקודה - "תמתין".
עד שתגיע הפקודה, גופנה מבצע יעפים נמוכים ושוגהרט וגורדון צולפים בלוחמים הסומלים אחד אחרי השני, מנסים לבלום את ההמון. אבל בעת ההנמכה של המסוק, הוא נפגע והמכונאי המוסק (הגאנר) נפצע מהאש הכבדה. הולינגס, הצלף של דלתא, החליף אותו על המקלע. "5-1, כאן 6-2. חייבים עזרה! חייבים להוריד עוד חברים לאבטח את אתר ההתרסקות של 6-4!", גופנה צעק בקשר. במקביל ציין אחד מטייסי הליטל בירד, "חייבים כוחות קרקע! אחרת לא נצליח לעצור את ההמון". הוא גם ציין שהם לקראת גמר תחמושת. בכל הזמן הזה רנדי וגורדון ממשיכים לצלוף על הסומלים מבטן המסוק.
קולונל מתיוס שישב במסוק הפיקוד לצדו של קולונל הרל התייעץ אתו על האפשרויות לחלץ את המסוק שנפל. בסופו של דבר אמר: "אלה אנשים שלך. היחידים שנשארו לנו. ההחלטה שלך". קולונל הרל אמר לבסוף "תכניס אותם". כשגופנה הודיע לשני הצלפים של דלתא שהם יורדים לבדם להמון הזועם גורדון חייך וזקף אגודל. השניים קפצו מהמסוק ורצו לכיוון המסוק המרוסק של דורנט.
קופצים לגוב האריות
השניים קפצו מהמסוק והם ידעו לאיזה גוב אריות הם נכנסים. כדי להבין את המהלך המטורף הזה שהם לקחו על עצמם, צריך להבין קודם כל מיהן הנפשות הפועלות. שוגהרט, יליד פנסילבניה ובן לקצין בחיל האוויר, התגייס לצבא ב-1976 מיד אחרי שסיים תיכון. שנתיים לאחר מכן כבר היה לוחם בחטיבת הריינג'רס, מקור הגיוס העיקרי של יחידת דלתא. הוא עזב את הצבא בשנת 1980, אולם חזר שלוש שנים לאחר מכן כדי להתקבל לדלתא. בשנת 1986 הצליח לסיים את ההכשרה והפך ל"מפעיל". עד לפשיטה במוגדישו הספיק להשתתף בשלל משימות "שחורות" וצבר ניסיון מבצעי עשיר.
גם חברו ליחידה, גורדון, היה לוחם דלתא בעל ניסיון מבצעי עשיר ומגוון. הוא נולד במיין והתגייס בשנת 1978 לקבוצת הכוחות המיוחדים מספר 10. חמש שנים לאחר מכן, התקבל לדלתא והוסמך כצלף. גם במקרה שלו, המשימות בהן השתתף מוגדרות ברובן כ"שחורות" ואסורות בפרסום עד היום.
יחד עם שאר הפלגה הם הגיעו לסומליה שם השתתפו במספר פשיטות וסיורי יום נדירים שנערכו במוגדישו הבירה. כשלא היו בפעילות מבצעית או התאמנו, היה להם תחביב. בבסיס הם נחשבו למופרעים. בין השאר כי נהגו לטוס עם ציידי הלילה ומהמסוק ירו על חזירי בר. אחרי שפגעו, המסוק היה נוחת ולוחמי דלתא היו מעמיסים את החזיר שהפך לאחר מכן לארוחת שחיתות. החיים הטובים הסתיימו ב-3 לאוקטובר. לא ברור על מה חשב שוגהרט כאשר קפץ מהמסוק לסיטואציה קטלנית, מאוד יכול להיות שאשתו ושני ילדיו חלפו מול עיניו.
המסוק הנמיך כדי ששוגהרט וגורדון יקפצו. בתחילה הם לא מצליחים לזהות את כיוון המסוק של דורנט. גופנה, הטייס, הנמיך שוב את המסוק וסימן להם את הכיוון. השניים זינקו לשם. על הקרקע, דורנט וטייס המשנה, פרנק, היו לכודים בתא הטייס. הרגליים של דורנט נלכדו ופרנק נפגע בגבו. לאחר שהסתיים הקרב סיפר דורנט שכששני הצלפים של דלתא הופיעו לפתע לפניו הוא נבהל.
