עתירה שעשויה לעורר רעידת אדמה בארץ ובעולם הוגשה בשבוע שעבר לבית המשפט העליון. העותרת, ח"כ תמר זנדברג באמצעות עו"ד איתי מק, דרשה ממשרדי הביטחון והחוץ לנמק מדוע לא נעשה שימוש בחוק הפיקוח על הייצוא הביטחוני כדי לעצור את ייצוא מערכת המעקב הישראלית "Surveillance" לדרום סודן. זאת אחרי שנמצא כי המערכת משמשת למעקב אחר אזרחים – מעקב שעלול להוביל לחטיפה, לעינויים ולרצח של אזרחים על רקע פוליטי ואתני.
אז ישראל, שהפכה את טוהר הנשק לסלוגן שלה, מספקת נשק לדרום סודן - מדינה שהצבא שלה מואשם בפשעי מלחמה. על פי דו"חות של האו"ם וגופים נוספים, אונס נשים שיטתי, חיסולים המוניים וחטיפה ורצח של מתנגדים הם רק חלק ממה שקורה שם. כל זה לא מפריע לנו לעשות קופה על גבם. ודרום סודן לא לבד: ברשימת ההכנסות של ישראל ממכירת נשק נמצאות עוד לא מעט מדינות שבהן מחסלים אזרחים, מדינות שנשלטות בידי דיקטטוריות מהאכזריות שידע העולם.
כבר כמה שנים אני עוסק בנושא הייצוא הביטחוני למדינות אפלות. זה סיפור לא פשוט, מפני שהמדינה מנסה להסתיר את מה שקורה בטענה של "הגנה על ביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה" - טענה שהיא, במטותא, לא יותר מתירוץ. בעיה אחרת היא שרוב העוסקים בתחום עושים הכל כדי להישאר בצללים.
השבוע הסכימו שני סוחרי נשק לדבר איתי על העסקים האפלים האלה. בעילום שם מוקפד, אבל בלי שום נקיפות מצפון, הם פתחו עבורי צוהר נדיר לנתיב הדו-צדדי שדרכו זורם הנשק וממנו מגיע הכסף. הרבה מאוד כסף.
המעורבות הישראלית והקשר האיראני
א' הוא סוחר נשק שפעל בדרום סודן, ומסרב להגיד אם הוא עדיין פועל שם. מדובר באדם בעל עבר צבאי מרשים, כזה שהיה ביחידות הכי מובחרות בצה"ל. אני מעמת אותו עם הטענה שהוא מוכר נשק שקוטל אנשים במלחמת אזרחים אכזרית, והוא עונה: "אל תהיה תמים. לא משנה למי אני מוכר את הציוד שלי, בקצה מישהו ימות. רוצה לדעת מהם הקווים האדומים שלי? זה מאוד פשוט. הקווים שלי זה הקווים של המדינה. אם היא נותנת לי אישור לעסקה ולא פוסלת מדינה, אז מבחינתי זה בסדר".
א' מסביר שהנשק הישראלי מגיע לרוב לדרום סודן באופן ישיר, גם אם דרך מדינה שלישית. "בגדול מוכרים להם הכל. אנחנו מדברים על רובי סער, מקלעים וכדורים. גם טילים ומערכות מתקדמות. המגבלה היחידה זה הכסף. אם הייתה אפשרות היו מוכרים להם גם F-16 וטנק מרכבה, אבל יש דברים שהם לא יכולים לשלם עליהם". אני לוחץ ושואל אם מוכרים להם גם מערכות מודיעין ומעקב, כאלה שעשויות לשמש את השב"כ הדרום סודני במעצרים המוניים, חטיפות ועוד. "ככה אומרים", הוא עונה.
