"בטיסה מהסוג הזה אמא אדמה כל הזמן מנסה לקטוף אותך, הגובה הנמוך, גבעות, אנטנות, חוטי חשמל או ציפורים והעשן הכבד", אומר גיא, טייס ראשי בטייסת הכיבוי האווירי של ישראל. המזל - שהוא אמר את הדברים רק אחרי שהצטרפתי לגיחת אימון של הטייסת.
לפני שהמראנו סיפרו שם שזו הפעם הראשונה בה כתב עולה לטיסה שלהם. מדובר באחד מתחומי הטיסה המסוכנים. בסגנון הזה כמעט שאין מקום לטכנולוגיה, הכל על כתפי הטייס, עיניים, ידיים ויכולות טיסה, כשהמטוסים האלה צוללים שוב ושוב אל העשן השחור, "כדי להציל חיים ורכוש של אזרחים", כפי שהגדיר זאת הטייס הראשי.
טייסת הכיבוי האווירי שהקימה חברת אלביט מערכות הישראלית, היא הלקח המרכזי של אסון הכרמל שגבה את חייהם של 44 סוהרים, כבאים ושוטרים. אסון אזרחי מהקשים שידעה מדינת ישראל. בין ההרוגים גם צופה האש אלעד ריבן ז"ל, רק בן 16 במותו. שמו של אלעד נמצא על כל אחד ממטוסי הכיבוי, הנצחה וגם תזכורת לאסון שהתרחש כאן לפני עשור.
כיום מדינת ישראל היא מוקד ידע עולמי בתחום הכיבוי האווירי, אבל זה לא תמיד היה ככה. עד שנת 2010 תחום הכיבוי האווירי היה מחדל מתמשך של שנים.
זה השתנה זמן קצר אחרי האסון, כשאלביט זכתה במכרז לרכש מטוסי הכיבוי והפעלת המערך, אותו הקימה במה שמגדירים בחברה כזמן שיא. עוד נחזור לזה, אבל קודם נספק הצצה לאיך כיבוי אווירי נראה מבפנים ועד כמה מרשימה העבודה של הטייסים וצוותי הקרקע של "טייסת אלעד".
כמו ללבוש את המטוס
בשעת בוקר מוקדמת אני מגיע למנחת מגידו, השלוחה הצפונית של טייסת הכיבוי. ישנה גם שלוחה דרומית ועוד מספר מנחתי משנה, המאפשרים מענה מהים לכל חלקי הארץ.
אני מצטרף לגיא שנמצא בטייסת בשש השנים האחרונות אחרי שירות ארוך כטייס קרב בחיל האוויר. יחד נמריא במטוס "אייר טרקטור" עם טייס נוסף. "אנחנו טסים תמיד בזוגות", הסביר כשאנחנו צועדים למטוס.
בדיקה זריזה של המטוס שלנו, גיא חותם על ספר המטוס ואנחנו נקשרים. "כשאתה נקשר למטוס זה מרגיש כאילו אתה לובש אותו", אמר לי גיא בעיניים בורקות. "הוא הופך להיות חלק ממך".
רגע לפני שהתא שלנו נסגר, רפי שהוא אחד מהטייסים הוותיקים מגיע עם שקיות הקאה. "קח בחשבון שאם זה קורה אתה מנקה", אמר בחיוך משועשע שזכרתי היטב בחלק מהתמרונים.
(בווידאו: הטיסה אליה הצטרפנו. במאי: חגי קאופמן, צילום: ג'רמי פורטנוי, עריכה: דורון לוין)
המטוס הצהוב יוצא מהליין לעמדת ההטענה. "עכשיו אנחנו ממלאים רק מים לאימון", גיא מסביר בקשר, "אבל במצב אמת נמצא גם חומר מעכב בערה או קצף כיבוי. תלוי בסוג השריפה".
כל מטוס כזה יכול לשאת כשלושה טון חומר וזמן ההטענה נמשך דקות בודדות. צינור המים מתנתק ואנחנו באוויר. טסים יחד זוג מטוסים לנקודת האימון, שם על גבעה מסוימת נצלול, כשהמים חייבים לפגוע בדיוק בנקודה המסומנת.
