ההקשה על הדלת וההודעה הקשה שנמסרת מפי לובשי המדים מחלקת ברגע אחד את חיי משפחות רבות בישראל לשניים – החיים שלפני האובדן ואלו שאחריו. מכאן, נפתח פרק שמאופיין בחלל גדול שנפער בחיים, כאב בלתי נתפס, פחד שמא הבן ישכח וסימני שאלה באשר לרגעים האחרונים בחייו. בתוך התהליך האינסופי והקשה, נכנסות הקצינות שמשרתות בתפקיד המורכב של ליווי המשפחה – קצינות הנפגעים.
השבועות המקדימים את יום הזיכרון הם הקשים ביותר למשפחות, והעמוסים ביותר לקצינות הנפגעים שמקדישות יום אחר יום, שעה אחר שעה את הזמן הדרוש למפגשים עם המשפחות, תיאום ביקורי מפקדים, הגעת נציגי היחידות לטקסי ההתייחדות ועוד. בתוך הימים הקשים האלו, אנחנו משוחחים עם רס"ן אושרת פרץ – קצינת הנפגעים של חטיבה 7 של חיל השריון שנותנת לנו הצצה לתפקיד.
"לא מפסיקים את השגרה"
אושרת מתחילה ומספרת על מה שקורה ביחידה בשעות שלאחר נפילת החלל, מה שקורה בבסיס במקביל למסירת הבשורה המרה למשפחה מפי קצין העיר, ועל סדר פעולות שבמסגרתו היא מכינה את היחידה והמפקדים ללוויה ומתכוננת לשנים הקרובות במהלכן תלווה את המשפחה. "זו סיטואציה לא פשוטה בתוך היחידה ואנחנו נעזרות בסדר פעולות שמאוד חשוב לנו", היא מסבירה. "לאחר המקרה, משוחחים עם המפקדים, לפעמים נכנס לתמונה קב"ן שמבין מה קורה בתוך היחידה ומתדרכים את המפקדים לגבי מה שעושים בתוך היחידה ומול החיילים. דבר אחד מאוד חשוב לנו – לא מפסיקים את השגרה". לדברי אושרת, מניסיון של שנים, הדבר הכי הכי חשוב בשמירה על החוסן של הלוחמים ובהתמודדות שלהם עם האבדן של חברם לנשק הוא החזרה לשגרה, לאחר שכמובן שוחחו איתם ונתנו להם את התמיכה הדרושה ברגעים האחרונים שאחרי השכול.
במקביל, קצינת הנפגעים פועלת מול המפקדים על מנת להכין אותם ללוויה שבמהלכה מפקד הגדוד יידרש להגיד דברי הספד על החייל הנופל. "מפקד גדוד לא מכיר כל חייל וחייל אישית ולכן אנחנו צריכות להיכנס לסייע", אומרת אושרת. "מדברים עם מפקדים שמכירים את החייל אישית, אוספים תכונות האישיות, מבררים מה היה הקשר שלו עם המפקדים ועם החברים לפלוגה, מה היה הערך המוסף שלו ליחידה. כותבים את ההספד בהתייחס לתכונות האופי של החייל, הערכים שהוא הטמיע בגדוד. בדרך כלל המפקדים כותבים משהו ואנחנו נכנסות ומסייעות", היא מסבירה ומוסיפה – "לצערי, קצינים בדרגת סא"ל כבר מכירים את הסיטואציה היטב ורובם חוו לפחות שכול אחד בשנות השירות שלהם".
בהמשך, מתחיל הליך איסוף חפציו האישיים של החייל – אלו אשר יועברו למשפחתו. "הכול", מדגישה אושרת. "החל מטלפון, מדים, נעלים, בגדים נקיים ומלוכלכים, חטיפים, עוגות, פתקים, דיסקים, שעון יד. הכל נאסף וכמובן נרשם בצורה מסודרת ונשלח למחלקת הנפגעים שמכינה את הדברים למשלוח למשפחה. לחפצים של החייל יש ערך רגשי מאוד גדול בעבור המשפחה. כשמסתכלים על בגד, יכול להיות שהוא מלוכלך ומיוזע, אבל בשביל המשפחה זה הבגד עם הריח של הבן. אפילו חטיף פתוח שהוא התחיל לאכול, מבחינת המשפחה זה הדבר האחרון שהוא אכל", אומרת אושרת. "מקפידים לאסוף כל דבר. גם אם לאדם מהשורה זה נראה חסר ערך". מהיחידה, הדברים נשלחים למחלקת הנפגעים שאורזת את כל החפצים באופן מכובד וישלח למשפחה. לדברי אושרת, בעבר היה נהוג לכבס את הבגדים של החלל ורק לאחר מכן להביא אותם למשפחה, היום, כך היא מספרת, הבגדים מועברים בדיוק כמו שהם, עם כל הריחות והלכלוך שהשאיר עליהם הנופל ומנוקים רק על פי בקשת המשפחה.