תחום הייצוא הביטחוני לא כולל רק מערכות לחימה. על פי דיווחים של ארגוני זכויות אדם, סוחרים ישראלים גם מאמנים את הצבא המקומי, את שירותי הביטחון של דרום סודן, מספר לי ד', סוחר שפועל בדרום סודן. גם הוא השתחרר מצה"ל אחרי שנים ארוכות של שירות קרבי.
לדברי ד', "אין פה באמת הסתרה, פשוט לא אוהבים לדבר על זה. היו בישראל משלחות רשמיות של הסודנים שהגיעו לתערוכות נשק". ד' מציין שהם הגיעו לתערוכות הנשק הגדולות ביותר שהיו בישראל, וככל הנראה יגיעו גם לתערוכה נוספת שתתקיים בחודש הבא. נזכיר גם שראש הממשלה, בנימין נתניהו, נפגש עם נשיא דרום סודן סלווה קיר.
"לנו הישראלים יש אינטרס של ממש להשקיע במדינה הזו, וכרגע הנשק זה הכיוון העיקרי", מסביר ד'. "זה עוד מדינה שתהיה לטובתנו במוסדות האום, מדינה שמכניסה דולרים לקופת המדינה, מדינה שהיא בעלת ברית. זה משהו נדיר בעולם שלנו".
סודן נחשבת לנקודת מעבר חשובה בנתיב הברחת הנשק האיראני. על פי פרסומים זרים מינואר 2009, חיל האוויר הישראלי וכוח של שייטת 13 תקפו בסודן שיירה שהובילה נשק מאיראן. עוד על פי פרסומים זרים, באוקטובר 2012 תקף חיל האוויר הישראלי מפעל סודני שייצר נשק עבור ארגוני הטרור ברצועת עזה. אם הפרסומים הזרים נכונים, תקיפות כאלה חייבו מודיעין איכותי ומדויק. נדגיש שמדובר בהערכות בלבד.
אז מה אם התחייבנו לא למכור
דרום סודן קיבלה את עצמאותה ב-9 ביולי 2011. כעבור כשבועיים, ב-28 ביולי, ישראל הכירה בה ודי מהר החלו היחסים המסחריים - בעיקר בתחום הנשק. כל זה קרה אחרי מלחמת אזרחים שהביאה למותם של מאות אלפי בני אדם.
הקמת המדינה סיימה כביכול את מלחמת האזרחים בין הדרום לצפון, אבל מלחמת האזרחים נמשכה למעשה ללא הפסקה, הביאה למותם של כ-50 אלף בני אדם והפכה 2.5 מיליון לפליטים. במהלכה בוצעו פשעי מלחמה חמורים ואכזריים במיוחד, כולל שריפה של עצירים, אונס נשים שיטתי, מעשי טבח וגיוס ילדים לצבא. כל זה הביא את מדינות המערב להכריז על אמברגו נשק לדרום סודן. בארה"ב התקבלה החלטה להשעות את הסיוע הצבאי לשם, אולם מכיוון שהאמריקאים לא הצליחו להעביר באו"ם החלטה ברוח זו, אין לזה תוקף מחייב.
על פי ההערכות, ייצוא הנשק הישראלי לדרום סודן צומח כל שנה בעשרות אחוזים. "הישראלים מאוד חזקים שם", אומר ד'. "אפריקה כולה מסתכלת על ישראל ורואה סוג של נס אלוהי, מדינה שהרימו מאפס לטופ של הטופ. הם אוהבים אותנו וגם זוכרים שתמיד היינו שם בשבילם". על הרקע הזה, אומר ד', יש לישראלים גישה כמעט חופשית לכל בכירי המדינה.