בדרך אנחנו עוברים חוטי חשמל, אנטנות ושבשבות רוח להפקת חשמל שכל אחד מהם הוא סכנת חיים, עוד לפני תוואי השטח. אם זה לא מספיק, בדרך הטייסים מזהים להקת ציפורים בדיוק בנתיב הכניסה שלהם לכיבוי השריפה. תיאום זריז בקשר ויש מסלול חדש. גיא צולל והקרביים שלי נלחמים בחיוך של רפי. אין מצב שאני מנקה את המטוס.
חיל האוויר האזרחי
טייסי הכיבוי מגיעים כולם מחיל האוויר. "כשאתה לוחץ על הפיקל", מסביר גיא, "שזה הכפתור האדום על הסטיק שפותח את דלתות המטען, והחומר האדום יוצא, זה נראה בדיוק אותו הדבר כמו במטוס הקרב. רק ששם זה משחרר פצצות".
על תחושת השליחות בתפקיד הנוכחי הוא מוסיף ואומר: "מסתבר שלעזור לאנשים דרך הפיקל הזה נותן לך לא פחות סיפוק מאשר לשחרר פצצה של טון. למעשה גם יותר, כי פה אתה ממציל חיים ורכוש של אנשים".
מדובר במקצוע ייחודי שדורש הרבה מאוד השקעה ומקצוענות גבוה. לכן ההכשרה נמשכת כחצי שנה ולוקח סדר גודל של שנתיים-שלוש כדי להיות טייס כיבוי מיומן. לא משנה אם לפני זה הטסת F-16 לסוריה או "ינשוף" לעזה.
החבר'ה האלה יודעים להמריא לכל שריפה תוך 15 דקות בלבד. בשיא העונה הם גם יוצאים לסיורי אוויר עצמאיים כדי לאתר מוקדי אש לפני שיתפשטו.
אחרי האימון המשכנו לטיסה בצפון. כמעט כל יער או ישוב מסמן עבורם אירוע של שריפה בה הצילו חיים ובתים. מעל אחד מהישובים גיא מראה לי איך כמה מהגגות וחומות הבתים צבועים באדום של חומר מעכב בערה.
"האש הגיעה ממש לקו הבתים", הוא משחזר, "הצלחנו להסיט אותה לשטח הפתוח וככה להציל את הבתים בקו שאתה רואה שם". ההסבר הזה עם מראה של גגות אדומים חזר על עצמו שוב ושוב והמחיש את חשיבות הטייסת.
הם מטפלים בממוצע של 200 אירועי שריפה בשנה, עונה הנמשכת כשמונה חודשים. בזמן שנותר הם לא נחים ומשקיעים יותר באימונים. כשרואים את זה מתא הטייס מבינים עד כמה העבודה שלהם מצילת חיים וחשובה. אבל לא תמיד זה היה נראה כך.
מכל העולם מתקשרים אלינו
"מיד אחרי אסון הכרמל משרד הביטחון הוציא מכרז להקמת טייסת כיבוי אווירי", מסבירה עומר זמרי מנהלת פרויקט הכיבוי האווירי בחברת אלביט ומי שהייתה שותפה לכל הליך מכרז הקמת הטייסת ורכש המטוסים.
"המכרז פורסם בינואר 2011 ואלביט זכתה במכרז להבאת חמישה מטוסי כיבוי. כבר במרץ נחתו פה מטוסי הכיבוי הראשונים עם טייסים שנשלחו להכשרה בספרד. לחברה שלנו יש יכולת מוכחת בניהול אופרציות של כלי טיס, למשל בבית ספר לטיסה ולכן מיד נרתמנו לזה כמשימה לאומית".
באלביט מתגאים בכך שמדובר בזמן שיא להקמת מערך שלם, טייסת שהוקמה מאפס ומקצוע שלא היה קיים בישראל. שבועיים אחרי נחיתת המטוסים הראשונים טייסי הכיבוי הישראלים כבר יצאו לשריפה הראשונה שלהם.
בתחילה הטייסת הוקמה במסגרת חיל האוויר שהיה הגוף המקצועי עם הידע והניסיון בהקמה והפעלה של טייסת. בהמשך היא עוברת לאחריות משרד הביטחון ופועלת תחת היחידה האווירית של משטרת ישראל בניהול של אלביט, שמתחזקת את המטוסים, מעסיקה את הטייסים ועוד.
מאז החברה רכשה עוד מטוסים לטייסת הכיבוי האווירי שכוללת היום 14 מטוסים שביצעו כבר למעלה מ-15,000 שעות טיסה. מבחינה טכנולוגית, העובדה שהטייסת יושבת באלביט, אפשרה להתקין במטוסים במערכות מתקדמות מתוצרתה.
