על רקע הדיווחים על תקיפות המיוחסות לחיל האוויר בסוריה, הרוסים כפי שזה נראה מתחילים לסמן קווים אדומים, תוך ניסיון להביך את ישראל. בשבועיים האחרונים התפרסמו מספר דיווחים על תקיפות וכמעט במקביל הרוסים פרסמו מי כביכול תקף, אילו כלי טיס השתתפו בתקיפה ואפילו מה שיגרו ומאיפה.
לרוסים יש שליטה מלאה על המרחב האווירי של סוריה ונראה שהם מאותתים לישראל שעדיף להוריד את מינון התקיפות. כל זה קורה במקביל לאספקה של מערכות הגנה אווירית וכלי טיס לצבא הסורי, כשהם שולחים עוד מערכות מתקדמות משלהם למדינה.
הערכה היא שהסבירות להתנגשות בין ישראל לרוסיה בתחומי המדינה הסורית נמוכה מאוד, אך לא צריך יותר מטעות קטנה כדי שסוללה רוסית, אולי מטוס קרב, ישגרו טיל לעבר מטוס ישראלי.
הגזרה הצפונית נפיצה גם בלי הלחץ הרוסי, אך בישראל יש לא מעט קולות שקוראים לבצע חשיבה מחודשת בכל הקשור למדיניות מול הרוסים. הקולות הניצים יותר גם קוראים להציב קווים אדומים מולם. כל זה מעלה חשש בקרב כלל הגורמים שעוסקים בנושא וגם את השאלה, האם ישראל יכולה בכלל מול הרוסים.
ניסיון העבר לפחות, מלמד שכן. הכוונה למבצע "רימון 20" שיצא לפועל ב-30 ביולי 1970, לפני 51 שנים בדיוק, במהלך מלחמת ההתשה. ממשלת ישראל דאז החליטה בחשאי להעביר מסר של קו אדום לרוסים וחיל האוויר בשילוב יחידות מודיעין, בעיקר 8200, נשלחו להיות קבלני הביצוע.
משחק המעצמות: כשרוסיה החליטה להתערב במלחמה עם מצרים
זמן קצר אחרי שישראל הכריעה את צבאות ערב במלחמת ששת הימים, החליטו המצרים להתיש את ישראל, על ידי הטרדת הכוחות שלה בסיני. תפקידו של הצבא המצרי היה לגבות אבדות בנפש מהצד הישראלי, על ידי פשיטות של יחידות קומנדו, ירי ארטילריה, צלפים ועוד.
ישראל לא ישבה בחיבוק ידיים וגבתה מחיר מהצד המצרי בחזרה, מחיר כבד מאוד, שלצד הרוגים ופצועים רבים גם הביכה את ההנהגה המצרית, בזכות פשיטות של יחידות מיוחדות ותקיפות של חיל האוויר.
מצרים לא הצליחה להתמודד עם העוצמה הצבאית של ישראל, שבאותן שנים העצימה את הקשר עם ארה"ב. זו שלחה אליה את מיטב מערכות הלחימה שלה, כשהבולטים היו מטוסי הקרב מסוג פנטום וסקייהוק, שעשו שמות במערכים המצרים ובנקודות אסטרטגיות.
לצד ההפצצות הישראליות שבוצעו באופן חופשי, כאילו הם טסו בשמי תל אביב, מטוסי הקרב הישראלים גם ביצעו 'בומים על קוליים' בשמי קהיר, כסוג של מסר בסגנון 'אנחנו השולטים פה'.
מצרים קיבלה באותם ימים מרוסיה את מערכות הלחימה הכי מתקדמות שלה, אבל זה לא הספיק. הרוסים מצדם לא אהבו לראות את מטוסי הקרב המובילים שלהם "נופלים כמו זבובים" ואת מערכות ההגנה המתקדמות ביותר שלהם מתנפצות לרסיסים, זמן קצר אחרי שנשלחו למצרים.
בינואר 1970 יצא נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל-נאצר, לביקור במוסקבה וחזר משם מרוצה אחרי שהרוסים הבטיחו לו כי ישלחו למצרים את האנשים שלהם. זמן קצר אחרי הופיעו במצרים אלפי אנשי צבא דוברי רוסית. טייסים, אנשי מודיעין ומפעילים של סוללות טילי נ"מ מתקדמות.
הם הגיעו לשם תחת מעטה סודיות ועם הציוד שלהם. בהמשך, הרוסים קיבלו על עצמם את האחריות להגן על אזורים שלמים במצרים. כל אזור שכזה קיבל הקצאה של טייסות קרב עם מטוסי מיג 21, מערכות מכ"ם, סוללות טילי נ"מ ולוחמים משלל תפקידים.