הדברים משתקפים גם מדו"חות של האו"ם, בהם נכתב בין השאר שישראל ממש מתדלקת את המלחמה בסודן. ארגוני זכויות אדם שפועלים בסודן כינו את הסיוע הישראלי "המלחמה הסודית של ישראל"; דו"ח שפורסם בתחילת 2015 ציין כי בתמונות שהגיעו לוועדה הממונה באו"ם נראו כלי נשק מתוצרת ישראל, בין השאר רובים מסוג גליל ACE – כלומר רובי גליל משופרים. חלק מחברי הוועדה נפגשו באותה שנה עם נציגי משרד החוץ ומשרד הביטחון. אלה טענו בפניהם כי ישראל הפסיקה לספק נשק לדרום סודן כשפרצה המלחמה, ומה שיש שם הגיע לפני המלחמה או על ידי סוחרי נשק פרטיים. פה נזכיר שוב: רשמית, סוחרי נשק חייבים לקבל אישור של משרד הביטחון לכל עסקה ועסקה.
על פי פרסומים, בישראל התחייבו להפסיק את האספקה של "נשק יורה" ולספק רק "נשק הגנתי" (כמו אפודי מגן), אולם לפחות על פי הפרסומים בעולם, הנשק הישראלי ממשיך לזרום לדרום סודן. את זה מאשרים גם המרואיינים שלנו. "ממשיכים להעביר ציוד, אבל זה לא תמיד מגיע מישראל", מסביר א'. לדבריו, "חלק גדול מהציוד נקנה ממדינות מזרח אירופה או ברה"מ לשעבר ונמכר לסודנים. אנחנו מדברים על קלאצ'ים, מקלעי RPD וגם מסוקים מסוג מי". חלק מאותו נשק מתוצרת רוסית - רובי קלאצ'ניקוב, מקלעי PK ועוד. א' מוסיף בחיוך לא מוסתר: "אנחנו לוקחים על זה עמלת תיווך, ומספיקה עסקה אחת כזו כדי לסדר אותך לכל החיים".
בדו"ח של האום שהזכרנו קודם נכתב ש"הפאנל ימשיך לבחון העברות (נשק) אלו. כולל את מקורותיהם ורשתות הסחר מאחוריהם, יחד עם השפעתם על המלחמה ותפקידם בהפקת זכויות אדם והחוק ההומניטארי הבינלאומי". וזה שישראל התחייבה לא להעביר נשק? על זה נאמר, אז התחייבה.
דו"חות האו"ם פורסמו במקביל לדו"חות נוספים על המצב בדרום סודן, ופה שווה להתעכב על הכתוב כדי להבין את מי ולמה משמש הנשק הישראלי. ביולי 2015 התריעו חוקרי זכויות אדם של האו"ם, מכוח המשימה שמוצב בדרום סודן (UNMISS), על "פגיעה רחבה בזכויות אדם" שכללה מעשי רבים של אונס קבוצתי ועינויים. הדו"ח שפרסמו התבססו על ראיונות שנערכו עם 115 קורבנות ועדי ראייה.
>> מכורים לפז"ם? הירשמו לפייסבוק שלנו
בהתייחס לאחד מאזורי הלחימה נכתב: "ניצולי המתקפות הללו דיווחו שצבא דרום סודן ומיליציות שחברו אליו... ניהלו מבצע נגד האוכלוסייה המקומית ובמהלכו הרגו אזרחים, בזזו והרסו כפרים ועקרו מבתיהם יותר ממאה אלף בני אדם". בסעיף אחר נכתב: "יש לפחות תשעה מקרים שונים ומבוססים שבהם נשים וילדות נשרפו בצריפים שלהן לאחר שהיו קורבן לאונס קבוצתי של עשרות חיילים ולוחמי מיליציה". אחד מעדי הראייה סיפר לוועדה: "כוחות ממשלה ביצעו אונס קבוצתי באישה לאחר שהשליכו את התינוק שלה הצידה".
יבשת שחורה, מכרה זהב
דרום סודן לא ייחודית בקשרים שלה עם מדינת ישראל. למעשה, בשנתיים האחרונות ישנה הגברה של הפעילות הישראלית באפריקה כולה. הכל תחת האינטרס הישראלי ליצור קואליציה גדולה של מדינות שיהיו בעלות ברית, יתמכו בנו במוסדות האו"ם - וכמובן יכניסו כסף לקופה. אלא שכמעט כל המדינות הללו הן דיקטטורות שבתחומן נעשו ונעשים פשעי מלחמה חמורים במיוחד.