בדו"ח שרשם לאחר המבצע כתב, "הם הופיעו פתאום מאוד רגועים. הם שלפו אותי מהתא כאילו אין כלום מסביב וכאילו שאנחנו לא תחת אש. אני שומע גם את הירי של המסוקים שמחפים עלינו. הם הושיבו אותי ליד עץ שהיה סמוך ואז עברו לצד השני של המסוק, לא ראיתי אותם מאיפה שהייתי, כנראה סייעו לפילד (מכונאי מוסק). פתאום הופיעו סאמיז (סומלים) ויריתי והם נעלמו". דורנט לא ראה מה קורה בצד השני של המסוק. הוא עדיין לא ידע שאין כוח חילוץ וששני הצלפים הם כוח החילוץ היחידי.
הצלפים של דלתא חילקו בניהם את הגזרה והחלו לבלום את הלוחמים הסומלים בהצלחה. הבעיה שעל כל אחד שהם פגעו בו, הגיעו עוד שניים או שלושה לוחמים נוספים. בשלב הזה גופנה, במסוק סופר 6-2, מבצע תמרונים מעל לזירת ההתרסקות. הוא שם לב שההמון סביב הזירה גדל וגדל. תוך כדי שהוא סופג מטרים של RPG דיווח בקשר, "המקום נעשה מסוכן. חייבים להוציא אותם משם". יחד עם מסוקי הליטל בירד הם המשיכו לבצע יעפים נמוכים ולירות על החמושים. קולונל מתיוס קרא להם בקשר, "תפסיקו עם השטויות האלה! בסוף יפילו אתכם". הוא ממש לא רצה לראות זירת התרסקות נוספת. ואז הוא ראה את אחד הצלפים של דלתא, הוא לא ידע מי מהם, נפגע ונופל. "יש להם רק אחד על הקרקע", דיווח בקשר.
לבד מול אלפי לוחמים
זמן קצר לאחר הדיווח, המסוק של גופנה נפגע. טייס המשנה נפצע והוא נאלץ לבצע נחיתת אונס בבסיס הסמוך. על הקרקע דורנט שומע את הירי מעבר למסוק. עדיין בטוח שיש שם כוח חילוץ גדול. בדו"ח שלו רשם, "שמעתי צעקה של אחד המפעילים (דלתא) אולי גם קללה וזהו, לא שמעתי אותו יותר. פתאום הופיע לידי גורדון". דורנט ממשיך וכותב בדו"ח, "הוא נתן לי CAR-15 טעון ואמר לי לשמור על הגב. לאן לירות. ואז שאל אותי מה תדר רשת הסיוע בקשר חרום". רק אז דורנט מבין ששני הצלפים של דלתא הגיעו לבד ואין שום כוח חילוץ. "אנחנו חייבים עזרה דחוף", אמר בקשר החרום. "העזרה בדרך" הייתה התשובה שקיבל.
על פי הדו"ח של דורנט, גורדון איחל לו בהצלחה וחזר להילחם בצד השני של המסוק. הוא מבוהל ומבין שהוא לבד ומדי פעם יורה על לוחם סומלי שמרים את הראש מהצד שלו, "לא יודע אם פגעתי" הוא ציין בדו"ח. ואז הוא שומע מטח יריות מטורף שנמשך דקה או שתיים. הוא שומע את זעקות הכאב של גורדון ואז דממה. השניים מתים והטייס הפצוע נשאר לבדו נתון לחסדי אויב משולהב. "מקומיים בכל סביבת אתר ההתרסקות", היה הדיווח ברשת הקשר. גם במסוק הפיקוד, השתררה דממה. הם הבינו את המשמעות.