כדי לא להסגיר את העובדה שמדובר בכוחות רוסיים הם לבשו מדי צבא מצרים ואפילו מטוסי הקרב ששלחו נצבעו כמו המטוסים של חיל האוויר המצרי עם סמלי טייסות מקומיות.
אנשי הצבא הרוסי שהגיעו למצרים, לא שמרו על דיפלומטיות וטענו שלמצרים יש חיילים וקצינים כושלים. שהיכולות הגרועות שלהם פוגעות בשם הטוב של הציוד הרוסי. בכך הם פגעו בכבוד הלאומי של המצרים, שזעמו אבל נאלצו להוריד את הראש, בזמן שמטוסי חיל האוויר הישראלי מרסקים את הצבא המצרי ויחד עם פשיטות של צה"ל, גם את שארית הכבוד.
התנגשויות ראשונות עם הרוסים
חיל המשלוח הרוסי שהגיע למצרים, הפגין יהירות ושחצנות גדולה. בשפה של היום, הם אמרו לאנשי הצבא שם: "תראו ותלמדו מאתנו איך עושים את זה נכון". די מהר סוללות טילי הנ"מ שהופעלו על ידי חיילים רוסים, החלו לירות על מטוסי חיל האוויר שתקפו במצרים ואף התקרבו אל תעלת סואץ, משם ירו גם לעבר מטוסים שטסו במרחב האווירי של סיני.
ראש ממשלת ישראל דאז העדיפה שלא להחמיר את המשבר עם הרוסים. ההנחיה שלה לרמטכ"ל הייתה שלא להתעסק איתם. בירושלים חששו ממשבר עם מעצמת על בעלת יכולת גרעינית וצבא אדיר ממדים. גולדה גם חששה מכך שהאמריקאים היו מסובכים בווייטנאם וספק ש"היה להם ראש" להיכנס להרפתקה עם הרוסים, בגלל מדינה קטנה במזרח התיכון.
הבעיה הייתה שהפרשנות של הרוסים למהלך הישראלי, הייתה שונה ממה שחשבו בירושלים. הרוסים היו בטוחים שישראל מתקפלת בפניהם ורק העצימו את ההתגרויות שלהם. אנשי יחידת 8200, בדגש על יחידת "מסרגה" עלו על התדרים של הרוסים והאזינו לקשר שלהם. הם שמעו לא מעט רוסית ברשת הקשר והבינו שהם מרגישים בטוחים בעצמם.
סוללות טילי הנ"מ מסוג SA-2 ו-SA-3 המתקדמות יותר, שהופעלו על ידי חיילים רוסים לבושי מדים מצרים, החלו לשגר את הטילים שלהם לעבר מטוסי חיל האוויר הישראלי ואף להפיל כמה מהם.במודיעין הישראלי הבינו שההפלות של מטוסי הקרב הישראלים, בעיקר פנטומים, רק הגבירו את התיאבון והשחצנות של הרוסים.
מטוסי המיג 21 הרוסים נכנסו למרחב האווירי שבשליטת ישראל, רדפו אחרי מטוסי חיל האוויר שתקפו במצרים, שיגרו לעברם טילים וניסו להפילם. בסוף יולי 1970 מטוסי מיג 21 של הרוסים מצליחים לפגוע במטוס סקייהוק ישראלי וכמעט שהצליחו להפיל אותו. הטייס הצליח להשתלט על המטוס לבצע נחיתת חירום בבסיס רפידים.
רימון 20: תחבולה ישראלית מוצלחת
רצף האירועים בשמי מצרים הבהיר להנהגה בישראל כי הרוסים מפרשים את המדיניות שלה כחולשה. המצב הפך כל כך חמור, עד שבישראל חששו מכך שהרוסים "מכרסמים" בעליונות שלה והחליטו להציב בפני מוסקבה קו אדום.
המטרה הייתה להראות לרוסים כי מלחמה מול ישראל תגבה מהם מחיר כבד ואף תסבך אותם הרבה מעבר למה שתכננו. אם תרצו, משהו בסגנון המשפט הידוע, "להם יש את הנפט אבל לנו את הגפרור שיצית אותו".
אחרי דיונים ארוכים ממשלת ישראל מטילה על צה"ל לתכנן מהלך מול הרוסים. המשימה ניתנת לחיל האוויר ומי שמתכננים את המארב הם בין השאר ראש מחלקת מבצעים, יעקוב אגסי, ורס"ן דוד פורת. ההחלטה הייתה לוודא כי יופלו מטוסי קרב עם טייסים רוסים ולא להסתפק בהתנגשות אווירית חסרת תוצאות. לגבות מחיר.