במהלך ימי השבעה, את המשפחה מלווים קציני העיר, אלו אשר מסרו להורים את הודעת החלל. קצינת הנפגעים תקדיש את ימי השבעה להתבוננות על המשפחה, למידת המשפחה והכנה לקראת ליווי של שנים ברגעים הקשים ביותר. במהלך הימים האלו תזהה קצינת הנפגעים את יחסי הכוחות במשפחה – את הדמויות החזקות שיכולות לשאת את המשפחה איתם, את אלו שמכנסים את המשפחה בדרך כלל ואת אלו שתידרש להם תמיכה נוספת. את מקל הליווי של המשפחה היא תקבל מקצין העיר מיד לאחר השבעה בשיחה משותפת שלה עם קצין העיר והמשפחה.
"לא מסתירים כלום"
השנה הראשונה שלאחר האבדן, היא השנה שבה קצינת הנפגעים מקיימת מול המשפחה תהליך שהמטרה הסופית שלו היא להשאיר את המשפחה עם כמה שפחות סימני שאלה באשר למה שקרה לבן. סדר הפעולות מתחיל במסירת החפצים – הליך שנעשה באופן אישי על ידי קצינת הנפגעים מול המשפחה. קצינת הנפגעים אחראית גם על מסירת מכתב התנחומים מאת הרמטכ"ל, מסירת מכתבי התנחומים מטעם המפקדים, תיאום ביקורי מפקדים וחשיפת המשפחות לתהליכי התחקור שנעשים בצבא.
לדברי אושרת, המשפחה מבקשת פעמים רבות להגיע למקום שבו הבן נהרג, לעתים נעשית נתיחה של הגופה לאחר המוות וכן קיימים תצלומים של החייל לאחר המוות. על מסירת כל המידע ותיאום הפגישות אחראית קצינת הנפגעים. "היה לנו מקרה שלא הייתה נתיחה של אחרי המוות, אבל צילמו את הבן בדיוק אחרי שזה קרה. התמונות היו לא קלות, הודעתי למשפחה שהדברים נמצאים אצלנו, שהם יכולים לראות את התמונות אם הם רוצים". באותו המקרה, המשפחה בחרה לצפות בתמונות. מתוקף תפקידה, אושרת הייתה עם המשפחה במהלך הצפייה בתמונות – אירוע שאושרת מתארת כקשה מאוד ומצריך תעצומות נפש רבות.
"מוסרים ומסבירים מה מוסרים. אני לא ממליצה על שום דבר, כל מה שקורה, קורה בהחלטת המשפחה. אני מתארת למשפחה מראש את מה שהם הולכים לראות ותמיד אומרת 'זה נמצא אצלי, אם בעתיד תרצו לקבל, תוכלו לקבל". בדבריה מתייחסת אושרת בין השאר לדוחות הפתולוגיים שאחרי המוות, ממצאים בגוף החייל ועוד פרטים שעשויים להיות קשים מאוד, אך גם משמעותיים בעבור המשפחה.
בסוף השנה, נמסרים למשפחה ממצאי התחקיר המבצעי שלמעשה נותן את התשובות לשאלות הקשות ביותר – מה קרה שם? איך הבן נהרג? האם הייתה טעות בשיקול הדעת ועוד. יחד עם התחקיר מתקבלת חוות דעת של פרקליט צבאי באשר לפרטי האירוע. לאחר מסירת ממצאי התחקיר המבצעי, אירוע טעון מאוד בעבור המשפחה ובעבור קצינת הנפגעים, למשפחה ניתנת האפשרות לשאול שאלות באשר לתחקיר ולהגיש השגות באשר אליו. "מסייעים למשפחות להבין את הדברים בתוך התחקיר. משפחה יכולה לבקש הקראה. יכולים לשאול שאלות, לקבל תשובות", מסבירה אושרת.
אחרי השנה הראשונה, מקנן בלב משפחות שכולות רבות הפחד שמא הבן ישכח, הרי לחייל בן 19, לרב אין ילדים שימשיכו את השושלת שלו בעולם הזה. תפקידה של קצינת הנפגעים הוא להמשיך את הקשר של המשפחה עם הצבא – כדי שהמשפחה מצד אחד תדע שהזיכרון של הבן נשמר וכדי שבצבא שמתאפיין בחילופי כוח אדם מהירים, לא ישכחו את החלל וישמרו על הקשר עם המשפחה. "תפקיד קצינת הנפגעים זה ללוות את המשפחה, לשמור על הקשר עם המשפחה – מגוון אירועים למשפחות שכולות, ימי משפחות, טקסי התייחדות, אירועים עם המשפחות, המפגש עם המפקדים, תיאום אזכרות וביקורים במהלך השנה", מספרת אושרת.