ההמון הזועם הסתער על המסוק. ברגעים הם הורגים את הטייס הנותר, פרנק וקוצרים את האיברים של חלק מהגופות שנותרו שם. לאחר מכן הם גררו את הגופות של טייס המשנה, פרנק, ושל הטייסים שוגהרט וגורדון ברחובות העיר. התמונות האלה, יחד עם תמונות של הסומלים רצים עם איברים קטועים פורסמו שעות ספורות לאחר מכם וזעזעו את העולם. גם נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון, צפה בהן. אז הבחין סומלי נוסף בטייס דורנט שהוא עדיין חי, יושב ליד העץ עליו הניחו אותו הצלפים. בתחילה ניסו לרצוח אותו, אבל מפקד מקומי הבין את ערכו של הנכס ושמר עליו מפני ההמון.
עד היום יש ויכוח מי מהשניים נהרג ראשון. בדו"ח של דורנט נכתב שזה היה שוגהרט וגורדון היה זה שנתן לו את הנשק ודיווח בקשר. אולם לוחם דלתא אחר שהשתתף במבצע, פול האו, אמר שזה היה הפוך וגורדון הוא זה שנהרג ראשון. לדברי האו, לשוגהרט היה רובה צלפים M-14 ולא היה עליו CAR-15. בנוסף דיווח האו שהוא שמע את שוגהרט מדווח בקשר ולא את גורדון. סביר להניח שזה מה שקרה מכיוון שמדובר בלוחם שהכיר את השניים היטב. דורנט סיפר שראה את גורדון מגיע לתדריכי הטיסה ולכן זיהה אותו. אולם לדברי האו מי שהגיע לתדריכי הטיסה היה דווקא שוגהרט. לימים אמר דורנט שיכול להיות שטעה כי לא הכיר את השניים בשמם כי אם רק בפנים, אך לא שינה את הדו"ח שלו.
המבצע הסתיים אחרי שכוח משולב מהדיביזיה ההררית ה-10 יחד עם יחידות פקיסטניות, מלזיות ואיטלקיות סייעו לחלץ את הכוחות מהעיר. מהעיר הם יצאו עם 18 הרוגים, בהם גורדון ושוגהרט ועוד שני לוחמים של דלתא, ו-84 פצועים. היה גם שבוי אחד כאמור, הטייס דורנט. על פי הערכות שונות השתתפו בלחימה כ-4,000 אנשי מיליציה לצדם היו עוד אלפי אזרחים שיידו אבנים או שסתם הגיעו לצפות במתרחש. מהם נהרגו בין 500 לאלף ועוד 700 נפצעו. הקרב נחשב מבחינה צבאית לניצחון, במיוחד לאור העובדה שהם נלחמו עם יד קשורה מאחורי הגב. "הממשל סירב לתת להם חיפוי אווירי של מטוסי קרב והרקולסים חמושים", נכתב בדו"ח התחקיר כאשר הכוונה שלא נתנו להם את כל האמצעים לנצח בלחימה.
11 ימים לאחר שנפל בשבי, הסומלים החזירו את הטייס מייק דורנט. זמן קצר לאחר מכן החזירו את הגופות. הן היו במצב נוראי וחלק מהן הוחזרו בתוך מספר שקיות אשפה שחורות, כנראה כדי להשפיל את ארה"ב בפעם האחרונה. כאות הכרה על הגבורה שהפגינו שוגהרט וגורדון הוענק לאלמנותיהם העיטור הכי גבוה במטות המשולבים של ארצות הברית – מדליית הכבוד.
סיפור הגבורה של השניים מראה, בין השאר, את האיכות של הלוחם המיוחד. מציג את החתירה למגע ולניצחון. מציג ללא ספק את אחוות הלוחמים, השניים הקריבו את חייהם כדי להציל או לפחות לנסות להציל את חבריהם לנשק. מבחינת המדיניות של ארה"ב, הסיפור היה שונה לגמרי. מאז הקרב, ארה"ב מנסה כמה שפחות להתערב בסכסוכים מהסוג הזה, הם יעשו זאת רק כאשר האינטרס שלהם מובהק. זאת גם הסיבה שהם סרבו בתוקף לשלוח כוחות לרואנדה בזמן רצח העם שהיה שם ב-1994. "אנחנו שולחים את מיטב בנינו והם בתמורה מחזירים אותם בשקי גופות", נכתב בתקשורת האמריקאית.