כך נולד מבצע "רימון 20", שנבנה כמלכודת מחושבת היטב שתוכננה לפרטי פרטים. על פי התכנית שאושרה על ידי הרמטכ"ל דאז, רב אלוף חיים בר לב ומפקד חיל האוויר, אלוף מוטי הוד, רביעיית מטוסי מיראז' תבצע גיחת צילום מדומה באזור סואץ, שהיה נתון להגנת חיל האוויר הרוסי.
הרביעייה הזו הייתה פיתיון שנועד לגרום להם להזניק לאוויר מטוסי קרב, שיירטו את המיראז'ים הישראלים. כשזה יקרה, הרוסים יופתעו על ידי רביעיית פנטום ורביעיית מיראז', שתטוס באזור מתחת לגובה כיסוי המכ"ם. רביעייה ישראלית נוספת, תטוס בגובה נמוך באזור מערב סיני ותצטרף לקרב האוויר.
באופן הזה לישראלים יהיה יתרון מספרי על הרוסים. בנוסף לזה תוכננו מספר מהלכים שיעניקו לטייסים הישראלים יתרון טקטי. לא פחות חשוב, למבצע נבחרו טייסים בעלי ניסיון מבצעי אדיר, עם ניסיון בקרב אוויר.
נבחרת החלומות שהמריאה למבצע רימון 20 הפילה טייסות שלמות של מטוסי אויב. מעבר לזה היה למבצע חלק נוסף. בישראל ידעו שתורת הלחימה הרוסית לא מעניקה לטייסים שלהם חופש פעולה בשדה הקרב. למעשה, שיטת הלחימה הרוסית קובעת כי את הקרב ינהלו הבקרים שעל הקרקע, יחד עם קצינים בעלי התמחות מגוונת.
לכן, אחד מהשלבים החשובים של המבצע היה נטרול התקשורת בין הטייסים הרוסים למערך הבקרה והשליטה שלהם, מה שיוציא אותם מאיזון. זה בדיוק מה שקרה. בבוקר ה-30 ביולי החלו מערכות האזנה של המודיעין הישראלי להתמקד בזירת הקרב המיועדת למארב.
בשעה 12:00 המריא מבסיס חיל האוויר בלוד מטוס "סטרטוקרוזר" מיוחד עם מערכות האזנה, כשעל סיפונו שני צוותי מודיעין. אחד של יחידת "מסרגה" בפיקודו של סמ"ר (לימים סא"ל) דוד רשף, שכלל חמישה אנשי צוות בהם שתי חיילות מודיעין מומחיות לתחום הרוסי. הצוות השני היה של אנשי מודיעין שהתמחה בשפה הערבית.
אחרי שמטוס המודיעין התמקם רביעיית מטוסי הפיתיון יצאה לדרכה. הם ביצעו תמרוני דמה של צילום אווירי. הרוסים בלעו את הפיתיון הזה ואף היו בטוחים שמדובר בטרף קל, של מטוסי צילום לא חמושים. סמוך לשעה 14:00 צוותי המודיעין המוטסים דיווחו שהרוסים מזניקים מטוסי קרב מבסיסי חיל האוויר המצרי. בזכות אנשי המודיעין, למערך השליטה של חיל האוויר הייתה תמונת מצב מלאה בכל רגע נתון.
בנוסף הם גם ידעו בדיוק איך מערך השליטה הרוסי הכווין את מטוסי המיג שלהם ומה היו הפקודות, גבהים, נתיבי כניסה ועוד. הרוסים שלחו את כל מה שיש להם. בתוך דקות בודדות לא פחות מ-24 מטוסי מיג נשלחו נגד מטוסי ה"צילום".
טייסי חיל האוויר שהשתתפו במבצע העידו שהמטוסים הרוסים מדגם מיג 21 נראו חדשים לגמרי, כאלה שרק יצאו מפס הייצור. הכל טוב ויפה, רק שבמקום להיתקל במיראז'ים מצלמים תמימים, הרוסים נתקלו בנבחרת החלומות של חיל האוויר והמודיעין.
אנשי "מסרגה" שהיו על מטוס הסטרטוקרוזר העבירו את ההנחיות שהרוסים קיבלו לחיל האוויר ואז הפעילו חסימה בערוצים שבין מטוסי המיג למערך הבקרה שלהם.
בשלב הזה טייסי הקרב הישראלים ש"הסתתרו" מתחת לכיסוי המכ"ם, זינקו לגובה והפתיעו את הרוסים. "הבקר הרוסי היה בפאניקה וחיפש את הטייסים בשמותיהם, הטייסים הרוסים לא הבינו מה קורה, דיווחו על נטישות או צעקו כי הם רואים מצנחים ומטוסים פגועים. הם הונחו לנחות בכל מקום שדה שימצאו", צוטט דוד רשף בפרסום עמותת המורשת של יחידת 8200.
