לא בכל יום פוגשים לוחמת במשמר הגבול של משטרת ישראל שנולדה בדרום קוריאה. על אחת כמה וכמה כזו שמדברת במבטא צרפתי שאי אפשר לפספס. לדבורה בנישו יש סיפור חיים מטלטל וייחודי, כזה שממש לא שומעים בכל יום.
כשהייתה תינוקת בת שישה חודשים בלבד מסרו אותה הוריה הביולוגיים מדרום קוריאה לזוג הורים יהודי מצרפת, שהחליטו לאמץ אותה. "למדתי בבית ספר בפרבר ליד פריז", משחזרת בנישו בשיחה עם Mako. "היו תלמידים שהציקו לי בגלל המראה שלי, שהיה שונה גם מהם וגם מההורים שלי. היו רגעים קשים, אבל הסתדרתי. למדתי להתגבר על זה", סיפרה על מה שעבר עליה בילדות.
לבנישו יש אח נוסף בן 25 שנולד גם הוא בדרום קוריאה ואומץ כשהיה בן ארבעה חודשים. לפני כשש שנים החליט אחיה לעלות לישראל ולהתגייס לצה"ל, שם הוא משרת כלוחם בחטיבת גולני.
"אחי התאקלם מהר מאוד, למד את השפה. אני הגעתי לארץ לביקור עם הוריי לפני למעלה משלוש שנים ולא חשבתי להישאר פה. אז לא היה לי ממש קשר לישראל. יש לי תחביב של רכיבה על סוסים ואמרתי להורים שאם אמשיך בו כאן אז אין בעיה שאעלה".
אחרי שעלתה לארץ עם הוריה המתגוררים בנתניה, היא למדה במכינה שאחד המורים בה שירת כלוחם במג"ב ודרכו נחשפה לחיל והחליטה להיות לוחמת מג"ב.
"הבנתי שזה חיל משפחתי, חם מאוד ותומך. שהלוחמים בו מגנים על ביטחון מדינת ישראל ואזרחיה והחלטתי שלהיות לוחמת במג"ב זה הכי טוב עבורי. היה חשוב לי מאוד לשרת את המדינה כמו כל ישראלי, להיות בתפקיד משמעותי. ההורים קצת חששו, אבל הם יודעים שאני מחליטה וממוקדת מטרה אז הם תומכים בי".
אחרי שסיימה את המכינה בנישו התגייסה למג"ב. "אני באה מבית דתי, למדתי עברית בצרפת אבל רציתי ממש לשלוט בשפה כדי להתערות בחברה הישראלית המכינה עזרה לי מאוד להשתפר גם בשפה העברית והכינה אותי ממש טוב לטירונות לוחמות מג"ב".
על הימים הראשונים בשירות במג"ב אחרי הדרך הארוכה שעברה סיפרה: "הטירונות לא הייתה קלה אבל הבנות והמפקדות בטירונות עזרו לי מאוד להתגבר על קשיים בעיקר בשפה ולסיים אותה בצורה הכי טובה".
"לא פוחדת ממחבלים"
בנישו שובצה כלוחמת ביחידת הליווי של איו"ש בשומרון. במסגרת תפקידה היא מלווה אסירים ביטחוניים, בהם מחבלים "כבדים" לדיונים בבתי משפט וכשהם נכנסים לישראל. "אני ממש לא פוחדת מהם", הבהירה. "הם ממושמעים מאוד כשהם רואים אותי. מפחדים לעשות שטויות ונותנים כבוד".
כיום היא נמצאת בבית הספר החילי של מג"ב בקורס לשיפור השפה העברית, סוג של אולפן משודרג. קורס שנמשך כשלושה שבועות ובו משתתפים עולים חדשים רבים ממדינות רבות בעולם, שעלו לארץ וסיימו הכשרה של לוחמים.
קצין החינוך של בית הספר החיילי, רפ"ק דוד צרפתי, סיפר על המסגרת הנוכחית של בנישו: "סיפורה הייחודי והמרתק של דבורה מצטרף לשרשרת אנושית ארוכה ומרגשת של נוער איכותי, מלא בתחושת שליחות ורצון לתרום, שמחליטים לכתוב את הסיפור שלהם במו ידיהם".
לדבריו משמר הגבול הינו חייל ששם לעצמו מיומו הראשון לקלוט עליה ולקבל לשורותיו את כל הפסיפס האנושי של מדינת ישראל. "המגוון הזה לא מהווה מכשול או גזירה, אלא הזדמנות אדירה לנו לפיתוח החייל בפרט והמדינה בכלל".
הוא הוסיף כי מנסיונו תחושת השייכות היא מרכיב מהותי ברצון של אדם לתרום "ואין גאים מאיתנו לספק את המקום הבטוח אשר מחזק תחושה זו בקרב לוחמינו. בנימה אישית, אין קורס שמצליח לרגש אותי יותר מאשר קורס אולפנית, הנוער המרגש והאמיץ הזה הוא שיעור לכולנו על מהי שליחות, ואין זכות גדולה מזו שניתנה לנו להיות חלק מהותי בתהליך החיברות שלהם למדינה ולחייל".
"לאתר את ההורים זו משימה חשובה מאוד"
בנישו עצמה הוסיפה: "חשוב לי לשלוט בשפה העברית כדי להיות בעניינים ולהתנהל מול אנשים במסגרת העבודה שלי בפרט ובחיים בכלל". יחד עם זאת החלום שלה הוא לאתר את הוריה הביולוגיים בדרום קוריאה כדי להיפגש עמם ולשמוע מהם על חייהם ומדוע מסרו אותה לאימוץ כתינוקת.
"בוער לי לסגור את המעגל הזה ולאתר את ההורים הביולוגיים שלי כדי לדעת מי הם ולשמוע מהם מדוע ויתרו עליי כתינוקת ומסרו אותי לאימוץ. מה קרה באותה תקופה ומה עבר עליהם. להכיר את המשפחה שלי בקוריאה", סיפרה בנישו כשהיא נרגשת מאוד.
"אחרי השירות אני רוצה לנסוע לדרום קוריאה ולנסות להיפגש עם ההורים הביולוגיים ובני משפחה שלהם", היא מסכמת ומסמנת מטרה. "זה חלום שלי שאני אגשים. אני עובדת על זה. בשבילי זו משימה חשובה מאוד".