"המשפחה רואה את זה כשמירת הזיכרון, המפקדים שנכנסים הביתה, צבע הכומתה הדומה לזה שהבן חבש – זה מאוד מאוד חשוב למשפחה. בעצם הקשר שנשמר לאורך השנים, הצבא מקיים את זכר הנופל", מסבירה אושרת ומספרת שבחטיבה 7, בה היא משרתת, חודש בשנה האחרונה הקשר עם משפחות נופלים רבות. "גם עם משפחות נופלים מהקרבות ב-48. החיבור של להביא את הבנים של הנופלים לחטיבה 7, זה היה אירוע מרגש עם הרבה עוצמה. החיבור לתג, למקום, לאתר ההנצחה שבו מונצח השם של האבא והשם, זה הזיכרון שנשמר". לכל אזכרה של חלל מהיחידה, מגיעים נציגים מאותה היחידה. מתפקידן של קצינות הנפגעים לתדרך את הנציגים, לספר על הלוחם שנפל ובכך למעשה מכינים אותם לאזכרה ומחברים אותם לזיכרון החייל. "החיילים מרגישים כך חיבור לדמות וחיבור למשפחה".
"אתה מגיע למשפחות עם השבר הגדול ביותר"
אז איך עושים את זה? איך מתכוננים למשימה המורכבת כל כך? איך נכנסים לחיי משפחה ברגעי השבר הקשים ביותר?
אושרת מסבירה שלבחירת כוח האדם שימלא את המשימה יש חלק נכבד בעניין. "לפני שהן מגיעות להיות קצינות נפגעים הן עוברות תהליך בחינה כדי לזהות האם יש את היכולת. צריכים לב מאוד גדול, נשמה מאוד גדולה, נדרש פה משהו נוסף. ההתעסקות עם הדבר הזה היא התעסקות לא פשוטה – בחינה של האישיות של הקצינה. האם יש לה יכולת לעמוד בתפקיד הזה. ההכשרה כוללת קורס של שבוע שבמהלכו מכניסים תכנים ומכשירים קצינות נפגעים – קצינות בדרגת רב-סרן שמלוות את המשפחה מיד לאחר האירוע להיות רמ"דיות נפגעים".
בגלל אופי התפקיד המורכב והקשה כל כך, הכשרת הקצינות נעשית באופן תדיר גם תוך כדי התפקיד. "פעם בשבועיים, יש לנו יום לימודים שלם שלומדים בו על שכול בעמותת נט"ל בת"א. בבוקר יש הרצאות, יש שיח פתוח ועולים דוגמאות מחיי היום-יום של קצינת נפגעים. מקבלים המון כלים לעבודה שלנו. בשעות אחר הצהרים אנחנו יושבות בקבוצות קטנות יותר – קבוצות למידה מצומצמות שלומדות בין עשר לשתים-עשר קצינות ומנהלות שיחות סביב נושאים שליוו אותנו, שמטרידים אותנו, אנחנו מקבלות יעוץ מקצינות נפגעים אחרות ומהמנחה של הקבוצה".
השכול הזה שמלווה את מדינת ישראל מיום תקומתה ועד היום, הוא אימתה של כל משפחה בישראל. מדובר בנושא שכולם מנסים להתרחק ממנו וקצינות הנפגעים למעשה, בוחרות להקדיש את החיים שלהן לנושא הכאוב והחשוב הזה ובכל זאת, כך על פי אושרת, יוצאות ממנו מסופקות ומחוזקות.
"חשוב לי להגיד שהתפקיד הזה הוא תפקיד ענק. הוא תפקיד מדהים, הוא תפקיד מאתגר והוא נותן סיפוק עצום", אושרת מסכמת את השיחה נרגשת. "במקום הזה שאתה נכנס ונותן מעצמך. יש ימים שהם קשים מאוד – אתה מגיע למשפחות עם השבר הגדול ביותר. אני לא יודעת אם יש שבר יותר גדול. יש ימים שאתה חוזר הביתה מפורק עם עומס רגשי מאוד גדול ומנגד, אתה זוכה לנתינה מאוד גדולה. הליווי דורש המון, אבל אתה מקבל מהתפקיד תעצומות וחיבוק מאוד גדול מהמשפחות. זה משהו עצום ברגשות. זה משהו שאי אפשר לתאר במילים – הדבר המאוד מיוחד הזה שהצבא עושה מול המשפחות".