31 ביולי 2014, מבצע צוק איתן בעיצומו. רון הלוי, לוחם במחלקת הסיור בחיל השריון, יוצא עם חבריו משכונת סג'עייה ברצועת עזה לכיוון שטח ישראל לאחר שלושה ימי לחימה. "סייענו בעזה לפלוגה של גולני ובסוף הפעילות צעדנו לכיוון שטח ישראל, מרחק של כארבעה ק"מ. היינו אמורים להיכנס לתוך נגמ"שים, אבל כמה דקות לפני כן פתאום נשמעה שריקה באוויר ופצצת מרגמה פגעה באחד מהם. הרסיסים התפזרו לכל עבר ושני חיילים שהיו קרובים מאוד אליי נהרגו. היה לי נס שבכלל נשארתי בחיים. שלושה נוספים ובהם המפקד שלי, סרן עמרי טל, עמדו כמה מטרים ממני ונהרגו גם הם. חמישה אחרים נפצעו ואני זוכר רק שהפינוי היה מהיר. עד היום קשה לי להאמין ששרדתי את זה ושאבדתי חברים קרובים. אני בטוח שהחברים שלי שנהרגו גאים בי למעלה ותומכים בי", שחזר הלוי, שנפצע באורח קשה ואיבד את רגלו.
שנה אחרי, הלוי הצליח להשתקם באופן מעורר השראה ולחזור לאהבת חייו - חתירה בקיאק. הוא מתגורר בקיבוץ 'גשר' שבצפון הארץ ומספר שכבר בילדותו החל לחתור בקיאק בכנרת. "הייתי די חובבן למרות שהתאמנתי המון. לא לקחתי את זה כמקצוע ספורט שאני רוצה להשקיע בו את כל כולי, הייתי מתחרה בתחרויות קטנות", הוא נזכר.
חודשיים לאחר הפציעה הקשה, רון כבר עמד על הרגליים. הוא עבר שיקום ממושך, הותאמה לו פרוטזה ומהר מאוד הוא הבין שיש חיים אחרי הפציעה: "הבנתי שהחיים יותר חזקים מכל אחד מאתנו ושצריכים להמשיך הלאה. בדיוק הגיע לארץ קיאק חדש ומיוחד שמיועד לתחרות נכים והחלטתי להפוך למקצוען".
בשבוע שעבר רון התחרה באליפות העולם לנכים במילאנו, במקצה חתירה ל- 200 מטרים, והתברג למקום 26 המכובד. הוא רשום במועדון הקיאקים 'עמק הירדן' ומתאמן פעמיים ביום, כשהמטרה הרחוקה מבחינתו היא המשחקים הפראלימפים בטוקיו 2020, או אם יתחולל לו נס נוסף - ריו 2016.
"בתחרויות האחרונות לא השגתי את הקריטריון האולימפי, שכן רק שישה נכים מכל העולם מתחרים בכל מקצה. בניגוד לאולימפיאדה, במשחקים הפראלימפים יש פחות משתתפים ולכן המשימה להשיג את הקריטריון היא די קשה. יחסית למתחרים אחרים אני רק חמישה חודשים בענף החדש הזה", הסביר הלוי, "אני מקווה מאוד שבמאי שנה הבאה אשתתף בתחרות נוספת, בניסיון אחרון להשיג את הקריטריון. למרות שהסיכוי לי קטן, אני אעשה את כל המאמצים לעמוד במשימה ואם לא אז יש את טוקיו 2020, אני אף פעם לא מרים ידיים".
מחלקת הסיור שבה שירת הלוי נחשבת ליחידה מובחרת שמטרתה היא לסלק מוקשים, מכשולים ומטענים מנתיבי הנסיעה של הטנקים, כדי לאפשר להם מעבר בטוח לביצוע המשימה. הוא מספר שהוא נמצא בקשר טוב עם חבריו ליחידה, "אני הולך מידי פעם לטקסי זיכרון, לאזכרות של חברים שנהרגו, נפגש עם החבר'ה שנפצעו. היינו כמו משפחת אחת גדולה. עד היום זה לא נתפס שהם נהרגו. לחמנו בעזה, היינו בסכנת חיים ממשית ודווקא בארץ שזה היה אמור להיות מקום בטוח, הם נהרגו".