השינויים שרובנו נדרשים לעשות בחיינו עם הגיוס לצבא מסתכמים בחיים בבסיס צבאי (לפעמים תחת קרינה מוגברת, אבל לא נתקטנן), בסגירת שבתות, בלבישת מדים ובאכילת אוכל צבאי שטעמו שנוי במחלוקת. רובנו לא נדרשים להפוך לילה ליום, להסתדר בלי חמצן או לאמץ זהות חדשה. לכם זה נשמע כמו פיקציות הוליוודית מופרכת, לאנשים מסוימים, זה הצבא.
האלפיניסטים של צרפת: שירות עם פחות חמצן
במחלת גבהים, טמפרטורות של מתחת לאפס וסופות שלגים רובנו ניתקל כתרמילאים בטיול שאחרי הצבא. רובנו נראה בזה חוויה חד פעמית, יש אנשים שלהם זה דווקא יזכיר את הצבא.
יחידת העילית האלפיניסטית של צבא צרפת פועלת באזורי אלפים בעולם כולו ולוחמיה עוברים אימונים נוקשים בכדי לתפקד וללחום בתנאים קיצוניים: טמפרטורות של מתחת לאפס, סופות שלגים והיעדר חמצן באוויר. את מרבית השירות הצבאי, הלוחמים האלפיניסטים מבלים באזורים שרובנו לא נגיע אליהם בחיים ושאם נגיע אליהם סביר להניח שנלקה בדלקת ריאות, מחלת גבהים או התקף היסטריה פתאומי. סדרת האימונים הקפדנית והקשוחה כוללת אימון בטיפוס הרים, בסקי, בבניית איגלו ומקלטי שלג תת קרקעיים ובשינה (כן, כן, אימון בשינה) בטמפרטורות של מתחת לאפס.
אנשי המודיעין הלילי: ישנים ביום
בשביל לראות אור יום, הם צריכים לוותר על שעות שינה, הם מתחילים את היום בארוחת ערב ובברכת לילה טוב ומסיימים אותו בברכת בוקר טוב ובארוחת בוקר קלה. אלו הם חיילי המודיעין שמשרתים רק בשעות הלילה. על מה שקורה בין "לילה טוב" ל"בוקר טוב", למה ואיך, אין הרבה מה להגיד, זאת אומרת יש, אבל אסור לנו לגלות.
חיל החלל הרוסי: שירות בעולם אחר
המקום הכי פחות שגרתי לשרת בו הוא ללא ספק החלל החיצון – בלי כוח כבידה, עם חמצן ממכלים בלבד, עם חליפת חלל שבלעדיה אי אפשר לעשות כלום, אפשר לשתות רק דרך קשית, אין יום ואין לילה.
בשנת 1992, הרוסים היו הראשונים להקים חיל חלל שהוציא משימות מאוישות לחלל. המטרה המוצהרת של המשלחות האלו לחלל היו "מחקר", אבל כולנו יודעים שלרוסים יש גם מה להסתיר. אם כך, הקוסמונאוטים הרוסים היו החיילים הראשונים לשרת בחלל – הראשונים ובין היחידים לשרת בעולם אחר בתנאים שרובנו לא נחווה לעולם.
המסתערבים: חיים עם זהות בדויה
באופן יום יומי, הם מחליפים את זהותם מערן מחיפה, דניאל מרמת גן או אייל מבאר שבע למוסטפא מרמאללה, מחמוד מג'נין ואיסמעיל מהכפר בית חנון. מי שקרא את הספר "סמל ראשון מוסטפא רבינוביץ'" של אשר קרביץ, יודע שכך נראים חייו של מסתערב.
המסתערבים ביחידת דובדבן לומדים במהלך שירותם להפוך בתוך פחות משעה מחיילים ישראלים בני עשרים לתושבים פלסטינים ביהודה ושומרון בגילאים ומינים שונים. לטובת זה הם לומדים להשתמש בשפה הערבית על בוריה, להכיר את הרחובות בערים הפלסטיניות כאילו היו כף ידם – איפה החומוס הכי טוב ובאיזה מוסך הכי זול לתקן את הרכב. אותם חיילים מבלים את מרבית חייהם בתוך זהות של משהו אחר שהם לא יכולים לספר עליו. הם מתחזקים במשך שלוש שנים סקנד-לייף ברמת סיכון מתמדת, ונדרשים לשמור על החוויות מהשירות הצבאי בחדרי חדרים.
מדינות נוספות כמו רוסיה (איך לא), מפעילות סוכנים חשאים בשירות המדינה במדינות רחוקות. וכן, מאוד יכול להיות שהשכנים בדירה ממול הם לא סתם עולים מברית המועצות.
שירות ללא קרקע מוצקה
אין צבא היום (כמעט) שלא מחזיק בלב הים ספינות מלחמה, ספינות לאיסוף מודיעין, צוללות ונושאות מטוסים מרוחקים. המלחים והחובלים שבחרו, או שנכפה עליהם לשרת על הכלים האלו, רואים במהלך השירות הצבאי יותר ים מאשר יבשה, מתגוררים בתאים קטנים וצפופים וניזונים מאספקת מזון מצומצמת ומדודה.
ארצות הברית, ספרד, איטליה, בריטניה, צרפת, הודו, רוסיה, ברזיל, סין ותאילנד, הן המדינות אשר מחזיקות בנושאות מטוסים שמתפקדות בלב ים כמו עיר קטנה שנעה ונדה בלב האוקיינוס. בשביל החיילים על כלי המלחמה הענקיים האלה הקרקע עליה הם פוסעים, או יותר נכון האין-קרקע עליה הם פוסעים נעה ונדה על פי קצב הגלים ובשבילם, ללכת לים, משמעו, ללכת לצבא.