"אתה יכול לחלק את הקשרים האלה לשני תחומים", אומר ד'. "הגלוי זה פרויקטים של חקלאות, בנייה של תשתיות ורפואה. הישראלים פועלים חזק בתחום הזה וצריך גם להגיד שהצלנו שם מאות אלפי בני אדם. התחום השני זה הנשק שמכניס יותר כסף, וגם נגיד ככה - זה מה שהם רוצים וצריכים. אגב, בהרבה מטווחים בישראל אתה יכול למצוא חיילים אפריקנים".
את העלייה במכירת נשק לאפריקה ניתן לראות בנתונים של משרד הביטחון, שלפיהם עלה היקף הייצוא הביטחוני של ישראל למדינות אפריקה בשנת 2014 ב-40 אחוז בהשוואה ל-2013. היקף העסקאות בשנת 2014, על פי משרד הביטחון, עמד על 318 מיליון דולר; בשנת 2010 זה היה 127 מיליון. ההערכה היא שב-2015 עבר המספר את קו ה-400 מיליון, ויתכן שגם את החצי מיליארד.
את רובה התבור, פאר תעשיית הנשק הישראלית, ניתן למצוא כיום במדינות כמו ניגריה, אנגולה ואתיופיה. מחוץ ליבשת אפריקה הוא נמצא גם בגוואטמלה, עוד מדינה שמצב זכויות האדם אצלה אינו מהמשופרים. למדינות האלה אפשר לצרף גם את בורקינה פאסו, ליבריה וטנזניה, שבהן השבחנו טנקים מסוג T-55 ו-T-62. למדינות האלה גם מכרנו מרגמות, תותחים והרבה מאוד כדורים ופגזים. "מוכרים למדינות האלה גם מערכות שליטה ובקרה, מערכות תצפית, קשר וכאלה", אומר ד'. "וגם לדרום אפריקה מכרו ציוד כבד".
הקשרים האלה לא חדשים. הפרק האפל ביותר נרשם במהלך רצח העם שהיה ברואנדה: לפני הטבח וגם במהלכו זרם נשק ישראלי למדינה, כפי שעולה בין השאר מספרו של בריאן ווד וג'ון פלמן, The Arms Fixers. השניים פרסמו בספרם רישומים של משרד הביטחון ברואנדה, שלפיהם הועברו ב-1994 לפחות שבעה משלוחים של נשק קל בשווי 6.5 מיליון דולר. על פי הרישומים יצא הנשק מישראל, עבר דרך אלבניה ומשם הגיע לידי המיליציות.
בחלק מהמקרים נשלח הנשק למדינה קרובה. כך עולה מרישומים שנעשו ב-18-17 באפריל 1994, אז כבר נודע על מעשי הטבח הקשים. לפי הרישומים יצאו מישראל חצי מיליון כדורים בשווי מיליון דולר לגומא שבזאיר. ימים לאחר מכן יצא משלוח נוסף של רימונים ועוד כדורים שנחת גם הוא בגומא, ומשם המשיך לרואנדה. הסיפור הזה פורסם בכל העולם, וישראל נראתה כמדינה שמכרה את נשמתה לשטן. דבריו של יוסי שריד, אז ראש משלחת ישראלית שיצאה לסייע לרואנדה אחרי המלחמה, לא עזרו לטהר את המוסר הישראלי: "אין לנו שליטה לאן הנשק שלנו מגיע", אמר לעיתונאים.
כשהזכרתי לו את הסיפור הזה, ד' אמר לי: "באמת אין לנו שליטה. היום אתה יכול למצוא נשק גם במדינות ערביות, ולא תמיד זה הגיע לשם כי מכרנו להם.