בראש הרשימה מערכת שו"ב (שליטה ובקרה) שמאפשרת לטייסים לראות אחד את השני באוויר, איפה נמצאים כל המטוסים בין שבאוויר או שעל הקרקע. המערכת יודעת להגיד לכל טייס איפה השריפות וגם לשתף כל גורם רלוונטי במערך הכבאות והמשטרה. תמונת עולם שלמה שמסייעת במשימה.
בימים אלו הם מטמיעים בטייסת מערכת טכנולוגית שתאפשר לבצע כיבוי אווירי גם בלילה. ישראל תהיה הראשונה בעולם עם יכולת מהסוג הזה. "היום לא מכבים אש בלילה בגלל הסכנה שבטיסה בגובה כל כך נמוך, חוטי חשמל ואנטנות", מסבירה זמרי מה קדם לשינוי שקורה בימים אלו.
"כבר ייצרו אתנו קשר ממספר מדינות בעולם, למשל אוסטרליה שסובלת משריפות ענק וממש מחכים שם למערכת", מעדכנת מנהלת הפרויקט. יש לציין שטייסת הכיבוי הישראלית סייעה גם בכיבוי שריפות בעולם. "קראו לנו למדינות זרות, מונטנגרו, מקדוניה או קפריסין כדי לסייע ולעבות את המערך שם או למדינות שבכלל אין להן מערך אווירי".
בכלל, בחברה מספרים שהם הפכו למוקד ידע בינלאומי להפעלת מטוסי כיבוי. "מתייעצים אתנו מכל העולם בהיבטי טיסה, תחקירי אירועים ובטיחות", מסבירה זמרי איך זה בא לידי ביטוי. "יש פה ידע מאוד רחב בזכות ההון האנושי של הטייסת. טייסי כיבוי מאוד מקצועיים, ברמת טיסה ומיומנות גבוה מאוד".
הסיבה שכולם מגיעים מחיל האוויר היא כדי לנצל את מערכת הסינון הצבאית כדי למצוא את המתאימים ביותר. מה גם שהם מגיעים עם ניסיון של אלפי שעות טיסה. גיא עצמו היה בשירות עד גיל 42.
להיות טייס כיבוי לרגע
עד שנת 2010, אסון הכרמל, הסיפור היה שונה לגמרי. כל תחום הכבאות בכלל וכבאות אווירית בפרט היה מחדל והזנחה של עשרות שנים.
"עד אז מטוסי ריסוס היו נקראים לשריפות", מסבירה זמרי. "בשיחת טלפון שהיו מקבלים מהכאות ושואלים אם הם פנויים. לטייסים לא הייתה הכשרה אמיתית לתחום הכיבוי האווירי והיו מטוסים שלא מתאימים גם מבחינת משקלי הנשיאה".
עכשיו, ממעוף הציפור רואים את גודל השינוי והעבודה שהם מבצעים. רק בטיסה איתם ספרתי עשרות בתים שהם הצילו ואיתם את חייהם של רבים המתגוררים בהם. "בעבר לא הייתה טייסת ייחודית שמותאמת לתחום והיום מדינת ישראל נמצאת במקום שהיא יודעת למנוע אסון".
הטיסה הייתה חוויה מטורפת, לא דומה לשום דבר אחר ובטח שלא לטיסת נוסעים. בשלב מסוים זרקתי לגיא בהומור שאם הוא עייף אז אחליף אותו. לא חשבתי שהוא ייקח ברצינות את ההצעה אבל זה בדיוק מה שקרה.
אחרי שעלה לגובה אמר לי "אתה לוקח" ועל פי הכוונה שלו הטסתי את מטוס הכיבוי, שמירה על גובה, פניות ימינה ושמאלה. קצת כמו ילד שיושב על ברכי ההורה ונוהג. בהתחשב בעובדה שלא התרסקנו, נראה לי שעשיתי עבודה לא רעה.
"זה מטוס שנראה קטן", מסביר גיא. "בחרו אותו בלחץ זמנים מצד אחד, אבל בחרו התאמת חימוש מעולה למטרה, אם נגדיר את זה ככה. האייר טרקטור מתאים מאוד למשימות כיבוי באקלים של מדינת ישראל, לאופי של המדינה ולגודל שלה כמו גם שיטת ההפעלה שבה אנחנו עובדים".