המיג 21 הראשון הופל על ידי תא"ל אשר שניר ז"ל, שהטיס מיראז'. הטייס הרוסי הצליח לנטוש את המטוס שלו בגובה אדיר של 30,000 רגל וכך יצא שהרוסי קיבל את המיקום הטוב ביותר לצפות בכל קרב האוויר. למעשה, בגלל הגובה הוא צנח במשך זמן כל כך ארוך עד שטייסי חיל האוויר הישראלי השתמשו בו כנקודת ציון, לדווח על המיקום שלהם ולבצע תיאומים. "דיווחנו אחד לשני בנוסח 'נמצא עשרה ק"מ מהצנחן", העיד לימים אביאם סלע, מהטייסים שהשתתפו במבצע.
היום שאחרי: הרוסים שותקים והמצרים חוגגים
זה היה אחד מקרבות האוויר הגדולים ביותר שהיו עד אז בחזית המצרית. מאוד מהר נופל גם המיג השני ועל פי עדות הטייסים הישראלים, היריבים שלהם פשוט איבדו את זה ואף פעלו בחוסר היגיון. זה קורה לא מעט בזכות הסיוע של אנשי המודיעין של צה"ל והשיבוש שהפעילו נגד המערך הרוסי.
בהמשך הקרב הטייסים הרוסים פשוט שיגרו כמה שיותר טילים לאוויר, "בלי שום היגיון עד כדי כך שאופן הפעולה שלהם הפריע לנו, מרוב שהיה חסר היגיון", העיד אלוף אביהו בן-נון, ממשתתפי קרב ולימים מפקד חיל האוויר.
כאשר קרב האוויר הסתיים, הופלו שישה מטוסים רוסים. באותה שנה ידעו על חמישה ורק כעבור מספר שנים נודע שגם השישי הופל. המטוסים הרוסים הופלו על ידי אשר שניר ז"ל, אביאם סלע, אביהו בן-נון ואברהם שלמון שהפיל יחד עם יפתח ספקטור.
בישראל העדיפו להסתיר את תוצאות הקרב כדי לא להכעיס עוד יותר את הרוסים, אולם שכחודשיים אחרי האמריקאים שמחו מאוד להדליף את הסיפור ובעיקר את התוצאות שלו. שלושה טייסים רוסים נהרגו, שניים הצליחו לנטוש בשלום.
גם הרוסים שמרו על שתיקה במשך שנים רבות. מיד לאחר הקרב הגיע למצרים פאבל קוטאחוב, מפקד חיל האוויר של בריה"מ. הוא פקד על אנשיו לשמור בסוד את דבר הקרב. הוא ואחרים גם הוסיפו כי מי שיעז לדבר ימצא עצמו בגולג נידח בסיביר. במצרים גם שמרו על הסוד, אפילו הסכימו לדווח באותו היום שמטוסי חיל האוויר המצרי הופלו.
בחדרי חדרים המצרים ממש לא הסתירו את שמחתם מהתבוסה הרוסית. כמה שנים אחרי, מי שהיה רמטכ"ל צבא מצרים במלחמת יום כיפור, סעד א-שאזלי, כתב בספר שלו על החגיגות שהיו בבסיסים המצרים ואיך היחס המזלזל של הרוסים פסק באחת. גם נשיא מצרים לשעבר חוסני מובארק, סיפר לעזר ויצמן ז"ל, בימי החתימה על הסכם השלום, על השמחה שהייתה בטייסות חיל האוויר המצרי.
בישראל היו מי שחגגו את הניצחון אבל גם כאלה ששמרו על פאסון ואמרו, כי מעצמת על יכולה להרשות לעצמה כמה טייסים בינוניים. הקרב הזה העביר את המסר ומאותו היום, הרוסים שמרו על סוג של סטטוס קוו לא רשמי ונמנעו מלהתקרב לאזור תעלת סואץ.
לא הרבה אחר כך, נחתם הסכם הפסקת האש ויש האומרים כי למבצע רימון 20 הייתה תרומה בהחלטה לסיים את מלחמת ההתשה, אחרי שלוש שנים של קרבות מרים. רוסיה של אז, יש לציין, הייתה הרבה יותר חזקה ועוצמתית מאשר היום. אולם מנגד, חשוב לציין ולהדגיש שלאומץ הישראלי היה באותו זמן גב אמריקאי.
זו היתה הסיבה שרוסיה בלמה את עצמה מלהגיב, מאחר ולא היתה לה כוונה להסתבך במלחמה מיותרת עם האמריקאים. אלו התנאים שאפשרו לישראל לעמוד על שלה במקרה ההוא. בכל זמן, מהלך כזה חייב להתבסס על מערכת קבלת החלטות מסודרת ועניינית, תוך ניהול סיכונים מורחב.