מטוסים גדולים לא יעשו בהכרח עבודה טובה יותר. "יש מטוסים גדולים יותר שהם טובים, אבל יקרים מאוד לאחזקה ורכישה ולכן האיזון שאלביט עשתה ברכש הוא מעולה לדעתי ומה שצריך לדעת זה להפעיל אותו נכון ובעיקר בזמן".
אחת השאלות הראשונות שהפניתי לגיא היא כמה מים הוא לוקח, אבל בניגוד למה שחשבתי הנתון הזה הוא ממש לא העיקר. "שריפות ענק זה משהו שאי אפשר לכבות ואף אחד לא יכול לכבות אותן. בטח מה שאנחנו רואים בקליפורניה למשל", הסביר גיא.
"השיטה אומרת שכשיש לך משהו אדיר ממדים אתה יכול רק לעשות פס ולהציל נכס. לכן שיטת ההפעלה שלנו אומרת בוא נביא את המודיעין ונזניק בזמן. המטוסים יעשו סבבים מהירים ממנחת מגידו או קדמה, תלוי במיקום השריפה. תוך שתיים שלוש דקות הם יתמלאו ב-3,000 ליטר מים, ימריאו וחוזר חלילה".
קורס טיס חקלאי
"זה מטוס לא סלחן לטעויות, הוא מאוד מורכב להטסה", משתף הטייס הראשי. "לכן הטייס חייב להיות מקצוען אחרת טעות הכי קטנה והוא יבעט אותך לקרקע. במקביל הוא מטוס אמין מאוד שכל הזמן עובד".
השם המקצועי הוא "טיסה חקלאית", מסביר גיא. "זה מקצוע ייחודי שחייב להילמד ושונה לחלוטין מהטיסה הקרבית. לכן הטייסים נבחרים להסבה אחרי ועדת איתור שעושים בטייסת. לאחר מכן אנחנו לוקחים אותם לקורס חקלאי שם מלמדים אותם את עקרונות הבסיס ומה זה לטוס קרוב לאדמה ועל המכשולים".
רק אחרי 40 שעות קרקעיות ו-35 שעות טיסה הם מגיעים לטוס על האייר טרקטור ומקבלים כלים בסיסיים לטיסת כיבוי, עד שבסוף יוסמכו בתור לוחם אש אווירי.
גיא מסביר שאש היא כמו ישות בפני עצמה, שמתנהגת ועושה מה שהיא רוצה. "אתה חושב שהיא תתנהג בצורה מסוימת ואחרי 20 דקות היא משנה את הכיוון שלה. זה אויב משתנה שאתה כל הזמן צריך להילחם בו".
כשדיבר מעומק לבו אמר ש:"בסוף אנחנו אזרחים לחלוטין. אבל כשאתה סוגר את הקוקפיט אתה מבין שמי ששם אותך שם ושלח אותך להילחם באש זאת מדינת ישראל. זאת משימה לאומית ובמקרה הסיטואציה הזאת נפלה במשמרת שלנו. זה משהו שהוא הרבה מעלינו".
את המשימה שלהם הוא מגדיר כך: "קודם להציל חיים, אח"כ רכוש וגם להגן על ערכי הטבע והנוף. עבורי להציל חיים זה גם בעלי חיים. כשאתה נוחת אחרי זה יש תחושה אדירה של סיפוק".
במהלך הטיסה שלנו חלפנו מעל נצרת, יישובים נוספים וכמה משקים. כולם גובלים בחורש שרוף והצבע האדום כאילו היה שלט שאומר, פה היה בית, רחוב ואף ישוב שלא נשרף - בזכותם.
בטייסת יש כמות אדירה של מכתבים שהגיעו מאזרחים שהודו להם על העזרה. אחרי כל אירוע כזה יש גם לא מעט טלפונים שאומרים, הצלתם לנו את המשק. זו אולי שורת הסיכום של מערך הכיבוי האווירי.
אחרי כשעה באוויר אנחנו נוחתים עם חיוך רחב והרבה מאוד תובנות על המערך שהוקם מאפס והפך לגאווה לאומית. ביציאה מהטייסת ניצבת תמונתו של אלעד ריבן ז"ל. צעיר שקיפח את חייו כדי להציל אחרים, כשהתקווה היא שהמערך הזה ימנע קורבנות נוספים במלחמה בלהבות.
